המטרה: להתגאות באימהות טובה מול המשפחה המורחבת. האמצעי: להפסיק לזייף
"אבל איך מאיה תגיע?" רן אומר לי, נכנס לאוטו ושם על הברכיים שלי את הסיר עם הדג החריף, אסור שהרוטב האדום הזה יישפך באוטו אז אני מוניתי לתפקיד נושאת הסיר הרשמית ומגוננת הרוטב שלא תוכל לזוז סנטימטר לאורך כל הנסיעה. אבל הסיר עדיין רותח, והחום עובר דרך החליפה הירוקה שלי, שגם ככה נתפרה בסין מבד זול. "היא תיקח מונית", אני אומרת. "לא היית צריכה לוותר לה", רן אומר, "כל הילדים האחרים יגיעו עם ההורים שלהם, ורק הילדה שלך תיקח גט טקסי כמו שגרירת נורווגיה?". ועכשיו, לא רק שהברכיים שלי כבר בדרך לקבל כווייה דרגה חמישית, גם הנפש שלי מתחילה לרתוח.
זה לא יפה מצידי, אבל משהו בי נהיה דרוך כמו מתאגרפת בכל פעם שהוא מנסה להעיר לי על האימהות שלי. אימהות זה הדבר הכי אינטימי שיש, ולכן בכל פעם שגבר מרשה לעצמו להגיד לך, "את חייבת להפסיק לפנק אותה ככה", בא לי להגיד לו, "קל לך להשקיף על זה בסקרנות אינטלקטואלית מלמעלה, אתה לא צריך להיות קשוח מול משהו שקרוב אליך ברמה של עוד טחול".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"הכול מתחיל בוויתורים האלו שאת עושה לה", רן דוהר הלאה, אלוהים לא צייד את הגבר הזה ביצר הישרדות בריא. בג'ונגלים של וייטנאם הוא בטח היה עוצר מול וייטקונג חמוש ומתחיל להגיד לו שכדאי לו לטפל באישיו שלו עם כעס. אבל מה, הוא הפסיכולוג הכי טוב שפגשתי, ואבא מעולה, אז אולי בכל זאת להקשיב? "מה יכולתי לעשות", אני אומרת לו במקום, "זה היה או לסמוך עליה שתגיע לבד, או לריב איתה בערב חג".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ועכשיו אני נזכרת איך היום שלנו התחיל. בצהריים שלחתי לילדה הודעה: "מזכירה לך שהיום ארוחת חג, תגיעי בזמן". תוך שנייה היא צילצלה אליי במקום לכתוב, סימן מובהק שהנה מגיעות בעיות. הילדים שלנו שייכים לדור שמאמין בתקשורת קצרנית, כמה שפחות מילים וכמה שיותר אמוג'ים של חתול עם לבבות אדומים בעיניים. כשהילד שלך מתקשר אליך, אתה יכול לדעת אחד משני דברים: או שהוא צריך ממך משהו או שהוא עומד לשרוט אותך כמו חתול בלי שום לבבות בעיניים. "אבל השנה זה בתל־אביב", אמרה הילדה ישר, "אז למה בעצם אני צריכה לחזור מוקדם?". לא הספקתי לענות והיא כבר אמרה, "אני בבית קפה עם חברה, אז נראה". אבל אני כל כך לא רציתי להתחיל את החג בריב איתה. גם ככה מהבוקר, שבו קמתי עצובה, אני נאבקת לגייס כל פיסת שמחה וחגיגיות שאני יכולה למצוא, כמו פיטר פן שמדביק לעצמו בכוח את הצל.
בסוף הילדה הגיעה הביתה שעתיים לפני האירוע, ואני הרשיתי לעצמי להסניף קצת תקווה. עוד שנייה היא תקום ממיטת היגון שלה ותלך להתקלח. אני ממשיכה בקו הזן שלי עד השעה שש. 45 דקות לפני הארוחה. "צריך לזוז, אולי תתקלחי?" אני פותחת את הדלת בעדינות. "נו, די אמא, כואב לי הראש ואני בעצבים", היא אומרת, "אני כבר אגיע לבד". "שם בטח היית צריכה להציב גבול", רן אומר עכשיו, "את רואה את אורי, אח שלך, מוותר לאחיינית שלך ככה? לא, היא בטוח תבוא איתו באוטו, ואת יודעת מה? היא גם זאת שישימו עליה את הסיר".
אנשים תמיד אומרים: "תציבי גבול בעדינות ובתקיפות", זורקים את זה כמו איזה שיר גנרי של נועם חורב על גננות וכמה הן יקרות לליבנו. וזה סבבה, אם יש לך את האישיות המתאימה שיודעת איך לדבר בשקט אסרטיבי. לי אין, אני מפחידה בערך כמו סנאי מבולבל של דיסני, ולכן הפקודות שלי תמיד נשמעות מגוחך, כאילו שיש לי גשר חדש בשיניים שגורם לי לדבר לאט ומוזר.
