"אצל ציון הירקון פינת טרומפלדור
בין הדואר וקולנוע דן
שמים הרבה הרבה לב בצלחת
בשביל מעט כסף קטן"
25 שנה עברו מאז השיר "אצל ציון", שפתח את התקליט "ברנרד ולואיז" שכתב והלחין הזמר והיוצר מאיר אריאל ז"ל. האלבום הזה הצמיח עוד כמה מלהיטיו הגדולים של אריאל, ובהם "היכנסי כבר לאוטו וניסע" ו"לא יכול להוריד ממך את העיניים", אבל שיר הפתיחה הפך למיתולוגיה של ממש בקרב העוברים ושבים בפינת הרחובות הירקון וטרומפלדור בתל־אביב, שם נמצאת השניצליה של ציון ששימשה השראה ליציאה.
ציון עצמו עדיין שם, לא זז מהצ'יפסר ולא מחסיר אף יום עבודה, מכין מדי צהריים שניצל מטוגן מכל הלב, עד שאחרון הלקוחות עוזב את המקום. היום, אורחים ותיקים הולכים להיכנס בפתח הדלת של השניצליה המיתולוגית, ולרגע אחד קטן לצבוע את המקום בזיכרונות נוסטלגיים מרגשים שבעיקר מציפים געגוע לתקופה אחרת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הראשון שמגיע הוא אהוד אריאל (46), בנו של מאיר וזמר ויוצר בעצמו. הוא מניח את הגיטרה בצד, מזמין מציון קפה שחור "כמו שאבא אהב", עם "שפיץ" של כפית סוכר, ומתיישב בשולחן בכניסה. מסביבו תלויות תמונות של אבא מאיר על כל קיר במסעדה הקטנה. אחריו נכנס בצעדים איטיים משה לוי (63), המפיק והמעבד המוזיקלי של האלבום "ברנרד ולואיז", כשעל גבו אקורדיון, מתיישב מול אהוד ומגלגל סיגריה. עכשיו ציון בכלל מתרגש, מופתע כמעט עד דמעות ויוצא מעמדת הטיגון כדי לתת חיבוק לחברים. הפגישה בין השניים היא לא מקרית, והם לא פה רק כדי להעלות זיכרונות על השניצל והשיר המפורסם. היום מתקיימת פגישת הכנה אחרונה לפני צאת המחזמר שהשאיר מאיר אריאל כצוואה לפני מותו, צוואה שמגשימים היום במופע משותף השניים – הילד, והחבר הקרוב והוותיק של מאיר.
6 צפייה בגלריה
''את מחסום הבנים־של כבר עברתי עם אביב גפן והבן של יזהר אשדות''. משה לוי (מימין) ואהוד אריאל
(צילום: טל שחר)
"גרנו פה, ממש פה, למשך 12 שנה", מצביע אהוד על בית שנמצא בסמוך אלינו. "הדקל שמציץ מסתיר את חדר השינה של אבא ואמא. שנה לא הייתי פה אצל ציון, איזה מרגש. אני חוזר לתל־אביב רק לצורכי עבודה, אין זמן, אני מגדל שמונה ילדים וזו משרה מלאה, ואישה זו משרה, פרנסה לימודים ועניינים של החיים".
משה: "אז אתה יודע שאני פעם ראשונה? לאולפן בשנת 97' כן הגיע אוכל מפה. הביאו לי פיתה אז אני מכיר, אבל פיזית לא הייתי פה כי אין אף פעם איפה לחנות כדי להיכנס לשנייה לקנות שניצל. לא תאמינו אבל היה לי בדמיון שהמקום הזה מכיל איזה 40 איש בוגרשוביניסטים", הוא צוחק. "טוב אני חייב לאכול. קמתי עכשיו. אני מתעורר כשפקידי מס הכנסה הולכים לישון. היו לי אתמול ושלשום הופעות בגבעת ברנר ובברבי עם שלום חנוך וחזרתי מאוחר. אתם יודעים שמאז ששמוליק קראוס נפטר לא עושים פה חומוס־פול? אתם רואים את הבניין הרביעי מפה?" הוא מצביע אל רחוב בוגרשוב הסמוך. "המרפסת עם העץ, שמוליק גר שם. עשיתי איתו פה את האלבום האחרון שלו, 'יום רודף יום'. אני מוכתר הרי כ־last call הפקות. עושה אלבומים אחרונים של זמרים, כמו של אבא שלך מאיר. מי שרוצה לחיות עד 120, לא לבוא אליי".
