פסטיבל הסרטים בירושלים מתקיים מדי קיץ במהלך חודש יולי, עניין שבשגרה. אבל בגלל לוח הזמנים שהתערער בשנה וחצי האחרונות בעקבות אי הוודאות הבריאותית, המארגנים נאלצו להסתפק בגרסה מצומצמת של האירוע. בחורף. ואילו השנה הפסטיבל עומד להתקיים הקיץ במתכונתו המלאה, עם תוכנית מרשימה וגדושה של מיטב הסרטים שיצאו במהלך השנתיים האחרונות בעולם, ועוד על המסך הגדול. על פניו, יולי היה אמור להיות עיתוי מצוין לקיום הפסטיבל כשמדינת ישראל עוד שיחקה ב'נדמה לי של ניצחון על הקורונה', אולם המארגנים החליטו לדחות אותו ממועדו המקורי לסוף אוגוסט. עכשיו כשמגיפת הדלתא משתוללת בארץ, היא עלולה להעיב על החגיגה התרבותית, ובוודאי מעלה את מפלס המתח של המארגנים. מצד שני זו כנראה הייתה כמעט בלתי נמנעת - לא בגלל הקורונה, אלא משיקולים מעשיים: הדחייה של פסטיבל קאן.
כמו בכל שנה, האוצרות של פסטיבל ירושלים (בדומה לפסטיבלים אחרים ברחבי העולם) נשענת רובה ככולה על ההיצע של פסגת הקולנוע הבינלאומי בריביירה הצרפתית, אשר בדרך כלל מתקיימת בחודש מאי. דחיית פסטיבל קאן לחודש יולי מחודש מאי, יצרה אפקט דומינו שאילץ את ההנהגה הירושלמית לקבוע תאריכים חדשים בהתאם, על מנת שיוכלו ליהנות מהיבוא הקולנועי החדש, הנוצץ והמדובר ביותר שמגיע משם. מבחינה זו, ברור כי בירושלים מתחשבים בנעשה בקאן יותר מאשר במה שקורה לא רחוק על הכרמל, שם אמור להיפתח פסטיבל חיפה - שבועיים בלבד אחרי נעילת מקבילו בבירה. זה לא מרווח זמן הגיוני. יש גבול לקיבולת של חובבי הקולנוע האיכותי בישראל, לבטח המבוגרים שבהם שעדיין לא חשים בנוח להתייצב באולמות, עם או בלי מסיכות.
בשורה התחתונה פסטיבל ירושלים מחוייב לקהל שלו, ובכל הנוגע לתוכן, הדחייה היתה כנראה בלתי נמנעת ובזכותה הוא יכול להציע למבקריו את הבולטים בסרטי קאן. מזוכה פרס דקל הזהב "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו, המחזמר "אנט" עליו זכה לאו קראקס בפרס הבימוי או "ממוריה" של אפיצ'טפונג ווירסתקול התאילנדי שזכה בפרס חבר השופטים (בצוותא עם נדב לפיד). ביחד עם סרטיהם החדשים של יוצרים מהוללים כמו ז'אק אודיאר, ארנו דפלשאן, גספר נואה, אנדריאה ארנולד, מיה האנסן-לאב, קיריל סרברניקוב וניקולה בדו, קיבלתם תוכניה שאפשר להתאפר איתה וגם להתפאר בה. תוסיפו לכך את זוכה דוב הזהב מברלין "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" של ראדו ג'ודה הרומני וקיבלתם שלל כותרים חמים ביותר, וגם כאלו שהופשרו מהקפאה כמו "האב" (עם אנתוני הופקינס זוכה האוסקר), "השליח האנגלי" (עם בנדיקט קאמברבץ') או סרטי האינדי האמריקנים "זולה" ו"תשעה ימים" שהוקרנו בבכורה בסאנדנס בינואר 2020 ומאז הופצו בארה"ב וזמינים כבר זמן מה ברשת. שלא לדבר על "פרה ראשונה" של קלי רייכרט מ-2019.
