בשבוע האחרון הבמאי הישראלי גיא נתיב התרוצץ בין ערים שונות ברחבי ארצות הברית כחלק מהקידום של "גולדה", לקראת היציאה של הסרט אקרנים בארצות הברית בסוף השבוע האחרון. ממקום מגוריו בלוס אנג'לס הוא יצא למסע דרך וושינגטון, אטלנטה, מיאמי, בוסטון וניו יורק - מרכזי אוכלוסייה עצומים שיש בהם גם נוכחות גדולה של קהילות יהודיות. בדילוגיו מהקרנה מקדימה אחת לאחרת, הוא הספיק גם להיפגש עם עיתונאים, להתארח לשיחה בתוכנית הבוקר של רשת NBC ולהתראיין אצל כריסטיאן אמנפור באולפני CNN. ללא תרומת הכוכבת הראשית שלו הלן מירן - שמנועה מלקחת חלק בפעילות יח"צ בגלל שביתת איגוד השחקנים - נתיב נאלץ לשאת את הקמפיין כולו על כתפיו, רגע לפני יציאת הסרט בהפצה רחבה ביותר מאלף בתי קולנוע ברחבי המדינה - יוזמה שאפתנית במיוחד, יש שיאמרו יומרנית או אפילו מטורפת, של חברת בליקר סטריט האמריקנית שעמדה מאחורי הפקת "גולדה", ונערכת לקבלת תגמול רגע לפני סוף הקיץ.
"גולדה" – הטריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בינתיים, אחרי סוף שבוע הראשון של יציאת הסרט (וסדרת הקרנות טרום בכורה המוניות במסגרת תוכנית Fathom), נראה שההימור של בליקר סטריט עבד מעבר למצופה, וההשקעה של נתיב בקידום השתלמה. על פי הנתונים שהתקבלו עד כה, "גולדה" הניב יותר מ-1.7 מיליון דולר בקופות. אומנם לא מדובר בסכומים יוצאי דופן עבור סרט בהפצה רחבה (הוא הוקרן ב-883 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית) ואין מדובר בשובר קופות מהדהד, אולם בימים אלה שבהם כישלונות מסחריים הפכו להיות הנורמה החדשה בתעשיית הקולנוע האמריקנית, אפשר לקבוע כי מדובר בהישג. אבל האם תהיה להצלחה המשכיות? או ש"גולדה" נע על אדוות בליץ יחסי הציבור, ונישא על הסקרנות והעניין של הקהל היהודי בארצות הברית, ולא פחות מכך - הידע המוקדם שלו בנוגע להיסטוריה של ישראל וההיכרות שלו עם גולדה מאיר? האם הסרט מיצה את הקהל הטבעי שלו, או שהוא יכול למשוך ציבור רחב? לפי הביקורות, התשובה שלילית, עם ציון 49 באתר מטא-קריטיק.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
נתיב כאמור, חי ויוצר בלוס אנג'לס מזה כמה שנים ובשלב זה נחשב לקולנוען מוכר בהוליווד, בוודאי מאז זכה באוסקר בשנת 2019 על המותחן הקצר "סקין". הסרט האמריקני הראשון שלו, שנקרא גם הוא "סקין", הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו היוקרתי, נרכש להפצה על ידי חברת A24 המוערכת ולמרות שהביצועים בקופות היו מאכזבים, המבקרים הרעיפו שבחים. הפילמוגרפיה המעודכנת שלו כוללת את הדרמה הפוליטית "טאטאמי" שיצר בשיתוף עם השחקנית-במאית האיראנית הגולה זאר אמיר איברהימי ושתוקרן בבכורה במסגרת תוכנית אוריזונטי בפסטיבל ונציה, ובקרוב יתחיל בצילומי הפרויקט האישי שלו, "הרמוניה". הלן מירן הבריטית, שנושאת על כתפיה ופניה את גולדה מאיר, הייתה אמורה להניף את הבמאי והדרמה התקופתית דוברת האנגלית שלו לגבהים חדשים. אולם בעוד ישראל הסרט מתקבל בחיבוק חם, בארצות הברית הוא נתקבל בתגובות צוננות.