עוד נחזור לשניצל. עכשיו בחזרה לשירים. "ברנרד ולואיז" הוא אלבום האולפן השישי של מאיר אריאל והאלבום האחרון שהוציא. כל המילים והלחנים לשירי האלבום נכתבו על ידי אריאל והעיבוד וההפקה המוזיקלית הופקדו בידי משה לוי, שמנגן גם בשירי האלבום בפסנתר, קלידים, גיטרות, בס, אקורדיון ופעמונים.
"ברנרד ולואיז", העוסק באהבה מתחדשת של זוג הנשוי שנים רבות, ומספר על מערכת היחסים של מאיר עם אשתו תרצה, כוון להיות מעין מדריך טיפול זוגי לאוהבים. החלום של אריאל, לפני לכתו, היה להפוך את השירים למחזמר מוזיקלי. הוא נפטר בגיל 57, והחלום נשאר בראשו של בנו הצעיר שהבטיח שיום יבוא והוא יוציא את הצוואה לפועל.
והיום, זה היום. אריאל הבן חבר למשה לוי, ויחד, בתאריך הציורי 2.2.22, הם הולכים לצאת עם המחזמר בתיאטרון "ענבל" התל־אביבי. באותו יום יהיה התאריך העברי א' באדר — תאריך לידתו העברי של מאיר, שהיה אמור להיות השנה בן 80. "לפני כמה חודשים הצעתי למשה שנוציא יחד פודקאסט משותף על 'ברנרד ולואיז'", אהוד אומר ומחייך בצניעות. "משה, שהוא כולו כן, כן אחד גדול ואוהב, הסכים. נפגשנו, הקלטנו הכול, אבל בגלל בירוקרטיה השארנו את הפודקאסט איפשהו במסדרונות. לא הוצאנו אף פרק. ואז תיאטרון 'ענבל' פנו אליי ואמרו לי שהם רוצים שאעלה אצלם מופע עם שירים של אבא. ישר הבנתי שמה שצריך לעלות זה המחזמר. הם כל כך שמחו על הרעיון. שאלתי את משה אם הוא רוצה לעשות את זה והוא שוב – כן אוהב אחד גדול, הסכים. ויצאנו לדרך".
אהוד ממשיך ומספר על הפרויקט שרקח אביו: "אבא חיבר לכל שיר בתקליט קטע קישור שנרקם לעלילה גדולה אחת של מחזמר. הוא ממש כתב עלילה כשכל פרק מסתיים בשיר הבא בתקליט. בזמנו, לפני שאבא נפטר, היינו בקשר עם מפיקי טלוויזיה כדי להפוך את האלבום לסדרה או לסרט קולנוע או למחזמר. אבל לא הספקנו. עכשיו משה ואני נגשים את החלום – נבצע אחד לאחד את קטעי הקישור לצד השירים. אני משחק, משה מנגן ואליו גם יצטרף בהמשך מיקי שביב, מהמוזיקאים הכי גדולים שעבדו בשנות ה־80 וניגן עם כל הגדולים, וכמובן חבר טוב־טוב של אבא שלי".
מי הם בעצם "ברנרד ולואיז" מנקודת מבטכם?
"את שואלת שאלות שאני בעצמי לא יודע לענות עליהם", מכריז משה. "יש לי רתיעה מלשאול יוצרים על מה הטקסטים. לא אוהב לשאול שאלות. פעם אחת כשהייתי מאוד צעיר ורק התחלתי לעבוד עם שלום חנוך, אני זוכר שניסיתי לשאול אותו על טקסט כלשהו וקלטתי שזה יוצר אצלו ממש אי־נוחות. מאז הפסקתי עם המנהג הזה. אם לא טורחים להסביר אני לא שואל, ואף אחד לא טורח להסביר".