***
"אהלן", כולם מחייכים אליי מהדלת, "איזה כיף שבאתם". קקפוניה שלמה של ראשים נרגשים שמברכים זה את זה. "זה ממילא הזמן הריק של קבלת הפנים", אני חושבת, "היא תגיע בדיוק לאוכל, הכול יהיה נהדר". כולם מסבירים לי כל הזמן כמה אני טועה, אבל בדבר אחד אני משוכנעת שאני צודקת. צריך להאמין בילדה שלך, צריך תמיד לסמוך עליה. אמא היא עדת האופי היחידה שיש לכל ילד, היחידה שזוכרת את התינוק שהיה.
והאמת היא שאני גם נהנית. היו שנים שהיה לי קשה בתוך הדבר הזה שמכונה "חיק המשפחה", זה הרגיש לי פחות כמו חיק ויותר כמו ועדת קבלה לקיבוץ שגורמת לי להתחנף באובססיה לנשיא הוועדה. אבל בשנים האחרונות קרה לכולנו נס, המון בזכות ההורים שלי שידעו להתרכך ולפנק למרות שבאמת ביאסנו אותם, ואנחנו פשוט נהנים להיות יחד. אני עפה על התחושה הזאת, טועמת אותה שוב ושוב בפה כמו יין לבן וצונן.
שעה ועשר דקות אחרי היא נכנסת, מתיישבת בפינת השולחן. מקבלת מגיסתי, המארחת הכי קולית וטובה בעולם, צלחת מלאה בדג וברוסטביף ובקציצות חריפות. ואז, למרות כל מה שהבטחתי לעצמי, פתאום נפתחת בתוכי העין הגדולה של הביקורת. אני רואה איך היא לא אומרת תודה. איך היא שולפת את הסמארטפון מלמטה. כבר למדתי מזמן לא לצפות מילד מתבגר שיהיה ייצוגי. בטח לא בחגי ישראל. אבל אז אני רואה איך כל האחיינים שלי מתעניינים בסיפורים המצחיקים של אבא שלי. איך רק הילדה שלי אפילו לא באה להגיד לו שלום כשהיא נכנסה. לא נתנה לאמא שלי נשיקה. מילא שלא תכבד אותי, אבל שלא תכבד את אמא ואבא שלי?
וכבר אני נזכרת איך אני תמיד כיבדתי את סבא וסבתא שלי. עם סבתא שלי זה היה קל, אהבתי את האישה הזאת כל כך, עם הסיפורים הציוריים שלה על הילדות הענייה שלה באלכסנדריה, איך היא הייתה כמעט בת 12 בפעם הראשונה שבה היא ראתה בובה. אבל לא תמיד היה קל לבוא ולתת נשיקה על לחי הקלף הקמוטה של סבא שלי. הוא היה איש זועף, מכונס במין מעיל שחור נפשי. היום אני מבינה שאולי היה לו טיפה דיכאון. אבל אז טיפה פחדתי מלגשת אליו ולשמוע אותו חוקר אותי, ובכל זאת ניגשתי להר ראשמור הזקן והקודר שלי והגשתי לו את הכבוד שלי כמנחה.
***
אולי זה בלתי נמנע, שהעין של הביקורת שלי נפתחת דווקא מול המשפחה. אולי זה חלק בלתי נפרד מלהיות הורה, כל חג, לא משנה אם זה פסח או סוכות, הוא בעצם חג השבועות; הזדמנות להביא את הילדים כמו ביכורים, טנא שמלא במיטב התוצרת החקלאית שלך, סלסילת ילדים חייכנים בחולצות לבנות שאת מניחה מול הדודים והסבא והסבתא וכולם אומרים: "וואי, איזה פרי בטן מהמם". זה משהו שאי־אפשר לאלף, את הרצון הזה להראות שהצלחת, שגידלת אותם טוב. "אני מצפה ממך שתגשי לסבא ולסבתא ותתנצלי", אני אומרת לילדה כשאני תופסת אותה בפינה, "אני מנסה", היא אומרת, "אבל אני לא מצליחה לתפוס את העיניים שלהם". "זה לא רק זה", אני אומרת, "זה כל איך שהחג הזה התחיל, מהבוקר, את יודעת כמה זה חשוב לי, ובכל זאת שמת על זה קצוץ". "אם זה כל כך חשוב לך", היא אומרת, "למה רצת לחבק אותי ואמרת בקול, 'או, הנה הילדה היפה שלי' כשנכנסתי, למרות שאיחרתי? את לא יכולה מצד אחד להעמיד פנים שהכול בסדר, ואז לצפות ממני לקלוט לבד שאת עצבנית".
"כל חג הוא בעצם חג השבועות. הזדמנות להביא את הילדים כמו ביכורים. טנא שמלא במיטב התוצרת שלך, שאת מניחה מול הדודים והסבא והסבתא וכולם אומרים: 'איזה פרי בטן מהמם'"
פתאום אני מבינה שהבת שלי רואה עליי הכול, את כל הציפיות הנואשות שלי שהיא תעזור לי לשדר שאנחנו משפחה טובה בחג, את הדרך המתחנחנת שבה התנהגתי אליה כל הערב כדי שאף אחד לא ישים לב שיש פה משהו מתוח. עוד לפני שנכנסתי להיריון נשבעתי לעצמי שאני לא אהיה פייק מול הילדים שיהיו לי. אני לא אהיה האמא הזאת שאומרת דברים כמו "לא מול השכנים", והנה, אני עושה בדיוק מה שבעטתי נגדו בכל גיל ההתבגרות שלי. מורחת את הקול שלי בדבש ומזייפת הרמוניה משפחתית דביקה בציבור, ואז שולחת מבטי פאסיב־אגרסיב נזעמים בבת שלי כשאף אחד לא רואה.
