מאז נחשף במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן מוקדם יותר השנה, הפך הסרט האיסלנדי "טלה" (Lamb) לאחד הסרטים המדוברים בסצינת הפסטיבלים הבינלאומיים. הוא הוצג בפסטיבל ירושלים האחרון, ועשה את דרכו גם אל פסטיבל הסרטים בערבה שננעל במוצ"ש. הפעם התלוו אליו גם יוצריו, ובראשם הבמאי ואלדימר יוהנסון שזהו סרט הביכורים שלו. עוד נתעכב על המשמעות המיוחדת של "יוצריו", אבל בראש ובראשונה כמה משפטים שיציגו את הרך הנולד.
"טלה", ובכן, נפתח בלידתה של החיה שבכותרת, בחווה מבודדת שבה חיים זוג מגדלי כבשים. חוויה טראומטית של אובדן מלווה את הלידה הזו, והאם מריה (בגילומה של נומי ראפאס מסדרת סרטי "נערה עם קעקוע דרקון" השוודית), נוטלת את היצור הצמרירי הפעוט ומגדלת אותו כאילו היה בתה. בשקט המבהיל כמעט ששורר מסביב, נדמה כאילו אין דבר חריג בהתנהלותה. ואכן, בהדרגה נהפכת אדה, זהו שמה של הטליה, להכלאה של תינוק וחיה. קשה קצת להסביר איך בדיוק זה קורה, אבל גם אנו, הצופים, נקשרים אל היצור המוזר, ובעיקר אל החוויה האימהית הנוכחת בדינמיקה המשפחתית.
הביקורת העולמית שהתקשתה לעכל את היצירה המוזרה, השתקנית והסוריאליסטית הזו, מיהרה לתייג אותה כסרט אימה, קומדיה רצינית, פנטזיה וסרט פולחן. אף לא אחת מההגדרות הללו תופסת במדויק את רוחו של הסרט הייחודי הזה, נציג איסלנד לאוסקר, שלא מצא לו עדיין מפיץ מקומי. נדמה, אגב כך, שאין מקום הולם יותר לצפות בו מאשר על המסך הענק, בליווי הסאונד המושלם, תחת כיפת השמיים ומראה כוכב נופל, ועל רקע הנוף המדברי הלילי – התפאורה שאין שנייה לה שמספק פסטיבל הסרטים בערבה, מיסודם של המפיק איל שיראי וזוגתו טינקר, ובניהולם האמנותי של המבקרים הוותיקים עדנה ודן פיינרו, שציין עתה עשור להיווסדו.
השיחה הנינוחה עם ואלדימר יוהנסון, בשקט המופלא של המדבר, הופכת את הריאיון עמו, דומני בעבור שנינו, ליותר מעוד מטלה עיתונאית. הפסטורליות של הערבה מאפשרת פשוט לדבר באופן הכי לא פורמלי שיש, ולבאי הפסטיבל לפגוש, באופן בלתי אמצעי, כמה מהשמות המבטיחים והגדולים של הקולנוע העולמי שהתארחו בו בעבר, וגם השנה. כך יוצא, שבמהלך השיחה בינינו שולף יוהנסון את הטלפון הנייד שלו ומשמיע לי שיר איסלנדי עולץ. "חשבתי שזה שיר איסלנדי", הוא אומר לי, "אבל אמרו לי שבמקור זה בעצם שיר ישראלי. אולי אתה מזהה?". חיוך רחב נפרש על פניי. לא העליתי על דעתי שבלב המדבר ישמיע לי במאי איסלנדי את הגרסה המקומית לשיר הנושא מסרטו של אפרים קישון, "ארבינקא" (1967), ואני מיד מבטיח לשלוח לו את המקור בעברית שכתב דידי מנוסי, הלחין דובי זלצר וביצע חיים טופול ("ארבינקא, מתי תהיה כבר בנאדם?"). הוא גם מספר לי שחתנו, צלם הסרט, הישראלי עילי ארנסון, צייד אותו בעותקים של סרטי בורקס – הוא מתקשה להיזכר בהגיה המדויקת – משנות ה-70, אבל טרם הספיק לצפות בהם ולצערו לא זוכר כרגע את השמות.
השיחה עוברת ל"טלה", והשאלה הראשונה נוגעת לקונספט המוזר של הסרט. "לא שייכנו אותו לז'אנר מסוים", פותח יוהנסון. "רצינו לעשות סרט שלא ראינו כדוגמתו, לא רק באיסלנד. זה סיפור משפחתי מאוד קלאסי עם אלמנט סוריאליסטי. מאוד הופתענו כשתייגו אותו כסרט אימה, ואנשים שמצפים לראות סרט אימה מתאכזבים". ואכן, זהו בראש ובראשונה סרט שמונע מטראומה של אובדן, ועד סופו הלא צפוי (כאילו שיש בסרט כולו משהו צפוי) קשה לזהות אם מדובר בהתרחשות ממשית או מדומיינת.
