הקומדיה הרומנטית נשענת בראש ובראשונה על הכימיה שבין גיבוריה, זו שהצופים מודעים לנוכחותה הרבה לפני שהדמויות מכירות בה. כדי שכימיה כזו תתקיים נחוצים שחקנים שמידת ההלימה ביניהם היא לא פחות ממושלמת - וכימיה כזו אכן מתקיימת בין מי-רן מנקס וצחי סדן (המוכר גם כמוזיקאי שמאן שמאן) שמגלמים את הדמויות הראשיות בסרטו של גודיס שניידר, "החבר השמן שלי". אחת הסיבות להצלחתו של הסרט היא שפשוט מהנה לראות אותם ביחד: מדברים, אוכלים, צוחקים, משוטטים ברחובות תל אביב שמבעד לעדשתו של הצלם עמית שעל נראים לפתע פוטוגניים להפליא. ככה סתם, פשוט ביחד.
"החבר השמן שלי" - טריילר
(צילום: באדיבות טרנספקס)
בכל פעם שעולה קומדיה רומנטית דוברת עברית באקרנים בישראל עולה גם השאלה מדוע אין קומדיות רומנטיות בישראל. ובכן, יש, אולי לא יותר מדי ואולי לא כמו בקולנוע האמריקאי, אבל נדמה שיהיה נכון להגיד שגם בקולנוע הגרמני או הדני לא מופקות הרבה יותר קומדיות רומנטיות מאשר בארץ. "אחד בלב", למשל, של טליה לביא מ-2020, או "ואז היא הגיעה" של רועי פלורנטין מ-2017. שלא לדבר על סרטי הבורקס של שנות ה-70 שהיו קומדיות רומנטיות בטעם מקומי. נכון, רוב הקומדיות הרומנטיות שמופקות בישראל אינן מוצלחות, אבל הקביעה הזו נכונה גם לגבי אלה שנעשות בעשורים האחרונים באמריקה. להבדיל, "החבר השמן שלי" הוא קומדיה רומנטית ישראלית מהנה.
4 צפייה בגלריה
אחת הסיבות להצלחתו של הסרט היא שפשוט מהנה לראות אותם ביחד. מתוך "החבר השמן שלי"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
שמו של הסרט מוזכר גם ביחס לסרטם של רוב ריינר ונורה אפרון, "כשהארי פגש את סאלי" (1989), שהפך בזמנו לאחד הסרטים המכוננים בז'אנר (יחד עם "מוכת ירח" ו"אישה יפה") תוך שהוא תוהה האם גבר ואישה יכולים להיות חברים טובים במשך שנים ועדיין לשמור על יחסים אפלטוניים. התסריט שכתבו שניידר (שב-2011 ביים את הסרט העצמאי המוערך "ריח פועלים" לפי שירי מאיר אריאל, שאותו לא ראיתי) ובת זוגו במציאות העיתונאית ליאת אלקיים (שמתבסס במידה על סיפורם) מעלה מחדש את השאלה הזו, אבל עם טוויסט המתייחס להופעתו החיצונית של גיבור הסרט ג'ימי (בגילומו של סדן). השאלה שהסרט מעלה היא, כמתבקש מכותרתו, האם גבר שמן יכול להיות חבר אפלטוני של בחורה מצודדת, ולא להתאהב בה משך עשור?
לביקורות קולנוע נוספות:
התשובה, מתבקש לומר, היא למה לא, בעצם. ג'ימי פוגש באליק (מנקס) במהלך שירותם הצבאי, בעיצומו של תרגיל אוגדתי במדבר, שבו הם נותרים לבדם. דפי המידע של הסרט מקפידים להדגיש את ההבדלים ביניהם: הוא שמן, היא יפהפייה; הוא חפ"ש, היא קצינה; הוא מיזוגן, היא פמיניסטית וכו'. לא בטוח שכל ההבדלים האלה בין השניים נחוצים. הסכנה היא שדמותה של אליק תהפוך לאיזושהי פנטזיה המייצגת נשיות לכאורה-מושלמת. לכאורה, משום שאליק היא מעין נסיכה לא מאושרת שאינה מוצאת, ואולי גם אף לא מחפשת, אהבה. בתקופות מסוימות היא נוסעת לניו יורק, אבל גם שם היא לבדה, וניו יורק בסרט קצת מוצגת כמו איזה מקום שאליו עדיין אנשים נוסעים כדי לחפש את עצמם - כאילו אנחנו בשנות ה-90, ולא בשנות ה-2000 כשמוקד החיפוש העצמי עבר לברלין.
