לפני 47 שנים הגיעו השחקנית גילה אלמגור ובעלה מנהל התיאטרון והמפיק יעקב אגמון ז"ל לבית התינוקות בחיפה, ואימצו את הגר אגמון. מגיל צעיר סיפרו לה על עברה, אבל בשום שלב היא לא רצתה לפגוש את אמה הביולוגית. היא נשארה מבחינתה אישה זרה, לא רלוונטית לחייה. "למה להיפגש איתה?" היא שואלת. "רק בשביל הסקרנות? זכיתי בהורים מדהימים. מדהים שהם בחרו בי מבין ילדים אחרים. מגיל אפס ידעתי שאני מאומצת. יש הורים שמחכים עד שהילד יבין כדי לספר לו את זה, לא במקרה שלי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גילה: "כשהגר התקרבה לגיל 18 אמרנו לה, 'הגרי, זה הזמן שאת יכולה לפתוח את תיק האימוץ', והיא אמרה, 'אני לא רוצה'. אמרתי, 'אולי תחשבי. את רוצה, אני אכנס איתך, או אחכה לך בחוץ'. היא רק אמרה, 'והיה ויום אחד יהיו לי ילדים ואיזה ילד יהיה חולה ואני אצטרך לבדוק משהו גנטי, אז אולי. למה לרצות לפגוש מישהי שלא רצתה אותי עוד לפני שעשיתי משהו טוב או רע בחיים שלי?".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גילה אלמגור לא תשכח לעולם את הרגע שבו ראתה בפעם הראשונה את הגר. תינוקת בת כמה ימים, שני קילו וחצי בקושי. "ראינו בעיקר זוג עיניים גדולות ונפלאות", היא אומרת. "יענקל'ה אמר לי, 'גילוש, את רואה את מה שאני רואה?' ושנינו חייכנו. היה לנו ברור מיד שזו תהיה הבת שלנו. הגר שינתה את כל השקפת העולם שלי על החיים. המחויבות שלי אליה הצילה אותי מהרבה דברים מפחידים. היו ימים שהייתה לי הרגשה שהטירוף תוקף אותי ואני לא עומדת בזה, אבל הידיעה שיש ילדה קטנה בבית, שמחכה לי ושצריך לטפל בה ולדאוג לה - איפסה אותי".
איך היו ימי הנעורים? למי היא הייתה יותר קרובה?
"היא הייתה מתקשרת ואומרת, 'אבא בבית?' הייתי עונה לה 'לא', ואז היא הייתה אומרת, 'למה אין אף אחד בבית?' זה לא היה מעליב. פיניתי את המקום ליענקל'ה. אני גדלתי בלי אבא, וידעתי שלילדה שלי יש אבא אידיאלי. הוא היה לוקח אותה לפסטיבלים שהוא ניהל, לכל מקום. את התיאטרון היא שנאה כי הוא לקח אותי ממנה, והבנתי את זה. רק מאוחר יותר היא התחילה לאהוב תיאטרון".
הגר: "אמא תמיד מספרת שאיזה יום היא הלכה להצגה ואני עמדתי ליד הדלת ולא נתתי לה לצאת, ואמרתי, 'ומה יקרה אם אני אמות?'".
גילה: "זה חלק מרגשי האשמה של אמא שחקנית. אבל גם אם הייתי אחות או רופאה זה היה אותו הדבר".
איך הייתה הדינמיקה ביניכן?
הגר: "למרות שאמא הייתה אמא נהדרת ועטפה אותי בהמון אהבה, קשה לי מאוד עם המתח והעצבים שלה. עם אבא לא הרגשתי את זה. היו זמנים שבהם אמא לא קיבלה תפקידים ושכבה במיטה מדוכאת. יום אחד, לפני שהלכתי לבית הספר, צלצלתי לה באינטרקום ואמרתי לה, 'אמא, כשאני חוזרת הביתה, את יותר לא בוכה'. היה קשה לי עם זה".