5 צפייה בגלריה
מנועה מקידום הסרט בעקבות השביתה, נתיב נושא על כתפיו את יחסי הציבור. הלן מירן בתפקיד גולדה מאיר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"גולדה" הוא תוצר של הפקה בריטית-אמריקנית שצולמה בלונדון בהשתתפות צוות שחקנים ישראלים כמו ליאור אשכנזי, רמי הויברגר ודביר בנדק, שמופיעים לצד מירן. ליב שרייבר האמריקאי לוהק גם הוא לתפקיד מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, והשחקנית הצרפתייה קמיל קוטן נבחרה לגלם את המזכירה הנאמנה של גולדה - לו קדר. על הערב-רב הזה הופקד נתיב כבמאי, והתבקש להפיח חיים בתסריט שכתב ניקולס מרטין הבריטי (שחתום על הביוגרפיה הקולנועית "פלורנס פוסטר ג'נקינס" בכיכובה של מריל סטריפ מ-2016). היוזמה הייתה אמורה לצאת לדרך בתמיכת חברת אמזון, אולם זו פרשה וסללה את הדרך להצטרפות בליקר סטריט להפקה צנועה בתקציב של פחות מ-20 מיליון דולר. נתיב הצליח להדביק את הפיסות השונות לדרמה היסטורית נאמנה להיסטוריה, או לפחות לגרסה הציונית שלה, וכך הושלם הסרט ויצא לאוויר העולם, בצירוף שאלה מהותית: מי בעצם הקהל שלו?
מן הסתם, הפקה בסדר גודל של "גולדה" עם כוכבת ראשית במעמדה של מירן, נוצרה מלכתחילה לקהל בינלאומי שיכול להצדיק את ההשקעה הלא קטנה בה. ואכן, הסרט נחשף לראשונה לצופים מרחבי העולם בהקרנת בכורה מיוחדת בפברואר האחרון במסגרת פסטיבל ברלין היוקרתי. זה היה אמור להיות יום חגם של נתיב וצוותו, אולם ביקורות זריזות בתקשורת האמריקנית והבריטית לא היטיבו עם היצירה כבר בשלב ראשוני זה של המפגש שלה עם העולם. חלק מהמבקרים קבעו כי מדובר בדרמה מלחמתית רוויית תעמולה ישראלית, בעוד שרובם התלוננו דווקא על אלמנטים קולנועיים גרידא שפגמו בתוצאה על המסך. בניגוד לחששות הצוות, הקמפיין להכפשת "גולדה" כנגוע ב-Jewface על רקע ליהוקה של מירן הגויה לתפקיד גולדה היהודייה, לא תפס את מרכז הבמה בשיח של המבקרים על הסרט, אולם בעקבות התגובות הלא מפרגנות הייתה הערכה מחדש של מדיניות ההפצה בארצות הברית וברחבי העולם.
גם האיפור הכבד לא מכסה את בעיות הסרט
כמעט חצי שנה עברה מאז אותה בכורה מרירה בברלין, ו"גולדה" נשמרה הרחק מעין הציבור עד להקרנה חגיגית נוספת בקיץ, הפעם במעמד הפתיחה של פסטיבל ירושלים נכחו הבמאי ומירן, שאף קיבלה פרס מפעל חיים. נתיב, שהגיע לביקור מולדת של ימים ספורים לרגל הבכורה הישראלית, זכה לתשבחות אדירות של הקהל והמבקרים הישראלים. מאז הקפידו המפיצים האמריקנים של "גולדה" להימנע מהשתתפות בפסטיבלים בינלאומיים נוספים ומיקדו את מאמציהם בכיוון הקהילות יהודיות בארצות הברית לקראת ההפצה המסחרית השאפתנית במאות בתי קולנוע מחוף לחוף. במקביל יצא הסרט לאקרנים גם בישראל.
