איכשהו, בצל כוננות מוגברת לתקיפה שאולי תגיע מתישהו מאיראן, מחיזבאללה או אלוהים יודע מאיפה, התרחש אמש (ה׳) אירוע יוצא דופן - אושר כהן פתח את עונת הקיץ בפארק הירקון. בשיאה של מלחמה מתמשכת, ואחרי שכבר למדנו לחזור לשגרה של הופעות ותרבות ברחבי הארץ, זה היה עניין של זמן עד שהופעות הפארק ישובו להתקיים מול עשרות אלפים בתל אביב. אמנים בינלאומיים שהופיעו על הבמה הזו הם כבר בגדר חלום רחוק, אבל ברקע חרם תרבותי נסתפק באבק כוכבים מקומי - אמש זה היה כהן, שבוע הבא זה יהיה פאר טסי ובספטמבר תעלה גם נועה קירל. מוזיקה ומלחמה, כך מתברר, הולכים טוב יחד.
אושר כהן מבצע את ״חמישי שישי״, ״תחזרי מהר״ עם עדן חסון ו״זוגות כאלה״ בפארק הירקון
בשלב זה ייתכן שאתם - הקוראים - מתחלקים לשניים; או שאין לכם מושג מי זה כהן, או שברור ששמעתם עליו - איך אפשר שלא? לעומת טסי, אדם וקירל, חוסר ההיכרות של הקהל הרחב עם המוזיקאי ממש לא מפחית מההצלחה המטאורית שלו. רק בן 25, אבל יוצר מוזיקה (כותב, מלחין, מבצע ומפיק. פה ושם עוד מנגן) מאז שהיה בן עשרה; כתב והפיק שירים לעומר אדם, אייל גולן, קובי פרץ, ושיתף פעולה עם נועה קירל, אודיה, ליאור נרקיס, שרית חדד ועוד; ואחרי שמילא קיסריות ומנורות, הפארק הוא בסך הכול "וי" נוסף בנסיקה שלו.
ובקהל כצפוי צעירים בהמוניהם - קבוצות של חברים וחברות, זוגות (בכל זאת, מתחממים לקראת ט"ו באב), ופה ושם גם כמה ילדים שהגיעו בחופש הגדול. היו שם גם כאלה שליוו אותו מתחילת הדרך, מהקריות, או שמעו אותו במועדונים הקטנים ברחבי הארץ, וגם כאלה שנחשפו אליו ברדיו, בטיקטוק או בכל מקום בערך. עם מיליוני האזנות ואינספור להיטים, כהן הפך לאחד הכוחות המניעים במיינסטרים, ולמרות שהקהל שלו מורכב ברובו המוחלט משכבות גיל מאוד מסוימות, הם אלה שהביאו אותו למעמדו - אי-אפשר להתווכח עם מיליוני השמעות, וגם לא עם עשרות אלפים בהופעה. המוזיקה שלו היא זו שכבשה אותם, מהרגע הראשון.
ובפארק הראשון אי-פעם של כהן יש 200 אחוזי לחות, אבל אין חימום. אולי גם לא צריך, כולם הגיעו למופע המרכזי. על הבמה די-ג'יי שמנגן שירי טיקטוק, להיטים ישראליים בעיבודים אלקטרוניים ואפילו רמיקס ווישפול טינקינג ל"בלב אחד" ("סלאם עליכום, בוא תגיד שלום") כשברקע על המסכים מופיעה ההנחיה שמפצירה בקהל להישאר במקומו במידה שתישמע התרעה. בשלב מסוים, אותה הנחיה נאמרת גם ברמקולים על רקע התקלוט. תמונת מצב בישראל 2024: הרמות לצד חרדות.
