המתרגמים דורשים צדק
מזה שבועיים, נרשמת בארצות הברית מחאה מצד אנשים שאיננו רגילים לשמוע את קולם האישי: מתרגמי הספרים. זה התחיל ב-30 בספטמבר, יום המתרגמים הבינלאומי, כאשר קבוצה של מתרגמים, סופרים ומו"לים מאירופה ומאמריקה פרסמו מכתב פתוח ובמרכזו דרישה אחת: לפרסם את שמותיהם של המתרגמים על כריכות הספרים, לצד שמותיהם של הכותבים. ויש גם הסבר: "בזכות המתרגמים יש לנו גישה לספרות מרחבי העולם, מהעבר ומהווה. הודות להם, הקוראים והסופרים אינם איים מבודדים שמשוחחים עם עצמם ושומעים רק את עצמם". אם כן, המתרגמים הם מעין שותפים ליצירה, ומגיעה להם הכרה בהתאם.
בימים האחרונים, המכתב הזה מתחיל להוכיח את יעילותו. סנונית ראשונה ומבשרת טובות הגיעה מצד הוצאת הספרים הבריטית פן מקמילן, שהודיעה שמעתה ואילך שמות המתרגמים יוזכרו על גבי הכריכה, כמו גם בכל הפרסומים. זה יקרה לא רק בספרים חדשים, אלא גם בהוצאות עדכניות של ספרים ישנים. "אנחנו עובדים לעיתים קרובות עם המתרגמות והמתרגמים בשלבי קידום הספר, ואנחנו צריכים לוודא שהם יקבלו באופן עקבי הכרה מלאה", הסבירו בהוצאה. בינתיים, הוצאות גדולות אחרות שומרות על שתיקה יחסית בנושא, וחלקן מציינות כי ישקלו את צעדיהן. נחכה, נראה ונתעדכן. בינתיים, מעניין (וגם מחריד ועצוב) לדמיין עולם שבו המתרגמים פוצחים בשביתה של ממש, וכל מה שנשאר לנו זה ניסוחים עילגים של אלגוריתמים מבולבלים.
מוכנים לבינג' ספרים? בנטפליקס רוצים שתקראו
הנה דבר לא חדש: נטפליקס אוהבת לעבד ספרים למסך. בשנים של הצפת תכנים אינסופית, בכל הצורות ובכל הבמות, מה פשוט יותר מאשר לקחת יצירה מוכנה, לצלם אותה ולחסוך זמן וכסף על תסריטים חדשים? אבל הנה דבר חדש: בנטפליקס מפסיקים להתבייש בהרגל הכפייתי הזה, ומעתה ואילך ינסו לעודד אתכם לקרוא גם את יצירות המקור. אהבתם את "גמביט המלכה"? אולי תאהבו גם את הספר של וולטר טוויס. אהבתם את "עוזרת בית"? אל תפסלו את הממואר של סטפאני לנד.
לפי מגזין "פיפל", רשת הסטרימינג מתכוונת להשיק בחודש נובמבר מועדון קריאה חודשי, שיעזור לה כמובן גם לקדם את תכניה. את המועדון תנחה השחקנית אוזו אדובה, ששיחקה בין היתר ב"כתום זה השחור החדש", ב"גברת אמריקה" וב"בטיפול" המחודשת - ובכל פרק היא תשוחח עם מחברי הספרים, יוצרי הסדרות וצוות השחקנים. לפי הדיווח, הסרטונים יהיו זמינים גם ביוטיוב ובפייסבוק, אולי כדי למשוך קהלים חדשים שטרם נרשמו לנטפליקס. ויש עוד פרט משונה שכדאי שתדעו: סטארבקס מעורבים גם הם בפרויקט.
יצא גיבור: המעריצים מגיבים לחשיפה של סופרמן
ייתכן שכבר שמעתם את החדשות שמרעידות ומרטיטות את עולם הקומיקס. סופרמן החדש, ג'ון קנט - שהוא בנו של סופרמן המקורי, קלארק קנט - הינו ביסקסואל. זה יקרה בקומיקס החדש של DC שיראה אור בחודש נובמבר. היוצר טום טיילור הסביר: "תמיד אמרתי שכל אחד צריך גיבור, ושלכל אחד מגיע לזהות את עצמו בגיבור שלו". ובאותה הזדמנות הוא הוסיף: "הסמל של סופרמן תמיד ייצג תקווה, אמת וצדק. עכשיו הוא מייצג אף יותר מכך. מהיום, יותר אנשים יכולים להזדהות עם גיבור העל העוצמתי מכולם".