אהוד: "נכון, כי שיר מחפש פראייר. זה קטע של אבא שאני כל הזמן מספר בהופעות. זה לא חשוב מה כוונת המשורר, זה חשוב מה המאזין קיבל. אם המשורר אומר מה כוונת השיר זה יכול להרוס לך כי חשבת עליו משהו אחר לגמרי. 'השיר יותר גדול מהכותב', ככה הוא היה אומר. 'אני לא קובע כאן, אני רק הכותב', זו שורה מהשיר 'טיפש חכם'. שיר קיים באוויר, מחפש פראייר לרדת דרכו לעולם, הפראייר מלביש עליו טונות של אגו".
"ברנרד ולואיז הם דמויות של זוג ממוצע שנכתבו על הסיפור של אמא ואבא ומתארים את הניצחון שלהם כנגד כל הסיכויים. אמא שלי אומרת עד היום: 'אם זוג חושב להיפרד, שיבוא לדבר איתי, אני אגיד לו מה אפשר לעשות'. על מה שאמא הייתה צריכה לעשות כדי להחזיק את הזוגיות הזו מגיע לה פרס נובל"
"ועכשיו, בכל זאת אולי ננסה לענות על השאלה", אהוד מהנהן ופותח פרק מספר שנכתב על מאיר אריאל ומאגד בתוכו עשרות כתבים שנמצאו לאחר מותו. "האהבה אפשרית", "אהבה אפשרית", "אפשרות האהבה", "לבבות בוערים לאט", "לבבות על האש", אלה רק חלק מהשמות שהתחרו על תקליט הזוגיות של שני אוהבים המתעקשים להחזיק את אהבתם בעולם שלא מחזיק מאהבה מי יודע כמה.
"אני זוכר את הדיונים בבית, אמא ואבא התייעצו איתנו איזה שם לבחור", נזכר הבן. "הוא חשב לקרוא לתקליט 'האהבה אפשרית', כמו מודיע על החלטה, או 'אהבה אפשרית', כי התקליט מראה סוג של אהבה שהיא אפשרית. או 'אפשרות האהבה', בתוך כל המציאות יש את אפשרות האהבה שזה מה שהתקליט מביא, במקום שרוב הסיכויים שאין אהבה. אמא רצתה 'לבבות על האש'.
6 צפייה בגלריה
''אבא חיבר לכל שיר בתקליט קטע קישור שנרקם לעלילה גדולה אחת של מחזמר''. כרזת המחזמר ''ברנרד ולואיז''
(צילום: יח"צ)
"בסוף זכו ברנרד ולואיז לתמצת בשמותיהם את כל השמות האחרים, דמויות של זוג ממוצע שנכתבו על הסיפור של אמא ואבא ומתארים את הניצחון שלהם כנגד כל הסיכויים. החברים הקציבו להם חודש ביחד – אבל כנגד כל המשברים הם עדיין ביחד, הילדים יפים והנכדים בדרך. בסוף הם היו 34 שנים זה לצד זה. אמא שלי אומרת עד היום: 'אם זוג חושב להיפרד, שיבוא לדבר איתי, אני אגיד לו מה אפשר לעשות'. על מה שאמא הייתה צריכה לעשות כדי להחזיק את הזוגיות הזו מגיע לה פרס נובל.
"אבא היה אומר לנו שבתוך המציאות, בתוך עולם שלא תומך בזוגיות ארוכת טווח, קשה לך, שחרר. אבל בעצם האהבה אפשרית למרות הכול. אני אחרי הגירושים שלי הלכתי למורים לזוגיות חמש שנים רצוף בדרך לזוגיות השנייה. למדתי, חקרתי ואז מצאתי את בת הזוג שלי החדשה והאהבה מושלמת. אם לא עובדים על הזוגיות לא שמים לב לנויואנסים הכי קטנים, הניצוץ דועך. בשביל זה עושים נישואים, כדי ליצור קשר שלא מתפרק בקלות. וזה הסיפור של ברנרד ולואיז - הם לא זוג מהאגדות. עוברים דברים קשים, אבל בסוף הם מוכיחים שהאהבה אפשרית. כל מי שיגיע למופע, בסוף הערב ייצא מאוהב".
