באחד מימי הצילום של הסדרה רחבת היריעה, "היום שלא נגמר" (שתעלה במוצאי שבת בכאן), המתעדת את 24 השעות הראשונות של אירועי 7 באוקטובר, נתקל צוות הצילום בבעיה, הלוקיישן היה בסיס זיקים, שאליו חדרו המחבלים דרך הים באותו הבוקר. הבמאי, גלעד טוקטלי, איתר נקודה שקטה במידה מספקת שתוכל לשמש כרקע לריאיון עם החיילים. הסט הוקם והראיונות התחילו, אבל במקביל אליהם התחיל להישמע רעש מקרבת מקום. "מסתבר שהקמנו את הסט ליד המאהל של מסייעת שקד של גבעתי, שיצאו להפוגה של כמה ימים מעזה", מספר טוקטלי בריאיון ל-ynet, "הם בדיוק קמו לארוחת בוקר. אנחנו יושבים מול חיילים שמספרים סיפורים איומים על מה שקרה להם וברקע שומעים את הרעש שהם עושים".
מתוך "היום שלא נגמר"
(באדיבות כאן )
טוקטלי עצר את הצילומים וניגש אל המפקד של המסייעת. "אמרתי לו שהייתי קצין בגדוד הזה לפני כמעט 40 שנה, שאני אוהב אותם והסברתי את הסיטואציה עם הצילומים, ששומעים אותם ברקע וזה לא טוב. כל זמן שדיברתי הוא היה עם העיניים בקרקע ובסוף הוא הרים את העיניים לאט לאט ואמר לי, 'באמא שלך, תעזוב אותנו, מחר אנחנו חוזרים לעזה', והלך".
טוקטלי עוצר רגע ומהרהר. "זה מסוג הרגעים שהולמים בך, כי אתה מבין באיזה פער אתה מהתודעה של החיילים הצעירים האלה, שנמצאים כמה מטרים ממך, והם לא הגיבורים של הסדרה שלך אלא חיים במציאות מסויטת, שבה הם יצאו להפוגה של 48 שעות ותכף הם חוזרים לתופת עוד פעם. זאת הייתה קריאת השכמה מהמציאות, פתאום אתה נזכר מה קורה סביבך. זה היה רגע מאוד קשה".
וגם תזכורת נוספת לזה שהסיפור בעצם עדיין בעיצומו. ולמעשה, זה לא רק היום שלא נגמר, זאת השנה שלא נגמרת.
"תחמנו את הסדרה להתרחשויות של 24 השעות הראשונות, אבל בעצם היא מספרת הרבה יותר מזה. אני את רוב השירות שלי עשיתי בעזה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והנה אני פוגש אנשים צעירים שדומים למי שהייתי לפני ארבעה עשורים. מה השתנה? עכשיו חזית המלחמה נדדה צפונה והבן הבכור שלי משרת כקצין בגדוד תותחנים שמוצב על גבול לבנון.
"העובדה שזה לא נגמר זה משהו שהרתיע אותי בתחילת הדרך, כי אני רגיל לספר סיפורים שלא קרו אתמול. אני לא עובד בחדשות. עבדתי פעם שנה וחצי בחדשות 10, הייתי הבמאי הראשי של המערכת שם בהקמה, וזה הספיק לי. זה מאוד מעניין ומאתגר, אבל זה לא המקצוע שלי. אני מביט אחורה ומעלה מדרגה אחת מעבר לפעלים, מעבר לתיאור הכרונולוגי של מה קרה לפני מה, והסדרה הזאת היא כמעט כמו חדשות, אבל הבנתי שזה רגע היסטורי שאי-אפשר להפנות אליו את הגב. אני בן המקום, דור תשיעי בארץ, אני לא יכול להרשות לעצמי את הלוקסוס להמשיך לעשות סרטים שלא קשורים לכאן ולעכשיו. זה לא הגיוני.