איך הגיבו המעריצים? כמובן, יש ויש. אחד כתב: "אחי, זה כל כך מגניב שאנחנו חיים בתקופה שאנחנו מקבלים גיוון וייצוג נרחב כל כך במדיה". אחרים שיבחו את עצם הבחירה להוציא מהארון את בנו של סופרמן (הלא הוא סופרמן החדש), במה שנתפס כמחווה להתקדמות הדורות והשתנות הזמנים. יש גם כאלה שציינו שעוד קודם לכן, רובין ידידו של באטמן יצא מהארון: "אני צריך לראות את כל גיבורי העל הקווירים האלה מקימים יחד חבורה, כמו שקווירים עושים במציאות". לעומתם, המבקרים טענו כי מוטב להמציא גיבורי על חדשים, בעלי נטיות וזהויות מגוונות, במקום לטפל בקיימים. והיו גם כאלה שטענו שמדובר בסך הכל בגימיק כדי למכור גליונות (כאילו שזה פסול).
תגובה שנונה במיוחד הגיעה מצד העיתונאי והצייצן הבכיר דור צח, שהצביע על כך שרבים מתבלבלים וחושבים שסופרמן החדש הוא הומוסקסואל. "סופרמן החדש בי אבל כולם בטוחים שהוא הומו, לא מאמין שמחיקה ביסית יותר חזקה מפאקינג סופרמן", הוא צייץ. לגולשינו שמעורים קצת פחות במונחי התקופה נסביר שמחיקה ביסית היא הנטייה להתעלם מביסקסואלים ולתייג אותם כהטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, מתוך מחשבה מוטעית שאדם לא יכול להימשך לשני המינים.
זוכרים את דוד ארליך
דוד ארליך, איש הספר החרוץ והמסור, שייסד את בית הקפה הספרותי תמול שלשום בירושלים נפטר לפני כשנה וחצי, בגיל 60. החודשים נוקפים וחסרונו עוד מורגש בהווי התרבותי של עיר הבירה. כעת מוקיריו ואוהביו מבקשים להנציח אותו באמצעות פסטיבל הסיפור הקצר על שמו, שנפתח השבוע ויימשך עד סוף דצמבר ושיכלול הופעות מוזיקליות, סדנאות, קטעי תיאטרון וערבי קריאה. כל האירועים יתקיימו בתמול שלשום, בהשתתפות עשרות יוצרים מקומיים, בהם אשכול נבו, סמי ברדוגו, זאב אנגלמאיר, תמי אסולין, שירה כרמי וצבי טולקובסקי.
דן גולדברג, הבעלים של תמול שלשום ושותפו של ארליך, מספר: "החלטנו להנציח את דוד בצורה המתאימה לו ביותר, פסטיבל ענק וראשון מסוגו לסיפורים קצרים, שבו לוקחים חלק אנשי אמנות ותרבות מהשורה הראשונה בסדרת מפגשים ייחודיים. דוד היה שוחר תרבות אמיתי, שראה חשיבות רבה במקום שייסד ובפעילויות שהתקיימו כאן". אילנה זיידמן, יוזמת הפסטיבל והמנהלת האמנותית, ציינה כי "הפסטיבל הזה הוא מחווה לדוד ארליך ז"ל שאהב את אמנות הסיפור הקצר ואף כתב בעצמו סיפורים קצרים נפלאים". כדי לקרוא על האירועים ולרכוש כרטיסים, היכנסו לאתר החנות.
עוז את יהושע את גרוסמן
יש עניינים שראוי להפליג עבורם בשבחים, והמיזם "העברים" של הקולנוען יאיר קדר הוא אחד מהם. בניצוחו נוצרים סרטים מוקפדים, מעשירים ועשויים לעילא על היוצרים הגדולים של השפה העברית (ובמקרה של אברהם סוצקבר, גם יידיש). מברנר וז'בוטינסקי, דרך גולדברג ושבזי ועד זלדה וילן-שקטליס. עכשיו יוצאים בזה אחר זה שני סרטים חדשים: "החלון הרביעי" על עמוס עוז (שמבוסס בחלקו על הביוגרפיה שכתבה נורית גרץ, ושעוסק גם ביחסיו של עוז עם בתו גליה) ועל אברהם בולי יהושע. בסצנה הראשונה, הסופר מציין כי זוהי הפעם הראשונה שהסדרה עוסקת ביוצר חי. זהו סרט ממיס לבבות, שזכה לשם המצמרר למדי "הפרק האחרון של א"ב יהושע". ומה יפה במיוחד? שכמו כל שאר סרטי "העברים", גם אלה זמינים בחינם לצפייה ברשת. פשוט חפשו בגוגל, או לחצו כאן וכאן.
