אומנם זה לא הכי רלוונטי לישראל, המדינה שבה גם באמצע נובמבר אפשר ללכת לים, אבל ארצות רבות אחרות משוועות לחום וחוששות מהמשבר באנרגיה, שמרים את מחירי החימום למקומות שרק ג'ף בזוס יכול לטוס אליהם. גם החושך שנוחת עוד לפני השעה שבה זה לגיטימי להתחיל לשתות לא ממש עוזר. והווירוס. והבוסטר. ואלון שוסטר. ואללה יוסטר.
אבל אז אנדרסון פּאאק סופר "אחת, שתיים, שלוש, ארבע", וברונו מארס מצטרף אליו. "את מי כולכם באתם לראות הערב?", הם שרים. הקצב נדרך כמו הדק של אקדח והרמקולים/אוזניות הופכים לרדיאטורים. "מי יגרום לבחורות להרגיש משהו? מי הולכים לנעול חזק את הגרוב? אל תגרמו לנו לעשות את זה לחינם". להתווכח עם הזמנה כזאת זה כמו לבדוק שיניים של סוס שמעניקים לך במתנה: ממש, אבל ממש מיותר. זה לא שהיה שווה לחכות לאלבום הבכורה של Silk Sonic, הצמד שהקימו מארס ופאאק מתוך מה שנשמע כמו הגעגוע הכי עז לסבנטיז מאז אריק, דונה, קלסו ושאר חבורת "מופע שנות ה-70"; כנראה שלהם השתלם להמתין לנו.
"ערב עם סילק סוניק" הוא אירוע רטרו ברי"ש הידיעה. לא צריך דוקטורט בהיסטוריה של מוטאון בכלל ומרווין גיי בפרט או לדעת בעל פה להיטים של סליי סטון ופאנקדליק כדי להבחין בכך. מארס, למרות הכריזמה והוורסטיליות, תמיד נחשד בהיותו מכונת קריוקי משוכללת יותר מאשר טאלנט שיש לו משהו חדש להציע. אבל יש הבדל בין מופע מחווה ריקני לאוסף שירים שעומד בפני עצמו, והאלבום המצוין הזה מציג את ההבדל הזה במלוא הדרו. קודם כל, והכי חשוב, השירים פשוט טובים: חלקים כמו משי (ואמת בפרסום זה אירוע די נדיר בעולמנו), מופקים לעילא (אבל לא לאללה) ונצמדים למוח כמו מגנט למתכת (ולא כמו טופי לשיניים). בנוסף, אפשר לשמוע שהיה לשניהם פשוט כיף. וכיף, אפילו יותר ממגפות, הוא עניין מדבק.
- עוד ביקורות אלבומים:
חלוקת העבודה די ברורה ומתבקשת: מארס תמיד היה זמר-מבצע מצוין ופאאק הוא אחד הראפרים הכי מעניינים ומגוונים בדור הנוכחי, שבו התחרות בז'אנר צמודה מאי-פעם. שניהם גם גלשו לאורך הקריירה למחוזות שהופכים באלבום הנוכחי למכנה משותף: סול, Fאנק ואר אנ' בי שפוגשים היפ הופ בגרסה הכי עדינה ורכה. ובקיצור: כמעט כל הפלאים שאפשר לחולל עם בס שמנוני ועבה.
כך, בנוסף ללהיטים Leave The Door Open ו-Smokin' Out The Window, קטעים דוגמת 777 ו-Skate מציגים את המסורת המפוארת של הז'אנרים הנ"ל בבגדי וינטאג' אטרקטיביים. ב-After Last Night הם מחברים נפלא בין העבר וההווה באמצעות האורחים: מצד אחד בוטסי קולינס, אגדת בס וחדשן אמיתי; ומצד שני Thundercat, המפיק המבריק שעומד על הכתפיים של אושיות דוגמת קולינס.
קולינס גם מתארח בקטע הכי נוגע ללב באלבום, Put On A Smile, שקצת מזכיר את Leave The Door Open, אבל הכניסה של מארס בפזמון אפילו יותר דרמטית וסוחפת. ובעיקר, מה לעשות, האיש שר על חשיבותו של החיוך. ואז, בלי שליטה בכלל, השרירים באזור הפה הם כמו טירון שקיבל את הפקודה הכי חמודה בתולדות הצבא. זאת הסיבה ש"ערב עם סילק סוניק" הוא האלבום הכי נכון של הרגע: עם הכישרון שלהם, מארס ופאאק היו יכולים להגיד למאזינים לקפוץ מהגג וזה היה קורה. אבל הם רק רוצים שנשכח את המציאות מאחורי הדלת ונחייך מתחת לשמיכה עבה ומנחמת.