10 צפייה בגלריה
"הבנתי שזה רגע היסטורי שאי-אפשר להפנות אליו את הגב". בית הרוס בקיבוץ בארי
(צילום: גיל נחושתן)
"למרות זאת, אני חושב שיש לנו כמה הצלחות בעניין הזה, חלק מהמרואיינים מסוגלים להגיע לתובנות על הסיטואציה כבר מתוך הסיטואציה. יש את הסיפור של מסעד שעבד בתחנת הדלק בצומת גבים. בעיניי הוא גיבור מדהים וזה סיפור עם סוף אופטימי - הוא הציל 12 יהודים במשרד שלו בתוך התחנה. הוא שומר עליהם כי הוא מבין מהרגע הראשון שזאת משימת חייו. ובסוף כשכולם נשארו בחיים, הוא אומר להם, 'אתם האחים החדשים שלי', וכשהוא אומר את זה למצלמה אתה מאמין לו ורוצה לחבק אותו.
"בסוף אמנון רבי, המראיין, שואל אותו - וזאת השאלה היחידה שבה שומעים את הקול שלו, וזה מכוון - 'למה אמרת 'שמע ישראל'?', והוא ענה לו, 'אני רציתי שהם יבינו שאני בצד שלהם, שלא יחשבו לרגע שבגלל שאני ערבי אני יכול להתהפך עליהם'. בסוף הימ"מ מגיעים והם רואים אותם במצלמות ואחד האנשים שהוא שומר עליהם אומר לו, 'אני יוצא איתך כי הם ירו עליך אם הם ידעו שאתה ערבי'. ואז מסעד יוצא, מוריד את הכובע ואומר לימ"מניק 'נובלס', כי הימ"מניק תמיד קנה אצלו נובלס".
"אני דואג לאנשים כמוני שאומרים, 'נשמע את הסיפור אבל תחסכו מאיתנו את המראות'"
130 שעות חומרי גלם מצולמים, 114 מרואיינים, 23 לוקיישנים שכוללים קיבוצים, ישובים, שטחים פתוחים ובסיסים צבאיים, כולם יתנקזו לחמישה פרקים בני שעה כל אחד, בסדרה שתעלה מדי יום החל מ-5 באוקטובר בכאן. כשאנשי המחלקה הדוקומנטרית של התאגיד הציעו לטוקטלי לעבוד על סדרה פנורמית שתגולל באופן נרחב את אירוע היממה הראשונה, הוא היה אחרי שנה שבה הצליח להתחמק מצפייה בחומרים גרפיים קשים מדי ברשתות ובכלי התקשורת. אי-אפשר להאשים את טוקטלי בהיותו יוצר אסקפיסטי - הוא שימש במשך 27 שנים כבמאי הבית של "עובדה" עם אילנה דיין, יצא לדרך עצמאית ב-2020 ומאז ביים בין היתר כמה סדרות דוקו מצוינות, בהן "פולארד", "סיירת מטכ"ל" ולאחרונה גם "האחת", שעסקה בתגובת חיל האוויר להתקפה המפתיעה של מדינות ערב במלחמת יום כיפור. אבל הוא גם מודע למגבלות הנפשיות של עצמו ולהשפעה של חומרים מהסוג הזה על בני אנוש.
10 צפייה בגלריה
"היכולת שלי להתמודד עם מופעים של רוע מוגבלת בחיים האישיים ובטח שעל המסך". גלעד טוקטלי
(צילום: עמית שעל)
"אני לא מסוגל לצפות בזה", הוא מודה. "היכולת שלי להתמודד עם מופעים של רוע מוגבלת בחיים האישיים ובטח שעל המסך. פה יכולתי לאפשר את זה לעצמי כי אנשים אחרים במערכת עשו את הסינון הראשוני, ובאמת בסדרה יש קטעים מסוימים שבהם אני פחות מסתכל. אין בה חומרים קשים מדי כי אני דואג לאנשים כמוני, שאני חושב שהם פלח לא קטן באוכלוסיה שאומר 'אני מוכן לשמוע את הסיפור אבל תחסכו ממני את המראות'. היה לנו חשוב שהרבה אנשים יוכלו לראות את זה. זה היה אחד התנאים יציאה לדרך - לא לעשות עוד סדרה שאי-אפשר להסתכל עליה. אנחנו עובדים בטלוויזיה ואני יודע שזה המקצוע שלי, אבל המקצוע שלי זה גם להשאיר את הצופים מול המסך באופן שירצו לשמוע את הסיפור ולא לזפזפ כי זה טו מאץ'. אני לא מאמין בטו מאץ'".