במקביל, בתאגיד השידור רכשו סרט תיעודי חדש על סופר אחר, דויד גרוסמן, שיצרה עדי ארבל. זהו אותו כותב מוכשר שא"ב יהושע אמר עליו פעם בבדיחות שהוא "קפץ כיתה" איכשהו, והצליח להצטרף לדור של יהושע, עוז, קנז ושות', על אף שהם מבוגרים ממנו בלא מעט שנים. הסרט זמין לצפייה פה. דווקא בעולם שבו קשה להימנע משאלות של זהות ומגדר (למשל, מתי פישלנו ואיך קרה שכמעט כל כותבי הפרוזה העברים מהדרג הראשון הם גברים?), מעניין במיוחד לצפות בסרטים האלה, החושפים את הדומה והשונה בין שלושת ענקי הרוח - מי מהם עדין יותר ומי פחות, מי עוסק בפוליטיקה ארצית ומי בחלומות גדולים, מי כותב מתוך פצע ומי מתוך הדמיון.
קנאת סופרים וקנאת כלכלנים: בין גורנה לאנגריסט
בשבוע שעבר זכה בפרס נובל לספרות עבדולראזק גורנה. סביר להניח שלא שמעתם עליו עד לאותו רגע, אבל אתם לא לבד. למעשה, אתם מצטרפים לקבוצה מכובדת של פרופסורים, עיתונאים, מוציאים לאור, סופרים ומתרגמים - מהבכירים ביותר בארצנו. מעטים הישראלים ששמעו אי פעם את שמו של גורנה או שקראו את אחד מספריו. ולא מדובר בתופעה ישראלית בלבד: בעוד שהמהמרים הצביעו על הרוקי מורקמי או מרגרט אטווד (בלי שום נימוק, כי הרי מדובר בניחושים ותו לא), בסופו של דבר זכה אדם ש-93 אחוזים מהגולשים בטוויטר הודו כי לא קראו ספר שלו מעולם (וזה עוד בסקר בחשבון הרשמי של פרסי הנובל).
יש מי שסבורים שמדובר בבעיה. כלומר, בעיה של ועדת הפרס, שבחרה להעניק פרס לסופר טנזני אך ורק כי הוא טנזני. ולכל אלה מפתה להשיב: אתם צודקים לחלוטין! איך ייתכן שזכה בפרס כל כך גדול מישהו שאתם לא מכירים? מה, אין מספיק סופרים ישראלים ואמריקאים? והאם ספר שאינו מופיע בספרייה שלכם קיים באמת? ומה בשלב הבא, יעניקו פרס נובל לרפואה על תרופה שלא קיבלתם? אבל אם נניח לרגע את הארס בצד ונשקול בכבדות את הטענות, תיתכן בכל זאת איזו מידה של צדק בדברים. לכאורה, פרס נובל יש להעניק למי שעשה שינוי של ממש בעולם - או לפחות על הספרות העולמית. ומצד שלישי, האם מורקמי באמת זקוק לעוד שלושה מיליון שקלים ולחשיפה נוספת? האם הפרס הזה לא מהווה הזדמנות אדירה, ייחודית ויוצאת דופן להפנות את הזרקור אל עבר כותב חרוץ ומתמיד, בעל מפעל חיים מפואר? (בעיניי הוועדה, לפחות).
ימים ספורים לאחר זכייתו של גורנה, זכה בפרס נובל לכלכלה ג'ושוע אנגריסט, ישראלי לשעבר. ב-ynet התפרסמו דברים שאמר בריאיון ישן ל"ג'רוזלם פוסט" ב-2006, כשהסביר מדוע החליט לעזוב את הארץ. הוא השתמש בדוגמה של פרופסורים באוניברסיטה, ואמר כי חוקרים בתחומים כמדעי המחשב וכלכלה - שבהם יש ביקוש גבוה - מקבלים אותו שכר כמו פרופסורים בתחומים כמו ספרות. במדינות אחרות, הוא הסביר, השוק קובע את שכר המרצים. "אוזני חמור" הוא טור על ספרים, לא על כלכלה. ונכון שהדברים נאמרו לפני 15 שנים, שהן זמן רב. ואף ייתכן כי יש אמת מסוימת בדבריו של אנגריסט. ולמרות כל זאת, כדאי לשאול: האם הכרחי לחבוט בפרופסורים לספרות, החבוטים גם כך, רק על מנת לרומם את הפרופסורים לכלכלה? האם הבעת סולידריות, ואפילו זעירה ביותר, תוריד מכבודו או משכרו של מישהו? והאם אנגריסט מאוכזב מכך שהוא נאלץ להתחלק בפרס שקיבל, בעוד שהסופר האנונימי מטנזניה יקבל אותו במלואו?