גילה: "כמה שאני מנסה לעבוד על עצמי, הפתיל שלי קצר. הייתה תקופה שבה הייתי מכניסה את הראש מתחת למים צוננים, להרגיע. ידעתי שאני בלתי נסבלת. יענקל'ה אמר לי פעם, 'גילוש, כעס זה מחלה ממארת עם גרורות. תפסיקי לכעוס. הייתי רואה אותו סולח לאנשים שאני בחיים לא הייתי סולחת להם".
הגר, הייתה לך תקופה של מרד נעורים?
"אני לא קוראת לזה מרד נעורים, אבל היה לי חבר שמבוגר ממני בהרבה שנים (בעלה הראשון, עורך הדין רענן כרמון - י"ב). פגשתי את רני כשהייתי בת 16 וחצי. כשהתחתנו הייתי בת 20 והוא בן 45. נמשכתי לבגרות ולשכל של רני. כשהם אמרו שהוא מבוגר מדי בשבילי לא התעצבנתי, כי הבנתי שזה בא מדאגה. בדיעבד אני חושבת שהם צדקו".
גילה, מה חשבת על זה?
"הוא היה יכול להיות אבא שלה, אבל הבנתי מהר מאוד שאני לא יכולה לעמוד בדרכה. יכולתי רק להגיד, 'הגרי, תחשבי, עכשיו זה בסדר, אבל בעוד הרבה שנים, כשהוא יהיה זקן, זה יכול להיות בעייתי'. אתה יכול להתריע, לנסות לשכנע, אבל אתה לא יכול לחיות את החיים שלה. הכרנו את רענן והאמנו שהוא יעניק לה חיים טובים, והיא הייתה מאושרת".
הגר: "יכול להיות שאחת הסיבות שהתחתנתי בגיל צעיר הייתה הבדידות שהרגשתי כשההורים נעדרו הרבה מהבית. פתאום היה לי עם מי לדבר".
גילה: "גם אני התחתנתי בפעם הראשונה מוקדם מדי. בגיל 18 התחתנתי עם אילי גורליצקי. אלו היו נישואים עצובים, בלי להיכנס לפרטים".
אחרי שהתגרשה מגורליצקי התחתנה גילה אלמגור בשנית עם יעקב אגמון. הוא נפטר לפני שנה וארבעה חודשים, אבל הזיכרון שלו נוכח כמעט בכל פינה מפינות הבית. מאז מותו, כשהיא כמעט בת 83, היא מנסה להמשיך הלאה. משחקת ללא הפסקה, עומדת בראש פסטיבל הצגות היחיד התיאטרונטו שהקים אגמון וניהל, אבל משהו בה כבה. "אני בדיכאון נוראי מאז שיענקל'ה איננו, פשוט מרגישה אבודה, אבל כשאני מגיעה לתיאטרון אני אוספת את עצמי, ומגייסת כוחות שאני לא יודעת מאיפה יש לי אותם. נגמרת ההצגה, אני חוזרת הביתה ונובלת לתוך עצמי".
עד כמה את משתפת את הגר במצבך?
"הגר יודעת בדיוק על מה אני מדברת. היא חווה בדיוק את אותם דברים. הייתי עם יענקל'ה מגיל 21, ובגיל 23 כבר נישאנו. הרבה שנים נעזרתי בפסיכולוגית. עכשיו זאת הפעם הראשונה בחיי שפניתי לפסיכיאטר".
קשה לך להתבגר?
"כשאתה בבפנוכו של הזקנה אתה רואה את בגידת הגוף. הזיכרון, חדות המחשבה, הראייה והשמיעה הם כבר לא כמו שהיו. יש לי טנטון כבר ארבע שנים והוא יכול לשגע בן אדם. אם אני לא רואה את הפנים שלך, במיוחד עכשיו עם המסכות, יש לי בעיה לשמוע אותך".