"מאיה", אמא שלי אומרת פתאום, "בואי שבי לידי". היא מסמנת ביד על המושב הפנוי שלידה. אני קצת מפחדת ממה שיקרה עכשיו, מה יהיה אם הילדה תמשיך לעיין בטלפון, אבל אחרי שתי דקות אני פתאום שומעת צליל מפתיע - אמא שלי והבת שלי, צוחקות בקול כמו שתי החברות הכי טובות.
"איך היא ידעה לקרוא לה?" אני חושבת, "איך היא ידעה שהיא מנסה לתקן את הטעות אבל נבוכה מדי?". אולי זה כי היא מכירה את הבת שלה, כמה חשוב לה להקרין שהיא אמא טובה, כמה חסרת ביטחון היא באימהות שלה מאז שהתגרשה. פתאום, דרך אמא שלי אני רואה איך אני נראית, עם הקום איל פו הארור הזה שאני מתעקשת עליו, חלילה שמישהו יראה שאני פחות ממסתדרת עם הבת שלי. ואני רוצה, כמה אני רוצה, לחזור להיות פשוט אני. גם מול הבת שלי.
"אל תתרגשי ממנה", אני שומעת את אמא שלי אומרת, "היא הייתה מתבגרת פי מיליון יותר גרועה ממך. כמה ארוחות חג אני העברתי מול הפרצוף הקודר הזה שלה". אני אמורה לכעוס, גם כי אמא שלי מקלקלת לי את החינוך, וגם כי היא לא מדייקת. אני הייתי ילדה רגישה שכיבדה את הזולת. או שאולי לא? אולי באמת ישבתי בארוחות כמו גוש שחור של זעף? אין לי שום דרך לדעת.
אני יושבת ברוח הסתיו הקרירה, רואה איך אמא שלי והבת שלי מבינות אחת את השנייה כמו שאני בחיים לא אבין אף אחת מהן, מעגל בין־דורי מושלם. "את רואה, אמא", מאיה אומרת, "גם את עשית לציונה את המוות". "פחות ממך, מפלצת", אני אומרת והיא מגלגלת אליי עיניים, ולשם שינוי זה הכי אותנטי ואין בי שום אשמה.
המילה הבלתי נסבלת הזאת הפכה למציאות חיינו. והיא הדבר האחרון שאנחנו באמת זקוקים לו
השבוע קמתי באחד הימים והבנתי שאני עשוי להיות צאצא של נאצים או להכיל שיירי נאצים. זה לא קורה לי כל יום – למעשה, זה לא קרה אף פעם עד היום – ולכן קצת הופתעתי; פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא אותו דבר, אבל מתחיל להבין – כמו גרגור סמסא שהפך לחרק ענקי במיטתו – שהנה הוא צאצא של נאצים.
זה סביר? זה עושה איזה היגיון? מתברר שכן, אם לוקחים ללב את הקמפיין הבלתי רשמי הנוכחי מבית הליכוד – האנשים שהביאו לכם את "שמאלנים בוגדים" כשלט כניסה לבית ראש הממשלה – שהחליט לקטלג אותי ושכמותי, כלומר ישראלים ממוצא אשכנזי שאינם תומכי ליכוד, כצאצאי נאצים בפוטנציה.
מה יש לומר? יכולתי, אני מניח, לומר על זה די הרבה, אבל אני מרגיש שממש חבל, במקרה זה, להשחית מילים, כי באמת שאפשר וגם צריך לסכם את זה במילה אחת:
מטומטם.
זה כל כך – כל כך (אנחה) – מטומטם.
אני לא אוהב את המילה הזו. לא אוהב את הביטוי "הכול מטומטם", שהפך לשם קוד ברשתות החברתיות. לא חושב שלהגיד על משהו "מטומטם" זה בכלל להגיד משהו. לא, זה סתם לקלל.
אבל מה לעשות; ככל שחולפים הזמן, ההיגיון והסיכוי לשמץ של מהות, טמטום הוא פתאום המילה הכי רלוונטית בסביבה.
כן, זה מטומטם לנסות להדביק נאציזם לציבור יהודי עצום שכל חטאו הוא שהוא לא תומך בך פוליטית. לא רק מטומטם, גם מעליב ופוגעני; לא ברמה האישית, לא – בעיקר כי, אתם יודעים, אני לא באמת מצאצאי הנאצים וגם לא מתיימר להיות. אני סתם רומני שסבתו נמלטה מבוקרשט מאימת הגרמנים ואפילו לא מסוגל למנף את רומניותו לאזרחות נוספת – אבל ברמה הלאומית זה פוגעני.