אבל ברגע העלייה של כהן - כשהמצלמות מלוות אותו בצעדיו מאחורי הקלעים לקדמת הבמה - החששות מתפוגגים ומתחלפים באנרגיות גבוהות מאוד, ועשרות האלפים צועקים מתוכם את המילים לבלדה שלו "תראי אהובתי", שיצאה במיני אלבום הראשון שלו, אחד מתוך ארבעה שהוציא בשנתיים החולפות. בשורות הראשונות נערות עם טלפונים שלופים ודמעות בעיניים, לפי הצרחות נראה שכולם בקהל יודעים את כל המילים, אבל אלה בכל זאת מוקרנות על המסכים. "הצלתם אותי מעצמי", אומר כהן בחיוך מבויש בסופו. גם בלי גינונים של כוכב או מניירות של סלב, כהן ממש לא זקוק להם, הוא מצליח להיכנס ללב המעריצים בזכות יצירה עיקשת ומקורית שהוא חתום עליה מכל כיוון. גם הלוק הפשוט שהוא לובש (ממותג אומנם, אבל נגיש) כמו אומר "אני בדיוק כמוכם".
5 צפייה בגלריה
ההבדלים בולטים, ועדיין נרקיס לא גונב את אור הזרקורים. אושר כהן וליאור נרקיס לבפארק הירקון
(צילום: עומרי סילבר)
"כמעט לא ידעתי אם ניפגש היום", הודה כשפנה לקהל בתחילת המופע, ועודד אותם ליהנות ולהשתחרר, דווקא בגלל כל מה שעובר עלינו בשנה האחרונה. ולפארק הירקון הוא בא מוכן - חמוש בסוללת להיטים שאותם הוא משחרר בקצב שיא מאז הפריצה לרדיו ב-2018, מלהטט בין ז'אנרים במיומנות - בלדות לצד שירי דאנס-פופ קצביים יותר כמו "חמישי שישי", "איך שאת אוהבת" מוביל ל"אני פה" (שמבוצע במקור עם אודיה, שרק נוכחת בקהל לדבריו של הזמר) ומפלרטטים עם הפופ הלטיני, כמו גם ב"שירים של עומר" המעולה, "אקורדים בלילות" מביא את הקאנטרי לפופ לפני שביונסה עשתה זאת השנה, הוא מוכיח שהוא גם חזק בסלסולים בפופ הים-תיכוני, ומפציץ בבלדות רוק-פופ בשירים הגדולים ביותר שלו שמגיעים בהמשך.
כהן הוא היט-מייקר בלתי מנוצח והקהל שמח להרעיף עליו ערימות של אהבה. הוא השיב להם אהבה בחזרה, כמו לא מאמין למעמד, ועל הדרך גם ניצח על הצעת נישואים בשיא של ביצוע משותף שלו ושל ליאור נרקיס, האורח הראשון של הערב. לצידו של נרקיס בולטים אולי ההבדלים בציפייה משני הזמרים - כהן נותן ביצועים קוליים מצוינים אבל הוא לא הווקאליסט הכי טוב בתעשייה, על הבמה הוא גם לא רוקד, אבל זה ממש לא מעניין את הקהל המשולהב. עם מגבת ביד, כהן נותן את הנשמה.
ברגעים השקטים יותר, כשהייתה לו הזדמנות להסדיר נשימה, הוא דאג להביע את הערכתו הרבה למי שלא נוכח בקהל - כוחות הביטחון והחיילים שלוקחים חלק במאמץ המלחמתי, והזכיר שוב ושוב את השבויים בעזה. "מאסנו בלקרוא להם 'חטופים'", אמר והתפלל לשובם. את הערב הקדיש עבורם ועבור כל מי ששרד את התופת, שחלקם, לדבריו - אף נמצאים בקהל: "מגיע לכם הכול, תודה לכם וסליחה. נצא מזה ביחד".
לא פלא שאחד השיאים הרגשיים של המופע הוא בביצוע של "תרקדי 7.10.23", שבתוכנית של עידו פורת בגלגלצ שיתף כהן שכתב אותו בהשראת הטבח בנובה, ובמיוחד בעקבות סיפורה של מייה שם, שהייתה בשבי החמאס ושוחררה. שם הוסיפה בעצמה באותה התוכנית שהיא האזינה לשיר כשהייתה בידי המחבלים בעזה, ומבלי להכיר את הסיפור מאחוריו, היא הרגישה שמילות השיר כמו נכתבו עליה. בזמן הביצוע של השיר הנוגע של כהן, ההתרגשות בקהל הייתה אדירה, כשאת שירתו ליוותה רקדנית על הבמה לצד קטעי וידאו שלה שצולמו בחניון ברעים.