משה לוי, נשוי בפעם השנייה ואבא לילדה צעירה נוספת בת חמש, איש של מנגינות, פחות של מילים. הוא ניגן לצד האמנים הגדולים ביותר והפיק להם אלבומים — שלמה ארצי, בעז שרעבי, ירדנה ארזי, יהונתן ולאחר מכן בנו אביב גפן. אהוד אריאל, גם הוא נשוי בשנית ואב לשמונה, הוא מוזיקאי שבזמנו החופשי מלמד בני נוער לעלות לתורה. אדם דתי, מעיד על עצמו כביישן, אך בין שניהם הוא דווקא זה עם הביטחון הגדול יותר.
הם נפגשו לראשונה רגע לפני שאהוד התגייס, כשהיה חילוני לגמרי, והעתיד המוזיקלי שלו לא נראה באופק. היום הם כבר צמד, מכרים ותיקים שנהיו קצת דומים באופי, עם סיפורים משותפים וגורל שנקשר זה בזה. "את מחסום הבנים־של כבר עברתי עם אביב גפן והבן של יזהר אשדות ועם עוד כמה", מצהיר לוי ומגלגל סיגריה נוספת. "בהתחלה המפגש בין דורות הכניס אותי לאיזשהו טריפ. רגע, מה? ניגנתי עם האבא ועכשיו זה הבן, כמה זמן עבר? היום אני מתייחס לבנים־של כמו המשך של דיאלוג שאני אוהב.
"את אודי אני זוכר שהכרתי לפני הצבא כשהקלטנו את 'ברנרד ולואיז'. הדרך שבה אודי מגיש את השירים - הטונציה, האנרגיה הקולית, הגבהים והעוצמות, מבהירות לי עד כמה אין ספק שהוא נקטף מהעץ של מאיר. יש בילדים של הזמרים משהו אתני שקשור בנו כבני אדם, בצבעים הדומים, בעברית הישנה והמתחדשת. בזכות אהוד היום אני מבין הרבה דברים שלא הבנתי פעם, בזמן שהייתי לצד אבא שלו".
כמו מה?
"דברים שאני מבין בדיעבד. בעיקר טקסטים. קיבלתי את הפנייה העצומה והמכובדת ממאיר לעבוד על האלבום 'ברנרד ולואיז', בגיל 30 שלי. אני באופן אישי מוזיקאי שיש לו כבוד לטקסטים, אבל רחוק מהם מאוד. אני דיסלקט. לא זוכר מה שמעתי. יכול היום לשבת על במה ושלום יבקש ממני לשיר איתו את הבית השני של 'משיח' אבל אני לא זוכר. 40 שנה אני איתו. מאיר, ועכשיו אהוד, מייצגים את ההפך מהמגבלה שלי, את שיא הווירטואוזיות. כמו שאני מתייחס ליצירה של באך ככה הם מתייחסים לכתובים. סוג של טוטאליות. שלמה ארצי תמיד אמר לי – 'אני יודע שאין לך מושג, אבל זה תמיד נראה שאתה מבין'.
"מאיר קלט את זה כי הוא ניסה להתייעץ איתי פעם אחת על טקסט אבל הבין מיד שזה מביך אותי, באלפית שנייה, ובמשך כמה חודשים הוא לא נגע איתי בעניין המילים ויותר מזה, זה נתן לו ביטחון לתת לי את המנדט המוזיקלי באלפיים אחוז. 'תשאיר לי את המילים, אתה המוזיקה', הוא אמר. 'מאחר שאתה לא מבין את המילים אתה גם לא תפגום בהם'. משהו נייטרלי שמשאיר את המילה בלי פירוש. בגלל זה כל פעם שירים מפתיעים אותי מחדש – יש אלבומים שאני עדיין מגלה אותם מבחינה טקסטואלית ועברו עשרות שנים מאז שגמרתי להפיק אותם. 'ברנרד ולואיז', כל פעם שאני מקשיב לו זה מרגיש לי מפגש ראשון עם הטקסט וכל פעם אני פוגש אותו ממקום שאני מבין שהוא אין סופי. כשמדברים על הגדולה של הטקסטים של מאיר אני ממש שמח שאנשים מבינים על מה מדברים, כי אני לא ממש הבנתי. וזה כל כך כיף לגלות שנאמר על מה שעשית כל כך הרבה דברים. והיום לקראת ההופעה החדשה של אהוד ושלי זה מקבל טוויסט אחר לגמרי".