ובינתיים הנה לכם המלצות לשמונה סרטים קטנים יותר, ידועים פחות, ששווים את תשומת הלב והעין שלכם:
האדם הגרוע בעולם (התחרות הבינלאומית)
הסרט המוצלח ביותר לטעמי בתחרות הרשמית של קאן השנה הוא הדרמה הנורבגית המסחררת שסיימה את המירוץ לדקל הזהב עם פרס לשחקנית הטובה ביותר, רנאטה רנסווה. פרס מוצדק ללא עוררין נוכח הופעתה האדירה של השחקנית הנורבגית, שנעה היטב בין ניואנסים עדינים לרגעים צעקניים של שיא רגשי. ממש כמו העלילה שהבמאי יואכים טרייר ושותפו התסריטאי המוכשר אסקיל ווגט העמיסו על כתפיה הדקיקות. המשא הזה לעתים מכביד, לעתים קליל, והוא מגולל סיפור התבגרות מואץ של אישה ילדותית ולא החלטית בגילאי העשרים פלוס. סיפורה האישי מסופר לאורך תריסר פרקים באורכים שונים (פלוס אפילוג ופרולוג) וכולל הגיגים מעמיקים על אהבה ומין, מוות, אמנות, ובעיקר תהיות קיומיות על משמעות החיים. פעם זה עצוב, פעם מצחיק, ולרוב ממש מבריק ורווי ביקורת חברתית נטולת תקינות פוליטית. היוצרים דחסו כל כך הרבה עלילה במשך שעתיים, ואתם תתקשו שלא להיסחף איתה.
טלה (ביכורים)
סרט נוסף מהאגף הארקטי של אירופה, על נופיו הטבעיים והקפואים ונופיו האנושיים הצוננים. אחרי "איילים" ו"דרורים", מנפק לנו הקולנוע האיסלנדי להיט פסטיבלים נוסף עם שם מעולם החי. אלא שהפעם מה שמתחיל כעוד דרמה משפחית שגרתית מתפתח למותחן על-טבעי מדמם. הכוכבת ההוליוודי נומי ראפאס, שחזרה לראשונה לצלם סרט במולדתה, מגלמת אישה חשוכת ילדים שמתגוררת עם בעלה, כלבם הנאמן והצאן שברשותם בחווה שלהם באמצע שום מקום. כשתינוק בן כלאיים בא לעולם הישר מרחמה של אחת הכבשים, האישה נוטלת אותו מהדיר ומגדלת אותו כבן אנוש בביתה. זה מסתורי, זה מוזר וגם קצת מטריד, במיוחד כשההורים נוהגים ביצור דמוי האל היווני פאן כילד ככל הילדים ומתעלמים מכל סימני האזהרה, עד שאלו הופכים לבוטים ומאיימים יותר.
קריפטוזו (פנורמה)
לצד ההיצע העשיר, המגוון והמרשים שיש לפסטיבל ירושלים להציע מהבציר הבינלאומי, הוא חסר סרטים עלילתיים אמריקנים עדכניים (כולל אלה של שון בייקר, שון פן וטום מקארת'י שהוקרנו בקאן). אבל יש פנינה אחת נהדרת מתוצרת ארצות הברית שחבל להחמיץ. אמן הקומיקס דאש שואו, שנחשב ליוצר האנימציה העצמאי המצליח כיום, מביא בסרטו השני והמופרע פנטזיה שמשלבת בליל של מיתולוגיות קדומות עם הכאן ועכשיו של עולמנו על משבריו האקולוגיים, הפוליטיים והסביבתיים. העלילה מהדהדת את "פארק היורה" של סטיבן ספילברג, אלא שבמקום דינוזאורים מדובר בגן חיות של יצורים מופלאים מהאגדות, חלקם בני כלאיים של בני אנוש ובעלי חיים, כך שהתינוק מ"טלה" היה מרגיש בבית. זהו שואו שמערבל דמויות וסיפורי עם לצד סגנונות שונים - מה שיוצר חוויה פסיכדלית אינטנסיבית גדושה אלימות ומין מונפשים. אפשר לקרוא לזה פורנו-גרפיקה. נשמע בוטה, אבל אם בסאנדנס אישרו השנה, אז גם בירושלים אפשר.