בעוד שבישראל, הביקורות ממשיכות להלל את "גולדה" והקהל המקומי מפרגן בעקבותיהן, בארצות הברית המבקרים ברובם לא מתרשמים לטובה. מייקל או'סאליבן התלונן ב"וושינגטון פוסט" על דלות היצירה ושטחיותה של הדמות הראשית, שאינה ששה לשלוח חיילים ישראלים למותם אבל מודעת לכך שעליה להראות לאויבי המדינה את מוכנותה לעשות כן. "יש פה רמז, ורק רמז, למדיניות נטילת סיכונים, שמטעה ומתפשרת מוסרית, שבה נוקטים מנהיגים. אבל ב'גולדה' אין תחושה אמיתית של העסקה הזאת עם השטן, שנותרה רלוונטית - ויותר חשוב, אישית - היום, כפי שהייתה לפני 50 שנה", כתב והעניק לסרט ציון של שני כוכבים. רוב רובם של המבקרים מציינים כי מירן לוקחת בהופעתה את כל האוויר בסרט אפוף העשן (אלמנט שחוזר הרבה על המסך וגם בביקורות), אולם חלקם הביעו אכזבה מכך שהאיפור הכבד על פניה מדגיש את הדמיון בינה לגולדה, אך פוגם באיכויות הדרמטיות של השחקנית המהוללת.
בביקורת נבזית במיוחד שהתפרסמה ב"ניו יורק פוסט", ג'וני אולקסינסקי מספר כי בעוד הציפיות המוקדמות היו להופעה שתצדיק מועמדות אוסקר למירן, התוצאה הייתה מאכזבת במיוחד: "הסרט הצולע נכנע לקלישאות הכי גרועות של ביוגרפיות זניחות. מירן מסתתרת מאחורי תותבות ופאה אפורה בתקווה שהתהליך שעברה כדי להידמות למקור יכול לחפות על כתיבה רעה וחוסר מוחלט של תובנה. באופן צפוי, האיפור המרוח לא מפצה על הפגמים הרבים של הסרט". עוד טען כי "הצופה היה יכול להבין או להתעניין יותר במעשיה במהלך המלחמה אם היו עושים לנו הכרות מעמיקה יותר עם חייה המוקדמים באימפריה הרוסית ובוויסקונסין לפני שהיא הגיעה למזרח התיכון". אולקסינסקי, שהעניק לסרט כוכב אחד, מבטא מסקנה לה שותפים אחרים באמצעי התקשורת האמריקנים שמדווחים על כך שתיאור התנהלותה של מאיר במהלך השבועות המתוחים של מלחמת יום כיפור אינו מספק, שטחי ונעדר בכל הנוגע לחקירת דמותה.
מנקודת מבט אמריקנית, סיפורה של גולדה כדמות של מנהיגה-אישה היה אמור להתנחל בלבבות של צופים ליברלים, והמבקרים שלרוב מייצגים אותם באמצעי התקשורת. ואכן, נתיב שאף בעבודתו כבמאי להגביר את המתח בין הפוליטיקאית לגנרלים הכוחניים סביבה ולזקק מסר בעל ערך מגדרי רלוונטי לימינו, לא פחות מאשר לספר סיפור היסטורי מן העבר. אולם רבים מבין המבקרים העירו כי "גולדה" נוטה להתרחק מחקירת הדמות והמצב הקיומי האישי שלה, הבדידות והמצוקה על רקע החדשות מהחזית, ולזלוג למחוזות של דרמת מלחמה. ככזאת, "גולדה" נראית דלה מדי, נטולת סצנות קרב, ובעיקר חד-צדדית. העלילה כולה מתוארת מזווית ציונית, תוך תחושת צדק מוחלטת שמתכתבת עם קלישאות המעטים מול רבים, טובים מול רעים שאנו הישראלים התחנכנו עליה. אולם הציבור האמריקני ברובו לא חולק את אותה נקודת מבט מוסרית או מאמץ את אותו נרטיב היסטורי. ואף יותר בעייתי: לא מודע או מתעניין בו כלל וכלל.