תמיד היה לך קשה עם חומרים כאלה?
"כן. גם בסרטים עלילתיים שיש בהם דברים קשים מדי אני קם ויוצא מהאולם. אני חושב שאנשים לא מודעים לזה שכשאתה צורך מנות מוגברות של אלימות זה לא עובר לידך. יש לזה השלכות, ואני מכיר אצלי את ההשלכות על הנפש גם שנים אחרי".
10 צפייה בגלריה
"המקצוע שלי זה להשאיר את הצופים מול המסך באופן שירצו לשמוע את הסיפור, ולא לזפזפ כי זה טו מאץ'". מתוך "האחת"
(צילום: באדיבות כאן)
כפי שאתם יכולים להניח, החומרים שמציגה "היום שלא נגמר" מזעזעים דיים, אם לא באופן גרפי אז מבחינה רגשית. אחד האלמנטים הבולטים בסדרה הוא נוכחות לא מבוטלת של דמויות לבושות במדים ירוקים, נושאות קלאצ'ניקובים וענודות תגי חמאס: מחבלי הנוחבות. קטעי הווידאו האלה נלקחו רובם מהשידורים שהעלה ארגון הטרור עצמו. "היה על זה דיון לא פשוט", חושף טוקטלי, "כי בתחילת העבודה מנהלת המחלקה הדוקומנטרית של התאגיד אמרה שהיא ממש מעדיפה שזה יהיה בלי חמאס. היא אמרה, 'בואו נספר את הסיפור שלנו, לא שלהם'. אני יכול להבין את הגישה הזאת. לחמאס היו את כל הפלטפורמות האפשריות, הגיע הזמן שנראה מה קרה לנו.
"מצד שני, ואת זה שמעתי מכמה אנשים שהם דווקא לא מהתעשייה וראו את הסדרה, יש את העניין של 'פני הרוע', ביטוי שאנחנו מכירים מתקופות אחרות. פתאום יש לאנשים האלה פנים ופתאום אתה רואה את המעשים שלהם לא בהבלחה של סטילס מקרטע. אתה רואה את התמונה של המחבל שניגש למרפסת בית יפה עם מקרמה שתלוי מהתקרה עם עציצים, מן סידור שברור ממנו שגר בפנים זוג מבוגר שהשקיע את חייו בבית שלהם בקיבוץ, והוא עומד עם מצית ומתחיל להצית את זה בהנאה. זה שוט שראיתי בתחילת הדרך והוא הכה בי, כי אתה רואה שהוא נהנה. ואני חושב שהעניין של ההנאה מלעשות רע הוא משהו שחייבים להראות אותו. אי-אפשר להשאיר את זה לדיאלוג עם המרואיינים.
"מסגרנו כל שוט של חמאס במסגרת ירוקה כדי שיהיה ברור שזה צילום שלהם, לא שלנו. שזה האופן שבו הם בחרו להתגאות בפני העולם על הרצח וההרס שלהם, וזה חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה. אי-אפשר לעצום עיניים. אי-אפשר להשאיר את הגורם המחולל בחוץ".
10 צפייה בגלריה
"אי-אפשר להשאיר את הגורם המחולל בחוץ". מתוך "היום שלא נגמר"
(צילום: באדיבות כאן 11, קסטינה תקשורת)
איך השתנתה ההחלטה של התאגיד?