הבלדה על הפרה הלבנה (ביכורים)
כמו סרטים רבים אחרים בגל הנוכחי של הקולנוע האיראני העכשווי, גם "הבלדה לפרה הלבנה" הוא דרמה חברתית מכבידה בהובלת גיבורה נשית. הסרט צנוע וחסכוני והוא מתרכז תחילה בטרגדיה בלתי נתפסת שחווה אישה שבעלה הוצא להורג על לא עוול בכפו. רשויות החוק מכירות בטעותן בדיעבד, אך לא יכולות לכפר עליה. בעוד היא מנהלת מלחמת מאסף לטיהור שמו של בעלה, ומאבק קיומי לחייה וחיי בתה, מופיע מושיע: גבר זר, אדיב ונדיב שעושה הכול כדי לתמוך באלמנה. זהו מעשה חסד, אבל מה המניעים שלו? העלילה רוויה מסתורין ודילמות ששוברות את הלב ואת המצפן המוסרי של כולנו. חוץ מזה של הבירוקרטיה האיראנית.
הדרך של חסן (התחרות הבינלאומית)
דרמות מוסריות מכבידות הן גם מנת חלקו של הקולנוע שמגיע מטורקיה השכנה, וסמיח קפלנאולו הוא אחד הבולטים שבנציגיו. בסרטו החדש והפיוטי למראה הוא מלווה איכר, איש טוב לבב בעל חוש עסקי מפותח. ככל שההיכרות שלנו איתו מעמיקה, אנחנו מזהים את הערמומיות שלו ושל אשתו שתרמה לשגשוגם. בארצות הברית היו קוראים לזה קפיטליזם, אולם מנקודת מבטו השיפוטית של הבמאי, מדובר על חטא של תאוות בצע. מילא הבמאי, אבל מה מתכנן להם אללה? כשמגיע תורם לצאת לחאג' במכה, הם יוצאים לבקש סליחה ומחילה למפרע מכל הקרובים, אבל יתכן שזה מאוחר מדי.
לא שמה זין (פנורמה)
כפרה, גאולה ואמונה הם ממש לא חלק מהחיים של גיבורת הסרט ההיפר-ריאליסטי המוזר הזה, שמבקש להמחיש ניהיליזם מוחלט מהו. הגיבורה שלו היא דיילת בחברת תעופה לואו-קוסט. אין לה עוגן גיאוגרפי או נפשי וחייה נעים בין מטוסים לחדרי מלון עלובים בעיירות נידחות באירופה. כשהיא לא משרתת נוסעים, חנותה בחליפה ובחיוך מאולץ, היא רוקדת במועדונים, שותה אלכוהול ומסתממת, וגם עושה סקס מזדמן. או לפחות מנסה. זה פחות או יותר הסיפור של הסרט שהוא ציני ומשעשע כפי שהוא מנוכר ומדכדך. אדל אקסרכופולוס מצוינת בתור הדיילת שבורחת מהמקום הכואב בעברה לשום מקום בעתידה. בלי משמעות, בלי תשוקות ובלי רצון להתקדם מלבד לשדה התעופה הבא בלו"ז.