זה פוגעני בגלל עצם גיוס הנאציזם כקלף נוסף בעוד קמפיין פוליטי מצחין. ובגלל העובדה שלא נותרה – עזבו פרה, אפילו פולקע קדושה לרפואה – ואין יותר שום חרא שלא שווה לנסות לזרוק לכיוון איזה מאוורר, כי הכול הולך, הכול מותר, הכול יחליק – או ייתקע – בגרון. אז למה לא נאציזם? יאללה.
וזה במדינה שבאופן רשמי מתנפלת בזעם קדוש על כל מי שמנסה לגעת לה בשואה – החל מנשיא איראן, שטוען שדרושות עוד כמה הוכחות, וכלה בהידרדרות המשוערת במצב נעלי הקורבנות שהשתמרו באושוויץ. בכל מקרה כזה אנחנו פשוט מכחילים בפנים ויוצאים על כל העולם, לא? זיכרון השואה נרמס לנגד עינינו. בושה.
אבל ביומיום? בינינו לבינינו? השואה היא כבר מזמן רק עוד קללה בארסנל, ופה ושם – אם אתם יצירתיים מספיק – אפשר לעשות עליה עוד סיבובון; למשל לרמוז שאשכנזים עשויים להיות צאצאי נאצים. זה עוד לא היה. זה חדש. מחיאות כפיים ליועץ שבא עם זה, שברת שיא מקומי בטמטום, וכולנו יודעים שאחרי ארבע וחצי מערכות בחירות, זה באמת לא קל.
אבל בשלב זה, אין בעיה שהכול יהיה מטומטם ואין מילה טובה יותר, או מעליבה פחות, לתיאור כמעט כל התבטאות, ספין או קמפיין.
זה מטומטם כשמירי רגב טוענת שאם יאיר לפיד ייבחר מחדש, הוא ישנה את ההמנון הלאומי ויבטל את השורה "נפש יהודי הומייה".
זה מטומטם כששמעון ריקלין אומר ש"כשהשמאל בשלטון הוא מחלק את הארץ או הים בחינם לאויבים שלנו" בזמן שעובדתית, 96 אחוז מהשטחים שהוחזרו אי פעם (סיני, עזה, חברון) הוחזרו על ידי ממשלות ימין.
זה מטומטם כשעמיחי שיקלי מגיב להחלטת שופט עליון במילים "נכה באויב בכל מקום שנשיגו" – ראבק, שופט עליון בישראל הוא עכשיו אויב ישראל שצריך להכות בו? וזה עוד לפני שדיברנו על העובדה ששיקלי, ביודעין, הצביע נגד סיעתו, הוכרז כפורש אבל לא התפטר כפי שהחוק מחייב. ועכשיו, נו, החוק עדיין מחייב.
אני לא באמת מצאצאי הנאצים וגם לא מתיימר להיות. אני סתם רומני שסבתו נמלטה מבוקרשט מאימת הגרמנים ואפילו לא מסוגל למנף את רומניותו לאזרחות נוספת
זה מטומטם כשציבור ישראלי עצום של מגיבים ברשת מתברר כמומחה במשפטנות ברמה של שופט עליון, רק בתחתון, וציבור ענק נוסף מתברר כמומחה בנושא הסכמים ימיים־אסטרטגיים, רק ממקום שבתו על היבשה.
זה מטומטם כשמרב מיכאלי מודיעה ש"החלטתי שהרכבת הקלה תפעל גם בשבת", בזמן שהיא יודעת, כמו שיודע כל יילוד אישה בישראל, שכשהרכבת הזו תצא מהתחנה בפעם הראשונה מיכאלי כבר תהיה בתחנה כל כך אחרת, עד שהשר באותו זמן יוכל בקלות לקבוע ההפך.
זה מטומטם כשגלית דיסטל מבשרת ליאיר לפיד שהוא נראה לה כמו "עוגיית מזל" וש"אף ציטוט שלך לא נכון" – בזמן שאין, כנראה, ישראלי שלא קרא טור כלשהו של לפיד ובו ציטוט או שניים מדויקים ורלוונטיים.
זה מטומטם כשהמפלגה הגדולה בישראל מכריזה שאין צורך בוועדת חקירה למחדל 45 הרוגי מירון, או מפילה את חוק המטרו – חבל ההצלה המשמעותי לקטסטרופת התחבורה בישראל – רק כדי שלא ייצא שזה אוּשר במשמרת של מיכאלי, או מודיעה שבעצם מי בכלל אמר שצריך דבר כזה, תקציב מדינה?
זה מטוטמם כי זה לא קשור לדעה, לעמדה, להנמקה או אפילו ליום שיער רע; זה קשור להנחה שהציבור שאליו אתה פונה יהיה מוכן לבלוע את זה, בין אם מחוסר הבנה, ובין אם מהבנה שטמטום הוא עכשיו כלי לגיטימי בשירות הפוזיציה.
כי הפוזיציה מקדשת הכול, והמדיניות הבלתי רשמית היא אדמה חרוכה.