הגר: "אני לא אוהבת כשהיא מדברת על הזקנה. תמיד דאגתי ופחדתי לבריאות של ההורים שלי וחששתי שמשהו יקרה להם חס וחלילה כי הם היו מבוגרים משאר ההורים של הילדים בגילי. עכשיו הדאגות רק גדלות".
לא במקרה הגר מדברת בדאגה על הבריאות של אמה. פעמיים חלתה בקורונה אחרי ארבעה חיסונים, ולא מזמן נפלה ביציאה מדיזנגוף סנטר ונפצעה. "יצאתי מהאפלולית של הסנטר לאור המסנוור", אומרת גילה ומראה את הצלקות שעדיין נותרו מהנפילה. "כנראה עמדתי על קצה המדרכה לחכות למונית ואיבדתי את שיווי המשקל. במקום ליפול למדרכה נפלתי לדיזנגוף הסואן. הייתי שטופת דם, השיניים העליונות שלי נפגעו, ופתאום אספה אותי בחורה ואמרה לי, 'תירגעי, אני לא אתן לאף אחד להתקרב'".
הנפילה קשורה לגיל?
"אני לא יודעת. אני סובלת מחוסר שיווי משקל, ונראה שזה היה שילוב של הסנוור והתופעה הזאת. יש לי עכשיו מטפלת שנמצאת איתי חלק גדול מהיום. אסור לי להיות לבד כי כבר נפלתי בבית כמה פעמים ולקח זמן עד שהצלחתי לקום".
השינוי של המראה בגלל הגיל מעסיק אותך?
"הפנים שלי מספרות היום סיפור מרתק ומעניין יותר מאשר כשהייתי צעירה ויפה. אני לא רוצה להיות פוחלצית. עשיתי פעם בוטוקס ומאוד לא אהבתי את מה שראיתי. אני שחקנית ואני צריכה שהפנים שלי יהיו גמישות".
הגר, שהחלה השנה בלימודי משפטים, היא אמא לסופי, בת ה-22, סטודנטית מצטיינת לקולנוע, וללירון בן ה-12 מנישואיה השניים שהסתיימו בגירושים. "לצערי, הבחירות שלי בזוגיות לא תמיד היו מהמוצלחות ביותר, הייתי תמימה מדי, מוכנה לעשות יותר מדי בשביל אחרים", אומרת הגר.
גילה, את אומרת לא פעם שהמשפחה הגרעינית שלכן קטנה מאוד. אבל לאגמון יש בן מנישואיו הראשונים ונכדים ונינים ממנו.
"אני לא רוצה לגעת בנושא הזה. אנחנו ביחסים מצוינים עם הילדים של עידן. הנכד אלון היה בהלוויה של יענקל'ה, ואמר קדיש והנכד השני, דניאל, חי בהולנד. קשר דם אתה לא בוחר, חברים אתה בוחר".
איך השפיעה בעיניכן מהפכת מי-טו על הדינמיקה עם גברים?
הגר: "גברים הטרידו אותי לא פעם לאורך השנים. איך אני מתמודדת עם זה? בהומור. ואם זה לא עובד בהומור, אז באסרטיביות".