4 צפייה בגלריה
ניו יורק בסרט קצת מוצגת כמו איזה מקום שאליו עדיין אנשים נוסעים כדי לחפש את עצמם - כאילו אנחנו בשנות ה-90. מתוך "החבר השמן שלי"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
4 צפייה בגלריה
דפי המידע של הסרט מקפידים להדגיש את ההבדלים ביניהם. מתוך "החבר השמן שלי"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
ג'ימי לעומת זאת עסוק בלהיות שמן ומוזנח. לא לגמרי ברור למה. אני מניח שהסרט מבקש לומר משהו על הקנקן ומה שבתוכו, אבל לא ברור האם הסרט מצביע על עיוורונה של אליק לגבי מה שיש לג'ימי להציע, ומה באמת יש לו להציע. הקשר ביניהם נמשך און אנד אוף על פני עשור, ופוגש אותם בשלבים שונים בחייהם: במהלך השירות הצבאי, כאשר אליק מאמינה שהנה היא הולכת לכבוש את ניו יורק; חמש שנים מאוחר יותר, כאשר כל אחד מהם נמצא בזוגיות (הוא עם בחורה עבת-בשר שסובלת מיחס משפיל מצדו); ובהווה של ימינו, שבו הם הופכים לידידי נפש, ואז גם עולה השאלה למה לא ללכת הלאה? הדמויות שהם מגלמים אינן אינפנטיליות, כמקובל בלא מעט קומדיות רומנטיות עכשוויות, אך גם לא מלבבות במיוחד, ובזה יתרונו של התסריט שלפחות לי לא גרם לחבב מי מהם באופן אוטומטי. אבל נדמה שעם חלוף השנים הם מעכלים בהדרגה את בדידותם, והופכים להיות כנים יותר עם עצמם.
4 צפייה בגלריה
הדמויות שהם מגלמים אינן אינפנטיליות, כמקובל בלא מעט קומדיות רומנטיות עכשוויות, אך גם לא מלבבות במיוחד. מתוך "החבר השמן שלי"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
אפשר להעריך את הסרט על עיסוקו הישיר בשומן, ועל נכונותו להתבדח על כך - גם אם איימי שומר עשתה את זה קודם. אחרי הכול, עברנו אי אילו עשורים מאז שמשמניו של יודל'ה ב"אסקימו לימון" היו מקור של לעג ודחיה רומנטית. הסרט גם נמנע מלהכריז שאם הגבר יקפיד קצת יותר על המראה החיצוני שלו, הבחורה תיפול סופסוף בקסמו. זה לא מה שקורה פה. מצד שני, גם הפואנטה לא לגמרי ברורה: שגברים עתירי שומן ובעלי אף בולבוסי יכולים בסופו של דבר לממש קשר רומנטי עם נשים דקות גזרה? הסרט מעורר אי אילו שאלות היפותטיות: ומה אם היא הייתה זו הסובלת מבעיות משקל? ומה אם הוא היה גבר מבריק ורגיש אבל מוזנח חיצונית? אבל השאלות האלה לא לגמרי מעניינות את יוצריו.
"החבר השמן שלי" הוא סרט נחמד מאוד. הוא יכול היה בקלות להיות עונה ראשונה באחת הרשתות. ישנם בו צמד שחקנים סימפטיים, שאליהם מצטרפים צמד שחקנים סימפטיים נוספים בתפקידי החברים הטובים שלו ושלה (אפרת וינטראוב ואסף פרי, בהתאמה) שבעצמם הופכים לזוג במהלך הסרט. ולא, זה לא שאנחנו לא רואים את זה בא. קשה שלא לחשוב על סרטיה של הדס בן ארויה כשצופים בו ("אנשים שהם לא אני" ו"מישהו יאהב מישהו"), ואם חסר לי בסרט משהו זה באמת היכולת של בן ארויה לקלוט את המצוקה והכאב של התל אביביות הנהנתנית שהיא מתארת. החן של הסרט נובע כאמור מההנאה פשוט לראות את ג'ימי ואליק ביחד, וגם אם ברור לכל מי שראה את "כשהארי פגש את סאלי" איך זה הולך להיגמר - הכימיה בין סדן (שגם כתב את המוזיקה יחד עם אלון עדר ומבצע את השירים) ומנקס גורמת לכך שיהיה לנו אכפת.