זו כבר אפילו לא מורשתו המפוקפקת של ארתור פינקלשטיין, לפיה שקר יתפוס אם רק תחזור עליו מספיק פעמים, כי אלה אפילו לא שקרים; אלה פשוט הפרחות מטומטמות שכל תכליתן לייצר תחושה של כאוס, אובדן שליטה ושיח שאינו מסוגל יותר לשום פרטים או ניואנסים, רק כדי שגבר לבן כלשהו – נחשו מי – יוכל לבוא ולטעון שהוא מבוגר אחראי ושבתוך כל הבלגן הזה, עדיף לכולנו לסמוך עליו, עדיף בעיניים עצומות.
הטמטום מייאש. בעיקר כי טמטום – בהיותו מה שהוא – לא מסוגל אפילו להתחזות לתחכום וגוזל את הבמה, בכל פעם מחדש, מהדבר האחד שאנחנו צריכים באמת: ענייניות.
ותגידו מה שתרצו (ואין בכלל ספק שתרצו) על נפתלי בנט, הקדנציה הקצרה שלו בראשות הממשלה ידעה להיות עניינית. זה, כנראה, לא היה לעניין. זה לא תפס.
אבל בסוף, גם הטמטום לא יתפוס. כי אנחנו זקוקים לחוכמה. לאמת. לרגש שאינו מתחזה לכזה. למילים שאינן ריקות. אתם צופים בסדרה התיעודית על שלמה ארצי ומבינים משהו: מבינים שארצי שרד בפסגה לאורך עשרות שנים כי הוא מסתובב, מה שנקרא, עם הלב על השרוול ועם חוכמת חייו והגיונותיו על השרוול השני. נכון, אף פוליטיקאי ישראלי לא באמת יכול להרשות את זה לעצמו, אבל בסוף, זה מה שאנחנו באמת זקוקים לו. זה מה שבאמת מנצח. אולי אפילו בחירות.
דווקא בגלל הכאוס שבה, במגילה שנקרא בסוכות טמונה התשובה לשאלה העתיקה מכל
מגילת קהלת, שקוראים בסוכות בבית הכנסת, היא האהובה עליי מבין המגילות. אני אוהב את קהלת בגלל שמדובר בטקסט כאוטי. חז"ל, בכנותם, הודו בזה. היו אמנם ניסיונות מאוחרים ליישב את הסתירות בקהלת, להוסיף איזו שורה תחתונה מלאכותית בסופו, אבל גם רבותינו ידעו שאלו פעולות הסוואה, בעוד האמת, כפי שאמר ביושר ר' יהודה בגמרא, היא ש"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה". הסתירות הספציפיות שחז"ל התייחסו אליהן היו בעיקר היחס של קהלת לכעס ולשמחה. פעם אחת, קהלת אומר, "טוב כעס משחוק", ופעם אחרת הוא דווקא טוען, "לשחוק אמרתי מהולל". גם לגבי השמחה, זה מתחיל עם "שיבחתי אני את השמחה", ובהמשך מגיע הייאוש גם ממנה: "ולשמחה מה זו עושה".
אבל האמת היא שיש הרבה יותר סתירות מאלה, והאמת היא גם שזה לא משהו שניתן ליישב, ובעיניי גם לא צריך ליישב, כי הסתירות הללו הן הסוד הגדול של קהלת.
***
הואיל ונתכנסנו, אני מבקש את רשותכם לנסות לתת פרשנות משלי לסתירות של קהלת: הטענה שלי היא שקהלת הוא מסמך אסוציאטיבי, ובטקסטים אסוציאטיביים, בכל הצניעות, אני חושב שאני מבין.
אז אמרנו שיש סתירות בקהלת, נכון? אם לאמל"ק את המגילה, קהלת מחפש תכלית לחיים. מחפש משמעות. הוא מנסה לדון בשאלה בשביל מה באנו לכאן. והוא פותח בקביעה פרובוקטיבית ומדהימה, לפיה אין תכלית. "הבל הבלים" אמר קהלת. הכול הבל. ואחרי שהוא אומר את זה, הוא מתחיל לסקור את האפשרויות. אולי כסף זו התכלית? אולי נשים? אולי שליטה? ובדרך כזו או אחרת, מי שקורא את קהלת מתרשם שהוא קוטל את הכול, גם את מה שלרגעים נראה שהוא מחבב. הוא אומר בגדול דבר כזה: נניח פאר וכסף, סבבה? היה לי. הרי הייתי מלך, אם מישהו יודע מהו השפע הזה, זה אני. וזה כיף, זה נחמד. אבל זה נגמר, מזדקנים, ואז מה? מה נשאר לי מזה?
קהלת לא מתווכח עם העובדה שיש הנאות בחיים, הוא רק מסביר בצדק שזה כל כך זמני, ואם זה כה זמני, לא יכול להיות שזו התשובה הגדולה לשאלה העוד יותר גדולה - מה תכלית האדם בעולם. כי אם מצאת תשובה שהתוקף שלה פג לאחר כמה שנים, אולי בעצם לא מצאת תשובה?