"הם ראו את החומרים והבינו את המשמעות. הבינו שהחיבור בין החומרים של החמאס והעדויות של המרואיינים יוצר את התמונה שמכה בבטן וממחישה את גודל הסיפור, וזאת הייתה המטרה. אחד הרגעים הכי משמעותיים מבחינתי היה בהקרנת הבכורה של הפרק הראשון בסינמטק - המרואיינים הוזמנו ובין השאר הגיעו איליי ואריאל גולן מכפר עזה, שהמחבלים ניסו לשרוף אותם עם הבת הקטנה שלהם בתוך הממ"ד. הם הצליחו לברוח, נחלצו בדרכי הקיבוץ כשיורים עליהם מכל הכיוונים, הסתתרו עם התינוקת שלהם בתוך טרקטור, הצליחו להשיג מים ואיליי הצליחה להניק את יעלי הקטנה. בסוף הם עלו על מסוק והגיעו לבית החולים, איליי נפלה לתרדמת של 50 יום והתעוררה. המשפחה הזאת איתנו. יעלי בסדר. בסוף ההקרנה הם באו אליי ואמרו שלא היה להם מושג שאלו הממדים. הם היו בלב התופת, אבל עד היום לא הבינו את הפרופורציות" .
מצאתי את עצמי בוהה במחבלים האלה ומנסה להבין מי האנשים האלה, למה הם עושים את מה שהם עושים. אולי כחלק מניסיון לפרק את האימה.
"ב-1987 הייתי מ"מ צעיר בגבעתי, הגעתי לעזה יום אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה. הייתי שם חצי שנה ברצף עם המחלקה הצעירה שלי. אני מאוד מכיר את עזה, מכיר את המקום הזה ואת תושביו. הלכתי שם עם החיילים שלי במשך חודשים. הצרה הזאת של עזה והקיום של התושבים שם הוא חלק מההיסטוריה האישית שלי. ב-2004 חזרתי לשם עם איתי אנגל, ישנו שם על חוף הים במסגרת כתבה אופטימית שעשינו על מה קורה בעזה. היו יומיים מרתקים, ושנה אחרי זה נחטף גלעד שליט ועזה נסגרה.
10 צפייה בגלריה
"המחבלים בחרו להתגאות בפני העולם על הרצח וההרס שלהם, וזה חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה". מחבלים מסתובבים בשדרות ב-7 באוקטובר
"המחשבה על המוטיבציה שהניעה את הטרוריסטים והמרצחים לעשות מה שהם עשו לילדים וזקנים ונשים ובחורים היא כל-כך איומה. מה שמניע אנשים להפוך לרע מוחלט, למשהו שאין בו אנושיות, שהיהודי באשר הוא יהודי, אפילו לא ישראלי, הופך בעיניו למשהו שאין לו זכות קיום, זה נושא למחקר ארוך שנים. זה לא הנושא של הסדרה וזה לא העסיק אותי במהלך העבודה עליה. העבודה שלי היא לתת לצופה הבנה לגבי מה קרה ביום ההוא. העובדה היא שלאנשים אין מושג לגבי ההיקף, המרחב הגיאוגרפי והמאסה של האירועים, לגבי חוסר האונים של האי-הגעה של הצבא והגבורה והרגעים היפים שבהם אנשים עושים את זה לבד".
לחפור במקומות שאף אחד לא חפר בהם
מצלמות אבטחה, רשתות חברתיות, מצלמות גוף של שוטרים, השידורים של החמאס - חומרי הגלם הוויזואליים שליוו את הסיפורים של המרואיינים היו רבים מספור, בהתאם לרוח הזמן. בצוות ההפקה התקבלה החלטה להכניס רק ראיונות שיש ויזואליה שמתאימה לסיפור הספציפי. "זוהי עצתי לבמאים אחרים שנכנסים למשהו דומה", אומר טוקטלי, "יש דמות אחת שהיא ההיסטוריון של הסדרה, מאיר אמיתי, הפילטר שדרכו עוברים כל החומרים וסרטוני הטיקטוק והפייסבוק ודובר צה"ל ואזרחים. הוא מרכז את החומרים וממפה אותם. הוא מבין איפה הם צולמו, לאיזה סיפור הם קשורים, מי מהדמויות שלנו מחובר אליהם וסוגייה סופר משמעותית - מתי זה צולם. יש חומרים ממצלמות אבטחה של קיבוצים עם חותמת זמן לא נכונה. במאי שעובד בלי מישהו כזה הוא עיוור שמסתובב בשדה מוקשים.