"הייתי בפריז כשזמר ישראלי מאוד ידוע ניסה לאנוס אותי. הוא לקח אותי למלון אחרי שהייתי בבית שלו ושל אשתו לארוחת ערב, כי פריז מסוכנת, ככה הוא אמר. כשהגענו למלון הוא עלה איתי, ואז הוא זרק אותי על המיטה ופתאום נהיה חיה רעה ומסוכנת. 'אני אהרוג אותך, תיזהר, אני אצרח', אמרתי לו, ועם הרגליים שלי נתתי לו בעיטה בביצים"
גילה: "אני באה מתקופה שבה כל אחד היה יכול לשים עלייך יד או לשלוח יד מתחת לחולצה שלך. נכנסתי פעם למונית אחרי ההצגה ופתאום אני מרגישה את היד של שחקן בכיר מתחת לסוודר שלי, ואז, עם העקב, דרכתי לו חזק על הרגל, תפסתי את היד שלו ונעצתי את הציפורניים בכף היד שלו שיידע שאיתי אסור. באחת החזרות האחרונות להצגה 'הזמנה לארמון' בתיאטרון הקאמרי עמדתי להיכנס לבמה, ואחד השחקנים הבכירים שיצא ממנה, תפס לי בחזה ואמר, 'את זה אני רוצה'. נתתי לו סטירה ועוד סטירה, ונכנסתי לבמה רועדת, משקשקת. כולם ראו ושתקו, אף אחד לא אמר מילה. פחדתי שיפטרו אותי".
וואו.
"היו עוד מקרים. הייתי בפריז כשזמר ישראלי מאוד ידוע ניסה לאנוס אותי. הוא לקח אותי למלון אחרי שהייתי בבית שלו ושל אשתו לארוחת ערב, כי פריז מסוכנת, ככה הוא אמר. כשהגענו למלון אמרתי לו תודה, והוא התעקש, 'את לא יכולה לעלות לבד. את לא יודעת אף פעם מי מחכה במסדרון. זה מסוכן'. הוא עלה איתי, דלת החדר נפתחה, ואז הוא זרק אותי על המיטה ופתאום נהיה חיה רעה ומסוכנת. 'אני אהרוג אותך, תיזהר, אני אצרח', אמרתי לו, ועם הרגליים שלי נתתי לו בעיטה בביצים. שרטתי אותו בפנים עם הציפורניים עד זוב דם".
אלמגור משחקת היום בתיאטרון הבימה, בין השאר בהצגה "הנוקמים, סיפור אהבה" שכתב וביים הלל מיטלפונקט ("הוא כתב לי תפקיד בונבוניירה"), ובהצגה "ברלין" של אילן חצור בתיאטרון העברי של גדי צדקה ("התיאטרון הזה נותן עבודה לכל כך הרבה שחקנים").
מה מצב התיאטרון בארץ לדעתך היום?
"קשה למכור הצגות כיום. הקניינים רוצים משהו מאוד מסוים, והתיאטראות מנסים למכור להם כמה שיותר. במקצוע שלנו אתה טוב כמו התפקיד האחרון שעשית, לא פעם שוכחים לך את מה שעשית, ועדיין הבימה הוא הבית שלי".
עודד קוטלר זכה בפרס ישראל השנה.
"אני כועסת שאגמון לא זכה בפרס ישראל, כי הכי הגיע לו, אבל עודד עשה דברים פורצי דרך בתיאטרון הישראלי. היינו בני זוג כשנתיים, כשהייתי בת 16. זה היה סיפור אהבה מאוד יפה. עזבתי את עודד כי הכרתי את אילי (גורליצקי) והתחיל בינינו רומן. כשנפרדתי מעודד שנינו בכינו בשדרות ח"ן כל הלילה בכאב לב גדול".
המתנגדים למתן הפרס לקוטלר הזכירו את דעותיו הפוליטיות ואת "נאום הבהמות".
"כשאני זכיתי בפרס ישראל לא אמרו לקחת ממני אותו בגלל דעותיי? אז אמרו. גם אחר כך תקפו אותי ואיימו עליי. היה אחד ששלח אותי להיפרד כי הכדור שהולך לגמור אותי כבר נמצא בקנה. ההתבטאויות שהיו נגדי ברשתות לא הפחידו אותי עד שמישהו אמר, 'תיפרדי מיקירייך'. רק אז הלכתי למשטרה והתלוננתי. דעתו הפוליטית לא צריכה לעניין אף אחד. הפרס הוא לא על התנהגות טובה ונימוסים".
פורסם לראשונה: 07:22, 21.04.22