***
הטענה שלי, ואני קובע זאת כמי שקרא את קהלת אלפי פעמים במהלך חיי, שהשיא של קהלת, הפִיק של המגילה, הקרשנדו, הקליימקס המושלם, מופיע דווקא בפתיחת פרק ג'. נכון שלא סביר שטקסט ארוך יגיע לפיק עוד לפני האמצע, אבל כאמור, קהלת איננה מגילה שנכתבה כמו טקסט רגיל, אלא כטקסט כאוטי, כמעט אנרכיסטי ואסוציאטיבי. ולכן, התשובה לכל הסתירות שבו, ובעצם התשובה לשאלה הגדולה מה אדם צריך לעשות כדי לחיות נכון, מופיע בפתיחת פרק ג', באותו שיא מופלא, שאגב הוא גם שיא ויזואלי, כי הוא מודפס על המגילה בצורה קצת שונה מיתר המגילה. תחשבו על מגילת קהלת כמו על הר: הפסגה שלו היא הפתיחה של פרק ג'. מה שלפני הפסגה, זו העלייה מצד אחד; ומה שאחריה, זו הירידה מהעבר השני. יהיו עוד שיאים בהמשך, אבל בעיניי פתיחת פרק ג' היא הפסגה הגבוהה מבין הפסגות הרבות שבספר.
***
אז עוד רגע אנחנו במה שאני טוען שהיא התשובה הגדולה של קהלת, לא זו שחז"ל הוסיפו למגילה באופן מלאכותי כפסוק אחרון, אלא זו שהוא התכוון אליה, לדעתי. אבל לפני כן, כדי שהדברים יהיו כשמן בעצמותיכם, ניגע בעוד אחת מהסתירות של המגילה: בפרק ב', קהלת אומר שניסה ליהנות מהנאות החיים, גילה שהכול הבל ורעות רוח, ואז הוא פונה לחוכמה. אולי אנחנו כאן כדי להשכיל. כדי ללמוד. וקהלת אומר: "וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן הַחֹשֶׁךְ". דרמטי. כמה דרמטי? "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ". אלא שזו מגילה של סתירות, וכמה פסוקים לאחר מכן קהלת אומר גם את ההפך: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם זֶה הָבֶל".
קהלת טוען שכדאי ליהנות ממנעמי החיים, אבל שהם גם הבל הבלים; שעדיף להיות חכם מאשר כסיל, אבל שגם הבינה לא תמנע מהחכם למות בסוף. בדיוק הסתירות הללו, הן המסר במגילה
שוב אותה בעיה: גם אם לחכם טוב יותר, החוכמה לא תמנע ממנו את הזקנה והמוות. הם ייקרו לחכם ולטיפש באותה מידה. להפך, יש בה בחוכמה גם קושי מיוחד, שהרי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
אז הנה אנחנו עומדים כשמאחורינו עוד אחד מאותם רגעים בקהלת שיש המכנים "סתירה", אבל אני רואה בהם דיון נוקב.
ואז מתחיל פרק ג' שעונה על הכול.
***
האם אנחנו כאן כדי להחכים? אולי להתבוסס בטיפשות וליהנות מהנאות החיים? מה בעצם מוטל עלינו?
ובכן, הכול. התשובה, חברים, היא שאין תשובה אחת לחיים, אלא הרבה תשובות להרבה רגעים בחיים.
זו התשובה לשאלה מה עלינו לעשות או להרגיש: הכול. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ: עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת: עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד: עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ: עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר: עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".
זה הסוד הגדול שמלמד אותנו קהלת: מי שחושב שמלחמה היא הפתרון - טועה, אבל גם מי שחושב שהשלום זו הדרך תמיד ובכל מחיר - טועה, כי לפעמים אין ברירה אלא להילחם. הסוד הוא שאין סוד, והאמת היא שאין אמת, כלומר לא אמת אחת, אלא הרבה אמיתות שצריך להתאים להרבה מצבים. זה נכון באופן כללי; תבחרו תחום. נגיד, איך נכון לשחק כדורסל, משחק ריצה או משחק עומד? האמת היא שלפעמים נכון לשחק כך ולפעמים כך. תלוי בשחקנים, תלוי ביריבה, תלוי באיזה שלב אתה במשחק. מה יותר מועיל, רפואה רגילה או דווקא טיפולים אלטרנטיביים? האמת היא שלפעמים אתה חייב לראות רופא, אבל לפעמים רופא לא יעזור, וצריך לחפש דרכים נוספות. תמשיכו לבד ותראו שבכל שאלה גדולה שהייתה לכם בחיים, התשובה העמוקה באמת היא דינמית. נושמת. משתנה עם ציר הזמן.
אז אם שאלתם את עצמכם מה המסר של קהלת, זו בערך התשובה שלי: קהלת מלמד אותנו שיש המון פיסות של אמת, והתפקיד שלנו הוא להרכיב אותן נכון בפאזל, כל פיסה במקומה, כדי לראות את התמונה המלאה.
חג שמח.
דברי התורה במדור מוקדשים לעילוי נשמת חרות רבקה, יהי זכרה ברוך.
גשר / "אנחנו צאצאי המצעדים המוזרים", אמר לי מי שאמר ברצינות מרבית שהפתיעה אותי.
"תסביר ת'כוונה", ביקשתי הבהרה.
"שמע, צעדנו, הצעדנו והקשבנו למצעדי הפזמונים בלהיטות לפעמים מוגזמת בילדותנו וכך יצרנו תחושה שדבר אחד עדיף על פני השני".