לה סיביל (ברוח החופש)
אמא נואשת חוברת לקבוצת חיילים סוררת בחיפוש אחר חוטפי בתה - זהו תיאור תמציתי במיוחד של הסרט המקסיקני האלים הזה. אבל כדאי לדעת: אין מדובר בעוד אחד ממותחני הנקמה הנשיים מהסוג החביב כל כך על הוליווד לאחרונה (למשל "מילקשייק אבק שריפה" של נבות פפושדו). יש פה אמנם אמא אוהבת ונחושה ונבלים קרי רוח ואכזריים, אבל המפגש ביניהם מפיק זוועות מן המציאות וייאוש בלתי נתפס במקום אקשן מתגמל ובדיחות עוקצניות. הבמאית הרומניה תיאודורה מיחאי מצליחה להמחיש את תחושת האבדון של נשות מקסיקו שורצת הקרטלים.
סדר חדש (מאסטרים)
הקלחת המבעבעת הזאת של פערים חברתיים, מאבק מעמדות, פשיעה ושחיתות במקסיקו גולשת גם ליצירה הקולנועית המטלטלת הזו והאלימה אף יותר. זוהי דרמה חברתית שנפתחת בהפגנה אלימה ברחוב, ממשיכה בחתונה מהודרת של זוג עשירים ומשם כולם נמהלים יחדיו ומתבוססים בהמון דם, כשמלחמת הכול בכל פורצת. הבמאי מישל פרנקו יורה לכל הכיוונים וכולם נפגעים. הפוליטיקאים תאבי הכוח, המפגינים מלאי התשוקה הלא מעשית ורשויות החוק האגרסיביות שמגיבות ביד קשה, ועל הדרך שולחות אותה לכיסי האזרחים, כי הכוח משחית. כאן, שם, ובכל מקום.
וכמה אזהרות:
לקראת צפייה באותם סרטים גדולים מהתחרות הרשמית בקאן צריך להצטייד בידע מוקדם לצורך תיאום ציפיות. "טיטאן" שזכה בדקל הזהב הוא תענוג עוצמתי ומתמשך, קשה לעצום את העיניים במהלך הצפייה, אך תוך כדי עולה המחשבה איך זה בדיוק מפעיל את המוח, כי סיפור אין פה. "אנט" שפתח את קאן השנה מרגיש כמו מחזמר תיאטרלי עם תפאורה גסה ומצועצעת, ולמרות היומרות העיצוביות היא בסופו של דבר רק רקע לסצנות סקס של אדם דרייבר ומריון קוטיאר. השניים גם שרים מדי פעם. צלילים צורמים שנשמעים בעיקר כמו נפיחה של הבמאי הצרפתי לאו קראקס הנערץ. אזהרה חמורה במיוחד יש להוסיף ל"השפעת של פטרוב" של קיריל סרבנניקוב, במאי מתון בדרך כלל שיצא מכלל שליטה - אולי בגלל הניסיון של ממשלת פוטין לרסן אותו בכוח. הבמאית קירה קובלנקו, רוסיה אף היא, והדרמה הדחוסה של "לשחרר את האגרופים" זכתה בפרס הראשון במבט מסוים, אבל הדמויות שבה בלתי נסבלות בכוונת תחילה. בני משפחה נודניקים שאמורים לגרום לכם לתסכול כמו לגיבורת הסרט.
קול זעקה הוקם בעקבות שילוב סרטו החדש של וודי אלן "הפסטיבל של ריפקין", וזאת בעקבות הטענות נגדו מצד בתו המאומצת דילן פארו כפי שעלו שוב לאחרונה בסדרת הדוקו של HBO (שלא לדבר על ההאשמות על הטרדה מינית של השחקן הוותיק וואלאס שון המככב בסרט). ובכן, בלי להרוס את החגיגה סביב התוכנית המוקדשת לחברת קאנון שיארח קוונטין טרנטינו, כדאי להזכיר גם את השחקניות שלוהקו לטענתן להפקות האלה לצורכי החפצה על המסך ומאחורי הקלעים, כפי שחלקן מעידות בדוקו המצוין Electric Boogaloo: The Wild, Untold Story of Cannon מ-2014.