"עוד דבר שהוא עושה, האיש הזה, זה לחפור במקומות שאף אחד לא חפר בהם. ככה קיבלנו את השוט שפתח את הסדרה, ממצלמת האבטחה של חברת החשמל, שמצלמת את חוף הים של זיקים בשש בבוקר, עם דייג חמוד שעומד עם חכה ואין לו מושג מה הולך לקרות. שמנו ברקע את מהדורת החדשות של שש בבוקר, והשיר שבחרו לנגן, 'שחקי שחקי'. ואז אותה מצלמה ב-6:29 מצלמת את המטח הראשון המזעזע, והיירוטים של כיפת ברזל, והכול קורה מול מצלמה שלא הייתה לאף אחד".
10 צפייה בגלריה
"יש לזה משמעות כשאתה מצלם אנשים במקום שבו זה קרה ולא מנתק אותם לאולפן מיופייף". מתוך ''היום שלא נגמר''
(צילום: באדיבות כאן 11, קסטינה תקשורת)
אז לא השתמשתם בכלל באילוסטרציות.
"לא. כשמדובר במחבלים בכפר עזה, יראו מחבלים בכפר עזה, לא מחבלים שרצים בסופה. טל פרייפלד, סמנכ"לית הטלוויזיה של התאגיד, הגדירה את זה הכי טוב: אתם מעמידים חמישה ספרים על ה-24 שעות האלו, שיעמדו על המדף של התאגיד מפה ו-50 שנה קדימה, ככה תתייחסו לזה".
בחירה נוספת הייתה לבצע את הראיונות לאור יום, בלוקיישן הקשור לאירועים המסופרים, לפעמים במקום ההתרחשות ממש. ימי הצילום הרחיקו עד לקיבוצי עוטף עזה, שדרות, אופקים, נחל עוז, בסיסי צה"ל.
"יש לזה משמעות כשאתה מצלם אנשים במקום שבו זה קרה ולא מנתק אותם לאולפן מיופייף עם תאורה דרמטית", מאבחן טוקטלי. "אנשים מדברים אחרת כשהם בלוקיישן עצמו. חבר כיתת הכוננות של בארי מספר איך הוא רץ בקיבוץ כדי להגיע לנשקייה הסגורה והוא אומר, 'פה, בדשא מאחוריי, רצתי', ואנחנו מראים את הצילומים ממצלמת אבטחה שבהם רואים אותו רץ. יש סינק מאוד חזק שלו, יושב על כיסא ליד חדר האוכל, עובר הליקופטר צבאי והוא שותה את הקפה של הבוקר ואומר, 'כשאנחנו שומעים הליקופטר אנחנו אומרים 'עכשיו אתם באים?'" - אם לא היה חיבור ללוקיישן, הרגע הזה לא היה קורה".
הקיבוצים נראים יפים מאוד בצילומים שלכם.
"אלה מקומות משגעים ביופיים. ההתיישבות הקימה שם גן עדן אחד אחרי השני. אנחנו מצלמים אותם בגן העדן הזה, אבל אם המצלמה לוקחת ימינה או שמאלה, רואים את הקירות המחוררים של הבתים ואת הצעצועים שזרוקים בחוץ. יש הבדל עצום בין הנראות הראשונית לבין מה שנחשף כשאתה מתקרב לבתים ופתאום קולט את הסוכות שעוד עומדות משמחת תורה. בכוונה צילמנו על רקע הפאר של הקיבוץ, שעדיין נוכח - כי זה מגיע להם, זה העולם שהם בנו במו ידיהם, למה להראות את ההרס? זה הכבוד שמגיע למקומות היפים האלה שאינשאללה יתמלאו באנשים שוב".