"טוב זה טבעי עוד מימי התחרויות ביוון העתיקה", הערתי. ואחר כך הזכרתי לו שעדיין כשחיפשנו בנעורים גשר אמיתי לחצות בו את המים הסוערים של חיינו הקטנים, היינו מקשיבים דרך טרנזיסטורים (רדיואים קטנים בגודל אייפון) למצעדי הפזמונים שהגיש חיים קינן או למצעד של רדיו רמאללה, שבו שלטה המוזיקה הלועזית. המצעד חיזק אז אצלנו את הרצון לתחרות ולהתמצאות ולימוד החיים דרך שירים.
להמשיך להקשיב לשירים / "טוב אחי", נכנע חברי המתעניין, "אבל מה עם מצעדי הפזמונים השנתיים 2022 שהתרחשו בראש השנה האחרון בכל רשתות הרדיו והנטים? האם הקשבת להם?" שאל, ומיד הבין לפי מראה פניי שאני יותר בלהקת גזוז (תשע בכיכר) מבפנתרה. ועל כן העיר לי (כדרכם של מבקרים מעירים ומחנכים) "בתור זמריקו אתה לא חושב שמן הראוי שתדע מה הולך במוזיקה של היום, ולא תצטרף חלילה לכל החבר'ה המאובנים שהפסיקו להקשיב לשירים חדשים (גיל 33 הוא גיל ההתנתקות מחידושים) ודועכים במהירות כשאין להם מושג שסטטיק ובן אל התפרקו או בכלל קמו, ושיש שירי פופ והיפ־הופ חדשים למבוגרים ולילדים מאת אנה, נועה, חנן, רן, אודיה, אושר, חסון, טונה, פלוטניק ועוד?". כולם שמות (לעיתים כינויים עדכניים) של זמרים וזמרות רבים וטובים.
"אבל נועה קירל (זמרת השנה והתקופה) הייתה בהופעה שלי בקיסריה ועלתה לשיר איתי את מנגב לך את הדמעות. זה לא סימן שאני בעניינים?" ניסיתי להתגונן, והוספתי שאני גם יודע שלאנה (זק) יש שיר בשם "לך לישון" שבו היא משאירה מספר טלפון.
"זה לא בשיר הזה, אתה טועה", אמר האומר.
"באמת?" תהיתי, כי זכרתי ששמעתי את השורה שחוזרת פעמיים: "בוא תראה מה פיספסת בוא תראה, בוא תראה מה פיספסת בוא תראה".
תסתלבט בקיבוץ / טוב אז כנראה פיספסתי. ומתברר שזה לא היה השיר לך לישון עם המספר טלפון. אבל איפשהו ידעתי שיש אי שם שיר כזה, כולל מספר מלא. ידעתי גם שהשיר “סתלבט בקיבוץ” של פול טראנק (להקה) וג'ימבו ג'יי (ראפר) כבש את המצעדים, כי נישבתי בקסם החינניות המחאתית שלו על אי־היכולת של צעירים להשיג דירה במחיר סביר בעיר. והנה קטע מהמילים שלו לשירותכם:
"כמה זה לחוץ אז למה עיר? /
סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר /
אנ'לא עובד קשה בשביל להיות עשיר"
וזה רק אלפית ממילות השיר הזה שנבחר גם כשיר השנה. ובגדול הייתה זו הפתעה כי השימוש במילה קיבוץ קצת דעך לאחרונה נוכח תזוזת הקיבוצים ממרכז מצעד חיינו, בו צעדו פעם בגאון, מלבד אולי בערוץ הקיבוץ בספורט 5.
שירים ממש יפים / "אבל למרות הכול אתה די בעניינים", אמר האומר במין נחמה פורתא.
"נו בטח כפרה שלי", ציטטתי בקוליות שיר של רביד פלוטניק, והוספתי שהאזנתי לאחרונה לשיר הנהדר "סהרה" עם טונה ויסמין מועלם. הוספתי שכשנסעתי ברכב וסרקתי בשלבים את המצעד השנתי 2022 גיליתי שירים ממש יפים אם אתה בא נקי מסטיגמות ומדעות קדומות. מצד שני לא יכולתי שלא להבחין לפתע בתזוזה אחורנית של כל מיני זמרים שלפני דקה עמדו בראשי המצעדים בשנים הקודמות. מה שהעיד על מהירות ההצלחה מחד ומהירות הירידה והגלישה ממנה מאידך.
אז היי בייבי פניתי לעצמי. על מה בעצם מסתמכת הבחירה פה? כי בזמני היה המצעד בנוי על גלויות ששלחו מעריצים ומעריצות ועורר תמיהות בגלל שהיה מדובר אולי ב־1,000 מתעניינים. מצד שני, כיוון שאנשים אהבו כאמור תחרויות ספורט, מאבקי גלדיאטורים, קיסרים, מלכים, שירים וזמרים, המצעד תמיד הצליח לעורר עניין מיוחד.
"ויצא לך להשתתף בו?" שאל השואל.
"כן, הייתי אפילו כמה פעמים זמר השנה".
"ושמחת?"
"כן, ככתוב: ושמחת בחגך (כולל סוכות שבא עלינו לטובה)".