הרגש המשיך להדהד גם כשכלי הנגינה הם אלה שפרטו את הסיפור, ושיא מוזיקלי נוסף של הערב היה הביצוע של "מקבל על עצמי" יחד עם מארק אליהו, שמצטרף בנגינה על קמנצ'ה, בעוד כהן מנגן לצידו על עוד. אפילו שהקהל הגיב לביצוע המשותף באופן קצת פושר - בטח ביחס לביצועים אחרים מלהיבים במהלך ההופעה - הוא הציג שיתוף פעולה יפהפה בין שני מוזיקאים שמצליחים למצוא שפה משותפת ולהציג את היכולות הווירטואוזיות שלהם במיטבן, אפילו שמדובר במופע מיינסטרימי מהוקצע.
כך, אחרי הטיולים השונים ברפרטואר של כהן, המופע הגיע לשיאו בחלק האחרון שחתם את האירוע ברצף להיטים שנמשך לאורך חצי שעה ושעובר בין כל הלהיטים הכי גדולים שלו. הוא פותח ב"אהובי לב אדום" הענק, וממשיך לתוך מאש-אפ עם להיט שמלווה אותנו מפרוץ המלחמה - "איזה יום היה לי סמואל" של השמחות. על הבמה שלל אלמנטים פירוטכניים, מאחוריה לד אדיר-ממדים של לב ומסכי ענק שמקרינים את המתרחש לעשרות האלפים.
החגיגה עלתה הילוך כשעדן חסון, האורח האחרון של הערב, מצטרף לכהן בביצוע עתיר הרמוניות שגורר התלהבות אדירה מהרבים שקופצים ומתנועעים למרות החום הכבד. כהן וחבורת רקדניות ניסו לקרר אותם ללא הועיל בביצוע הסוער של "חמישי שישי", כשבקהל אלפי מניפות, אבל למרות שהטמפרטורות מרקיעות שחקים - זה רק חימום להמשך. הפתיחה הגרנדיוזית ל"אהבה" הוכיחה שזה כנראה הלהיט הכי גדול באמתחתו, כשעשרות הנגנים שלצידו על הבמה (ובהם חטיבת כלי נשיפה וקשת) הצטרפו לבנייה הדרמטית לשיר שהקהל יודע לצרוח גם מתוך שינה, ומפליא לגלות את אותה המיומנות בביצוע של "אין אותי" - הדואט של כהן ונועה קירל (שמבוצע הפעם סולו) ויצא רק לפני שלושה שבועות.
רק אחרי הרצף האימתני של "ככה וככה" ו"פלסטרים" - שאותו הוא מתחיל חשוף ואקוסטי, רק כדי להמם את עשרות האלפים ולסיים באקורד הכי מרים. כהן טבוע עמוק במיינסטרים נחשב לאחד הכוחות המשפיעים והמובילים בפופ, הסגנונות שבהם הוא פועל הם ודאי לא לכל אחד. אבל העובדה שהופכת אותו לסטאר של ממש היא החיבור ליצירה שלו. זה משהו שפשוט אי-אפשר לזייף. נראה שגם במעמד הזה, מול עשרות אלפים, הוא שומר על ענווה מסוימת. גם בזמן שהצלילים האחרונים מתנגנים - כהן מודה שוב לבאים ומזכיר פעם אחר פעם את כוחות הביטחון והחטופים.
ורצף השירים החותם את השעתיים המוזיקליות האלו הוא בדיוק הרוטב הסודי - מה שהופך את כהן לכוכב שהוא. הכוכב שהיינו צריכים. הוא לא צריך לוק מסוים, או תלבושות מפונפנות וכוריאוגרפיה מושקעת (רקדניות ורקדנים כן ליוו אותו על הבמה לפרקים, אבל הם בגדר בונוס). הקהל בא בשביל המוזיקה, השילוב בין מלודיות ממכרות, הפקה מעודכנת ומלוטשת לבין טקסטים פשוטים מחיי היום-יום, כשהבחור על הבמה חתום על כל האלמנטים. הוא וואן-מן שואו שחצב את דרכו למעלה, מהקריות לתל אביב, ולפי היצרנות האדירה ואהבת הקהל, כשאפילו איומים ממדינות אויב לא מצליחות לסגור את המסיבה הזו - באמת שאין שום סיבה שהיא תיגמר.