10 צפייה בגלריה
"בכוונה צילמנו על רקע הפאר של הקיבוץ, שעדיין נוכח - כי זה מגיע להם, זה העולם שהם בנו במו ידיהם". מתוך "היום שלא נגמר"
(צילום: באדיבות כאן 11, קסטינה תקשורת)
איזה כישרון שלך כדוקומנטריסט שימש אותך בעיקר בסדרה הזאת?
"אתה בעצם מבקש מהאנשים לחלוק איתך את הדבר הכי משמעותי שקרה להם בחיים. האנשים האלה יראו את עצמם על המסך והם מודעים לגודל השעה ולמשמעות הסיפור, ואני מודע לעד כמה הבחירות שלי משמעותיות מבחינתם. ההסכמה שלהם לדבר היא לא טריוויאלית. אני חושב על עצמי בסיטואציה כזאת, אם חס וחלילה הייתי חווה את זה, אני ממש לא בטוח שהייתי הולך למצלמה".
למען האמת, טוקטלי חווה דבר דומה. בשנת 2002 נרצח אביו, פנחס טוקטלי, בפיגוע התאבדות של מחבלת ברחוב יפו בירושלים, בגיל 81. רצה הגורל וביום שבו התרחש הפיגוע התעתדה לעלות מהדורת החדשות הראשונה של ערוץ 10 הצעיר, שטוקטלי היה הבמאי הראשי שלה. טוקטלי, שלא רצה להפקיר את המהדורה הצעירה, הגיע באותו הערב לביים אותה למרות האירועים. האייטם הראשון במהדורה היה הדיווח על הפיגוע. שלושה חודשים לאחר שאיבד את אביו התראיין טוקטלי לערוץ טלוויזיה אוסטרלי והתבקש, בין היתר, לשטוח את דעותיו הפוליטיות. חודש וחצי לאחר מכן הגיעה אל טוקטלי בדואר קלטת עם הקלטת הריאיון. לתדהמתו התברר לו שבמקביל אליו ראיין הערוץ את אחיה של המחבלת, והצליב בין הראיונות כאילו הם התקיימו כדיאלוג, כשהאח מגיב לדבריו של טוקטלי, וחותם בהקבלה בין מותה של האחות למותו של האב.
10 צפייה בגלריה
"אני חושב על עצמי בסיטואציה כזאת, אם חס וחלילה הייתי חווה את זה, אני ממש לא בטוח שהייתי הולך למצלמה". גלעד טוקטלי
(צילום: עמית שעל)
"אחרי הריאיון הזה נשבעתי שאני לא אתראיין יותר, כי הוציאו את הדברים שלי מהקשרם", הוא מספר. "וזה קרה לפני 20 שנה, אבל זה כתם בהיסטוריה האישית שלי כי לקחו את הסיפור שלי ועיוותו אותו, ואני חושב שהציווי המוסרי אומר לקחת את הנכס הכי משמעותי של המרואיינים ולעשות בו שימוש ראוי. שחס וחלילה אף אחד לא יראה את עצמו על המסך ויתחרט שהוא הפקיד את הסיפור שלו בידינו. אם משהו מהרצח של אבא שלי הדהד אליי בפרויקט הזה, זאת ההבנה שאסור לחטוא לאופן שבו כל אחד מספר את הסיפור שלו".
נזהרתם מפוליטיקה?
"סיפרנו סיפור של מעשים - מה קורה לי כתושב העוטף ב-7 באוקטובר. מה אני רואה מול עיניי, ממה אני נחלץ. שאלו אותי לגבי אלמוג כהן, שהוא תושב אופקים וחבר עוצמה יהודית, שמתראיין בסדרה. בעיניי אין בכלל סימן שאלה סביב האם הוא יגיע למצלמה. בוודאי שהוא יגיע! הוא תושב אופקים שנלחם על העיר שהוא אוהב ועל חיי המשפחה שלו ואבא שלו שהיה בבית כנסת כשהמחבלים נכנסו לאופקים. הוא היה שם. אלמוג מהבחינה הזאת הוא אחד המרואיינים הכי חזקים שלנו, הוא מדבר מדם ליבו, בתשוקה ואהבה לעיר שהוא חי בה הרבה שנים. איזו משמעות יש לפוליטיקה בהקשר של מה שקרה ב-7 באוקטובר?".