כשחיפשנו בנעורים גשר אמיתי לחצות בו את המים הסוערים של חיינו הקטנים, היינו מקשיבים דרך טרנזיסטורים (רדיואים קטנים בגודל אייפון) למצעדי הפזמונים שהגיש חיים קינן או למצעד של רדיו רמאללה שבו שלטה המוזיקה הלועזית
תזוזות / עם גבור השנים עליי התחלתי להקשיב בשבתות לערוץ 103FM כי היו שם שירים עבריים עליהם גדלתי בנעוריי ושחשתי במחיצתם נוח יותר מהשירים החדשים. זה תהליך טבעי. אבל ככה לאט־לאט אדם יכול להפוך ל"נייך" כזה, כלומר אחד שלא מקשיב לחדשנות אלא לישנות. אז הבנתי שאני חייב לקבל את רן דנקר עם שיר השמלה, את הנער החדש בעיר אליאב זוהר שמתגעגע למיכל ואת נונו המקסימה עם אתה פה לא פה? התחלתי להבין גם שדור הזמרים הוותיקים שעשה פה לא מעט שירים נפלאים כבר פחות ופחות נמצא במצעד. והשאלות היו האם הסיבה היא כי הדור לא יצר מספיק חומר חדש ואטרקטיבי, או שמא כי לפי חוקי המשחק המצעדיים, "היי אולד טיימרים פנו דרך למצעד הנעורים".
טעות קטנה / אוי טעות־טעות־טעות. מיסטייק־מיסטייק. זה לא לך לישון, זה השיר "מי זאת" שבו אנה זק השאירה מספר טלפון, נזכרתי לפתע. טוב בינינו, אי־אפשר כבר היה להכיל את הכול, כלומר להתמצא אול־אין במצעדי הפזמונים. וזה בדיוק כמו שנהיה קשה להתמצא במצעדי הבולענים או במצעד הח"כים האמיתיים למול הנורווגים, או במצעד המלחמה הרוסית באוקראינה. הכול היה צפוי ולא צפוי. הנשיא ביידן שכח שצירת הקונגרס אותה חיפש באולם כבר מתה, ההוריקן ההרסני "איאן" נכנס למקום הראשון במצעדי ההוריקנים, נשות החיג'אב באיראן הובילו במצעד המחאות נגד המשטר הדיקטטורי, וזמר בשם טונה (כשמו של דג שאני מאוד אוהב) ולהקה בשם בגאז' מלא (פול טראנק) הרקיעו שחקים. ואגב בשלב מסוים בכלל נזכרתי שהמצעד האמיתי היה זה של צה"ל ביום העצמאות בשנות ה־60 בתל־אביב שבוטל אחרי שהתעלפנו מהתרגשות מהטנקים והחיילים שצעדו כאיש אחד במצעד.
לנון, מקרטני, אהוד ובעז / "ואני מתבלבל ונופל אה... אה... אה... אה", שרו ברגש החברים של נטאשה בשיר “על קו הזינוק”. ואכן התבלבלתי. אולי בגלל שזהויות האנשים סווגו סופית במצעד הזהויות לפי שמאל וימין, פריפריה ומרכז, דתיים וחילונים, אמוניים. ואולי כי סביבי אנשים עוד התלבטו באהבה מצעדית בין אנה לנועה, בין חנן לישי, אושר כהן ועדן חסון ובין אנשי המפלגות שצעדו במצעד הבחירות הקרבות והולכות.
אז כשנסעתי בכבישים המפוקקים והקשבתי בכיף למצעד הבנתי שאני בכלל לא כועס עליו, רק נאנח לפעמים מכאבי לב, ושאולי הרבה זמן לא שמעתי שירים חדשים כי חלקם נשמעו (באוזניי הישנות) מסתולבטים, מתוכנתים, מהירים ונגישים לשנייה הזאת, ולי היה חסר “משהו” לקחת גם לדקות ולשניות הבאות עלינו לטובה. כלומר המשהו הקרוי משמעות. מצד שני חשבתי שתמיד כדאי לחדד את האוזניים ולהתענג על הצלילים החדשים שעפים עכשיו באוויר כי הם ראי התקופה ומה שווה אדם ללא מראה לחייו? וככה עם התובנה הזו נותרתי כששמעתי את שיר הפופ הפופולרי מי זאת של אנה זק, שמילותיו הלכו ככה:
כולם מחכים לה על הממתינה /
אם זה לא דחוף לה אז היא לא עונה /
קח מספר ואז תמתין /
תרשום:
052538164
תוסיף גם 8.
אגב, שמתם לב כמה אנשים כתבו את השיר המספרי הזה? מילים: יובל מעין, רון ביטון, אור בנברוך ושירה בינה מרגלית. לחן: גם יובל מעין, רון ביטון, אור בנברוך ושירה בינה מרגלית.
כלומר, כבר מזמן לא היו אלה רק לנון ומקרטני, או אהוד מנור ובעז שרעבי. וזה אולי עיקר השינוי התקופתי במצעד. לא? כן? לא? וכמאמר ילדי התקופה: אתה פה? לא פה? טוב לך לישון בסהרה.