5 צפייה בגלריה
נוטה להתרחק מחקירת הדמות והמצב הקיומי האישי שלה. הלן מירן בתפקיד גולדה מאיר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"למרות כמה ניסיונות מורגשים, הסרט לא משיג קריאה מורכבת ומאתגרת יותר של ההיסטוריה", כתב ג'סטין צ'אנג בביקורת ל"לוס אנג'לס טיימס", ובו כתב על מגבלותיה של "הפרספקטיבה הצרה מבחירה" של הסרט בתיאור התהליכים ההיסטוריים והיעדרות "מבט מעמיק יותר על הסכסוך הערבי-ישראלי, הלקחים הקשים של מלחמת יום כיפור והייאוש שישראל תחווה בעצמה ותכפה על אחרים בעשורים הבאים. הסרט נפתח בהכרה ביוהרה הישראלית אחרי 1967, זווית פרובוקטיבית שנשארת ואז מתפוגגת באותו רגע שזה קורה גם לגולדה. ענן המלחמה השנוי במחלוקת מבחינה מוסרית שהסרט הזה מתכוון להמחיש ולהציץ לתוכו, מתפוגג כמו עשן סיגריות".
מבקר "וראייטי" אוון גלייברמן דווקא החמיא ל"גולדה" אחרי הקרנת הבכורה בברלין, תוך הפגנת ידע מעמיק בהיסטוריה של ישראל והקולנוע שלה, וכינה אותה "דרמה טובה על ישראל". בניגוד לרבים אחרים הוא לא התלונן על הזווית הישראלית של הסרט: "זה הגיוני לחלוטין בהתחשב בכך שמדובר ברגע בזמן בביוגרפיה על גולדה מאיר. עם זאת, הוא מסתיים בהתייחסות לתהליך השלום שהיום נראה כמעט כמו א-היסטורי. 'גולדה' היא דרמה טוב על ישראל, אבל נדרשת דרמה מעולה על ישראל כדי לחקור את קורותיה המוסריים המפוקפקים של האומה". נתיב טוען שהתפיסה הפוליטית של רוב המבקרים הבינלאומיים משפיעה על ההערכה שלהם את "גולדה" כיצירה קולנועית שהיא מבטאת את הצד הישראלי בסכסוך. ישראל נתפסת בעיניהם כבריון השכונתי במזרח התיכון, אולם בסרט היא מוצגת כמסכנה, חלשה וצודקת.
"אין ספק שהדעה הפוליטית משפיעה פה, במיוחד בימים אלה עם הממשלה הנוכחית שהופכת את ישראל למוקצה בזירה העולמית, ולראייה מיעוט הסרטים הישראלים בפסטיבלים בינלאומיים", אומר נתיב, "בארץ הנרטיב הישראלי הוא טבעי עבורנו, אבל עבור צופים בינלאומיים התפיסה שונה, וקשה להזין אותם בתכנים כאלה שהם פרו-ישראליים, ונתפסים כפרופגנדה. אני מכיר בכך שיש אלמנטים של תעמולה בסרט, וניסיתי לשלב את הצד השני בסכסוך בפתיח שמזכיר את הנכבה. אבל היה קשה להניע את העלילה עצמה לכיוונים חתרניים בכל הנוגע למדיניות הישראלית מול הערבים, כשהיא בעצם הייתה אמורה להתרכז בדמות של גולדה וביחסים שלה עם אנשי הצבא המאצ'ואיסטים סביבה. לפי ההתרשמות שלי, הדעות הפוליטיות של המבקרים בנוגע לסכסוך הפוליטי הכללי מנעו מהם להתרכז בלב הסיפור של גולדה כגיבורה נשית וההתנהלות שלה בשעת משבר".