לא מעט מרואיינים שלכם אומרים, 'איפה היה הצבא? איפה הייתה המשטרה?'. הממשלה אחראית לצבא ולמשטרה.
"אבל זה לא פוליטיקה! זה אמיתי, הם נמצאים בבתים שלהם שעות על גבי שעות ואין צבא! אלמוג כהן בעצמו אומר איפה הצבא. זאת לא פוליטיקה אלא המציאות".
בדרך כלל דוקו מגיע עם סוג של מסקנה או תובנה או לקח לחיים. מה הרגשת שאתה לוקח מפה?
"אני איש אופטימי. אני חושב שמצאתי במרואיינים של הסדרה הרבה נקודות משען שבהן יכולתי לשמוע טקסטים שחשובים גם לי, כגלעד, לאופן שבו אני מסתכל על החיים שלי ומה אני הולך לעשות בעתיד. הטרגדיה הזאת שינתה את התודעה של האנשים האלה באופן שהם מבינים שהם חייבים לחיות אחרת מעכשיו. אז מה אנחנו עושים עם החיים מכאן והלאה וגם איך אני תופס את המציאות? איך אני מתייחס לכל מה שהאמנתי בו עד עכשיו?
"יש הרבה מדרגות שמתגלות בסדרה. יש לנו שתי חטופות, עדינה משה ויוכבד ליפשיץ, ששתיהן מתראיינות יחד ומספרות איך הן הולכות במנהרות בעזה ומדברות על איך כל מה שהן האמינו בו מתרסק, ואיך צריך לבנות את העולם מחדש עכשיו, בגילן המתקדם. הן האמינו בשלום ובחיבור ועדינה הייתה עושה קניות בחאן יונס, והכול נלקח ממנה. סעיד, בעלה שהיא כל-כך אהבה, נלקח מול עיניה. היא נושאת את אחד המונולוגים הכי חזקים בסדרה. כל מה שהיה לה נלקח. היא הייתה בשבי כל-כך הרבה זמן. היה קשה לה לראות את הדגלים מתנפנפים כשהיא חוזרת ארצה בקרנבל חזרת השבויים. כל תפיסת העולם שלה השתנתה.
10 צפייה בגלריה
''הכוח להמשיך ולחיות''. מתוך ''היום שלא נגמר''
(צילום: באדיבות כאן 11, קסטינה תקשורת)
"יש את אבידע בכר, שאיבד את אשתו דנה ובנו כרמל בממ"ד, בבית שלהם בבארי. הם התחבאו - הוא, הדר בתו, כרמל בנו ודנה אשתו. הם החזיקו את הידית והמחבלים ירו בידית ופגעו באבידע, אחר כך זרקו רימון פנימה ורצחו את אשתו מול עיניו. הם המשיכו לירות ובנו, כרמל, נרצח, הכול בתוך הממ"ד. זה סיפור משמעותי מבחינתנו. הוא עומד עם הפרוטזה בין שני הקברים הטריים, נושא את המונולוג שמסיים את הסדרה ואומר דברים מדהימים על הכוח להמשיך ולחיות, על כוח החיים שיש לאנשים האלה, אחרי כל מה שהם עברו.
"הסצנה שבה הוא מתראיין ופתאום מגיע נחיל של רוכבי אופניים, חברים שלו, שבאו לבקר אותו בבארי, והם נוזפים בו שהוא מקדיש את הזמן לראיונות במקום לבוא לרכוב איתם, היא אחת הסצנות היפות והאופטימיות בסדרה, הבלחה של חיים. מאגרי האנרגיה וטוב הלב והאנושיות שנשארו באנשים האלה, שעברו את התופת הכי נוראית שאפשר לדמיין ועדיין מסוגלים להסתכל קדימה ולהגיד יש לנו לאן להמשיך ואנחנו לא מתכוונים לוותר על כלום. אני שמח שהייתי שם".