"זה סרט על אבל ועל הורות. ועד כמה אנשים כמהים להחזיר את האושר שהיה בחייהם", מבהיר יוהנסון. "בפרק הראשון (הסרט מחולק לשלושה פרקים, ש"ד) הם חיים אבל מתקשים לנשום. עד כדי כך האבל הוא גדול. ולכן, בואה של אדה מאפשר להם להחלים. אבל לכולם ברור שזה לא יימשך לנצח". אף לרגע אחד הסיטואציה אינה נתפסת כמגוחכת, ואת ההישג הזה יש לזקוף לזכות יוהנסון שעבד על הסט עם עשרה ילדים וארבעה טלאים, וכן עם בובות, וכמובן לזכותה של ראפאס שהכאב והרגש האימהי שהיא מפגינה נדמים משכנעים ואף מרגשים.
"היא הגיעה בסך הכול יום לפני שהתחלנו לצלם", מסביר יוהנסון, "אבל כבר מהיום הראשון היא הייתה כל-כך משוקעת והכירה היטב את דמותה. כך שלא דאגתי. בהתחלה, שלחנו לה את התסריט ולא קיבלנו תשובה במשך כמה חודשים. כבר חשבנו שהיא לא תעשה את זה, עד שלפתע קיבלנו ממנה שיחת טלפון ונפגשנו בלונדון. היא עצמה חיה באיסלנד עד גיל שש ודוברת את השפה. אביה החורג הוא איסלנדי".
השימוש בגוף ראשון רבים לאורך השיחה אינו מקרי. "טלה" הוא סרט משפחתי. המפיקות הן זוגתו של יוהנסון, הרון קריסטין קריסטינסדוטיר, ובתה מנישואים קודמים, שרה נסים, והצלם הוא עילי ארונסון שגדל בחיפה ועתה חי באיסלנד ובלוס אנג'לס. "הסרט הזה לא פשוט, וכולנו רצינו לעשות אותו ביחד", אומר יוהנסון. "התמיכה הזו הייתה חשובה כי הייתי לחוץ. זה סרט ראשון שלי". רשימת הקרדיטים כוללת גם את הבמאי ההונגרי המהולל, בלה טאר, שחתום כמפיק בפועל. יש משהו בסגנונו המהורהר של יוהנסון שמחויב לזה של סרטיו המופתיים של טאר ("הסוס מטורינו"). הוא אף למד בבית הספר שהקים טאר בעיר סרייבו, ונסגר בינתיים, ועם מוריו נמנו טילדה סווינטון, והבמאים גאס ואן סאנט וכריסטיאן מונג'ו ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"). התסריט נכתב יחד עם הסופר-משורר-מחזאי האיסלנדי סיון שחיבר כמה משיריה של בת ארצם, ביורק.
4 צפייה בגלריה
שרה נסים מפיקה, עילי ארנסון צלם, הרון קריסטין קריסטינסדוטיר מפיקה וואלדימר יוהנסון במאי הסרט 'טלה' - אורחי פסטיבל הסרטים בערבה 2021
( צילום: אדוארד קפרוב)
"טלה" מכיל אלמנטים נוצריים ותנ"כיים. לאם קוראים מריה, ודמותו האימתנית של אייל, אביה של אדה, מתייחסת אל סיפור העקדה. אפשר להעניק לסרט גם פרשנות אקולוגית שעל-פיה מה שבני האדם לוקחים בכוח מהטבע – הטבע ייקח מהם בחזרה. "רצינו ליצור סיפור פולקלור משלנו שמתרחש היום", אומר יוהנסון שמעדיף להשאיר את הסרט אמביוולנטי ומעורפל. "רצינו גם שהוא ייצג את נקודת המבט של החיות. הטבע מופיע בתסריט כמעט כדמות. זהו טבע קשה שמקיף את החווה. רצינו שהוא יראה כמו איום, כי כאשר השמש זורחת 24 שעות ביממה אתה יכול לראות הכול וכולם יכולים לראות אותך. אני חש שיש בזה משהו מפחיד".
מה היו התגובות הכי קיצוניות שקיבלת מאנשים שצפו בסרט?
"פגשתי שמונה אנשים שאמרו לי שהפסיקו לאכול בשר אחרי שצפו בסרט. ישנם גם אנשים שבאים ושואלים אותי מתי יהיה 'טלה 2'. משום מה, הם חושבים שזו תהיה טרילוגיה".