5 צפייה בגלריה
העלילה אמורה להתרכז בדמות של גולדה וביחסים שלה עם אנשי הצבא המאצ'ואיסטים סביבה. מתוך הסרט 'גולדה'
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
חלק מהמבקרים האמריקניים הזכירו את הדרמה המשובחת "שעה אפלה" שביים ג'ו רייט. הסרט, שהקנה לגארי אולדמן אוסקר על גילומו את ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה, היווה השראה ברורה לנתיב. יש שמייעדים למירן גורל דומה - כמו פיט האמונד מאתר "דדליין". יש בין המבקרים כאלה שטוענים שהאיפור מגביל את השחקנית, אולם איימי ניקולסון מה"ניו יורק טיימס" דווקא מציינת שהוא מגביר את יעילות הופעתה: "התחפשות מוגזמת מרגישה לעיתים גימיקית, אבל פה היא מאנישה את תיאורה המיידי של תחושת האשם שמספק הבמאי גיא נתיב". קייל סמית' מה"וול סטריט ג'ורנל" היה הנלהב ביותר מבין המבקרים האמריקנים, במיוחד בכל הנוגע למירן שמצליחה לאמץ את גולדה, "להיעלם בדמותה" על המסך: "זו הפגנה נהדרת של יעילות, בלי פריחה או התייפייפות".
צ'ייס האצ'ינסון מהאתר "קוליידר", בחר להשוות בין "גולדה" לביוגרפיה היסטורית מדוברת אחרת, "אופנהיימר" של כריסטופר נולאן, שעוסקת בדמותו של המדען האמריקאי-יהודי רוברט אופנהיימר. "למרות שמראש היה ברור שהסרט לא יהיה מושך באותה מידה כי הוא מבוסס על סיפור מצומצם יותר, הוא עדיין מצליח להרגיש צר יותר מאשר מהותי", כתב, "הבעיה היא שזה נשאר דיוקן לא שלם של גולדה עם המורשת המורכבת שלה, וגם לא של הרגע הזה בזמן שהסרט מתיימר לבחון". או שכאמור הבעיה היא שהדיוקן של גולדה ו/או הרגע בזמן לא נוגעים לקהל הרחב.
5 צפייה בגלריה
לרוב רובם של הצופים אין את הידע ואת הקונטקסט שינגיש עבורם את קורות חיי גולדה, ודברי ימי הציונות. הלן מירן וגיא נתיב
(צילום: רויטרס)
"מי שלא גדל על הסיפור של גולדה או שיש לו קשר למדינת ישראל, ספק אם יהיה לו חיבור לסרט", מודה נתיב, שמכיר בכך שקהל היעד הברור והמיידי של "גולדה" הוא הקהילות היהודיות בארצות הברית (ובעיקר שכבת הגיל הוותיקה שזוכרת את מאיר), וכמובן - הציבור הישראלי. בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל על היותה מרכז העולם, הציבור האמריקני כמכלול אינו עסוק בה ובוודאי אינו מראה עניין במלחמות של אחרים, אלא אם כן הן מומחשות על המסך בסצנות אקשן מרהיבות. לרוב רובם של הצופים אין את הידע ואת הקונטקסט שינגישו עבורם את קורות חיי גולדה ודברי ימי הציונות. רוב המבקרים, כולל אלה שהכפישו את "גולדה", ציינו את המפגשים בין גולדה למזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר כנקודות אור בסרט. והסיבה פשוטה: קיסינג'ר הוא נקודת ההשקה בין העלילה לרקע האישי שלהם - נקודת השקה שנתיב קיווה ליצור כסיפור אוניברסלי על מדינאית נועזת, מבודדת מהזמן והמקום שבו היא פעלה, ובעלת ערך לתקופתנו. אבל כמו בפוליטיקה, ההכרעה תלויה בציבור הבוחרים. המבקרים הישראלים מתחברים לסרט, האמריקנים פחות. והקהל הרחב? העיקר שיצביע ברגליים, ולא משנה איך.
