צופי "מחוברים" מיטיבי הלכת זוכרים בוודאי את הביקור של חנוך דאום בישיבה התיכונית שלמד בה בצעירותו. באחת הסצנות הוא ניצב מול תמונת המחזור שאליו השתייך ומגלה שמישהו השחיר את התמונה שלו. הוא יודע למה. בספר שלו "אלוהים לא מרשה" הוא שטח טענות על המצוקה שחווה במהלך התקופה שבה חי בפנימיה-ישיבה, ואת הטינה העמוקה של הרבנים ליצר הרע, כלומר לצורך הפיזי (והטבעי!) של נערים בגילאי ההתבגרות לענג את עצמם - טינה שגרמה לו ללא מעט רגשות אשם. "הוא יושב 15 שנה בכלא כי הוא ניסה לשים פצצה בבית ספר לבנות", אומר דאום כשהוא מצביע על תמונה של בוגר אחר, "הוא פה מחייך ואני, שסיפרתי שאוננתי בישיבה, מושחר".
"החיים הם תקופה קשה" - פרומו
(באדיבות קשת )
סצנה דומה להפליא תוכלו למצוא בפרק השלישי (מתוך שלושה שנשלחו לביקורת) של "החיים הם תקופה קשה", הקומדיה החדשה בכיכובו של דאום שעלתה אמש (ב') בקשת, ושמבוססת על ספר אוטוביוגרפי שכתב. דאום משחק שם בתפקיד עצמו, את אשתו, אפרת, מגלמת עלמה זק, את רב הישוב בו הוא גר מגלם שי אביבי, ואת בתו משחקת נטע רוט הנהדרת ("הצבי"). הפרקים נעים על סקאלת המודעות העצמית, הכישרון להיחשף והחיבה הידועה של דאום להצלפות מנומסות כלפי הסובבים אותו ובעיקר כלפי עצמו. והם עובדים, כי חמלה והומור דרים בהם בכפיפה אחת – אם זה בניסיון הנלעג שלו להצטרף לכיתת הכוננות כדי להוכיח את הגבריות שלו ("אני אביא דגמ"ח, יש לגיסתי"), במיקום המעורפל שלו על סקאלת האדיקות הדתית והמתח המשפחתי והיישובי שנגרם בעקבותיו וכאמור, המאבק שלו עם עברו כנער ישיבה.
אולי זאת העובדה שדאום היה שותף לכתיבת התסריט (יחד עם עמרי עמית ואדר מירום), ואולי העובדה שהוא נתפר לפי מידותיו, ככה או ככה דאום מתגלה גם כשחקן קומי מושלם, בעיקר למי שאוהב אותו ואת זרם המחשבה שלו, והוא מביא לתפקיד את כל מה שטוב בכתיבה ובסטנדאפ שלו. אפילו את אחת המשוכות המאתגרות של סדרות עלילתיות, שבירת הקיר הרביעי, הוא צולח בטבעיות ובלי למצמץ, והוא מצליח להרים שורות שאצל שחקנים אחרים היו צונחות ברפיסות. הדיבור שלו למצלמה, שמן הסתם השתכלל בתקופת "מחוברים", עובר את המסך כחלק אינטגרלי מהסדרה ומספק לא מעט פאנצ'ים מוצלחים. העריכה והצילום נהדרים, הקצב מושלם והתחושה היא שכמעט בלי מאמץ נוצרה פה קומדיה מצוינת, כזו שעשויה להאריך ימים לא פחות מ"רמזור", למשל.
ביותר ממובן אחד חנוך דאום הוא מה שהרופא רשם לעם ישראל לתקופה הזאת. הוא קול מיושב בעולם חסר איזון, הוא מצפן מוסרי בעולם שאיבד את הצפון. הוא מפשר ומגשר ועושה את זה ממקום כן ואמיתי, כזה שאפשר להאמין לו ולא מהסוג שיורה סיסמאות שאין להן אחיזה במציאות. למרות שהוא מתבטא לא פעם בפרובוקטיביות הוא מסוגל לחבר קצוות, לעשות את זה במתינות והלב שלו נמצא במקום הנכון, תחושה שעוברת גם אם לא מסכימים עם דעותיו, ואולי זה בדיוק מה שהאומה הזאת זקוקה לו כרגע, הידיעה שאפשר לקיים פה דיאלוג מכבד, לא משנה באיזה צד של המשוואה אתה גר. הליהוק שלו כמנחה טקס הזיכרון של המשפחות לאירועי 7 באוקטובר (הוא התנדב לתפקיד) הוא אולי הסטמפה הרשמית להיותו נציג של מחנה שפוי כלשהו, לא משנה מאיזו עדה או צד של המפה הפוליטית.
צילומי "החיים הם תקופה קשה" החלו עוד לפני 7 באוקטובר. הם נפסקו מסיבות מובנות והמשיכו מאוחר יותר, לאחר התאמות שנערכו בתסריט. אם אפשר להפקיד בידי מישהו את המלאכה המורכבת והכמעט בלתי אפשרית של תקופתנו, להצחיק מבלי להדחיק, אני מאמינה שחנוך דאום הוא האיש שלכם. נכון, אני נמנית על קבוצת האנשים שמכורה לנקודת המבט של דאום וליכולת שלו לחיות משהו בכל הכוח אבל גם להביט בו מבחוץ בו זמנית, אבל אני נוטה להאמין, אובייקטיבית, ש"החיים הם תקופה קשה" רלוונטית גם לקהל הרחב יותר, ולו רק בגלל שזה נכון. החיים הם אכן תקופה קשה, ואם זה תלוי בחנוך דאום גם מרגשת, כנה ומאוד מצחיקה.