משה לוי: "יש בידור לשם בידור, כמו השירים שנמצאים בראש המצעדים, ואנשים שמחפשים משהו עמוק יותר שם עושים מלכתחילה טעות כי הם לא ימצאו את זה שם. לקחת עומר אדם ואייל גולן, שאני מאוד אוהב וכבודם במקום מאוד מונח, ולנסות להאציל על השירים שלהם 'הם לא מספקים לנו אמנות' זה לא בסדר. יש לכל דבר מקום. לכל דבר יש סיבה. אם הוא קיים ואם אנשים אוהבים את זה על אחת כמה וכמה"
כשאתה רואה את השירים שיוצאים היום, שמגיעים לראש המצעדים, אתה יכול להשוות אותם לשירים שנכתבו פעם?
"בשירים יש קו דק בין בידור לאמנות. הדבר הטוב ביותר, הרווחי ביותר, זה ששניהם פוגשים אחד את השני וזה נדיר שזה קורה. שיר שהוא לחן וגם עממי, המילים לא מסובכות לכאורה אבל מכילות בתוכן עוד רובד ועוד רובד. יש אמנות שעוסקת בהמון רבדים ולבן אדם פשוט היא לא מובנת. ויש בידור לשם בידור, כמו השירים שנמצאים בראש המצעדים, ואנשים שמחפשים משהו עמוק יותר שם עושים מלכתחילה טעות כי הם לא ימצאו את זה שם. לקחת עומר אדם ואייל גולן, שאני מאוד אוהב וכבודם במקום מאוד מונח, ולנסות להאציל על השירים שלהם 'הם לא מספקים לנו אמנות' זה לא בסדר. ככה אני רואה את זה. יש לכל דבר מקום. לכל דבר יש סיבה. אם הוא קיים ואם אנשים אוהבים את זה על אחת כמה וכמה".
תן לי לנחש, אתה מדבר על הבלגן סביב השיר החדש של עומר אדם "קאקדילה".
"בדיוק. שמעתי אותו וצחקתי פחד. אם הייתי רוסי הייתי צוחק מהומור עצמי - כמו בדיחות על כורדים, הומור לשמו. מי שמקבל את זה בחיוך ולא נעלב הגיע למקום הנכון. מי שלא, עדיין לא במקום הנכון. עוד חצי שנה תשכחי שהוא היה קיים. הכל בסדר, לא צריך לכעוס".
אז לסיכום, לא כל שיר נועד להיות אמנות?
"בדיוק כך. כמו בסופרמרקט. את המוצרים עם חיי המדף הקצרים ביותר את תחפשי שם, מוצרים עם חיי מדף ארוכים את תחפשי בבוטיקים ולא בסופר. אין להם הרבה זמן להיות מונחים על המדף, הם צריכים שיתפנה מקום מהר לטובת מוצר אחר. אבל שירים אחרים נשאירם לנצח, והם ילכו ויתרחבו גם כשלא נהיה פה.
"אני אוהב גם מוזיקה עם חיי מדף קצרים, כמו שאני נכנס לסופרמרקט וצריך חלב. יש לי צורך לשבת בלילה לשים עליי אוזניות טובות ולהקשיב לטופ־טן של הבילבורד. מוצא המון דברים שאני אוהב שם. אפקטים נורא יפים. שומע פופ ומתרשם מהטפט שהשיר ארוז בו. יש בזה הומור, פועל על רוח השטות, נותן לך רגע להיות אידיוט בלי להרגיש אשם".
אהוד, אתה מסכים?
"לא כל כך. יש שירים שאני מרגיש שהם פוגמים במוח ובלב שלי מי ששומע אותם ויש שירים שהם פאן. אני אוהב חלק מהשירים של סטטיק ובן אל, אני מקשיב להם. אבל יש שירים שעושים נזק במובן של התוכן. רבי נחמן מדבר על זה שמוזיקה מעלה את הבן אדם וגם מורידה אותו. משתמשים היום בשירים כדי לדחוף את הנושא המיני, מפגיזים אותה בתכנים מיניים עוד לפני שאתה רואה את הקליפ. תכנים שאתה מקשיב והמוח מפסיק לעבוד. רוב הזמרים והזמרות היום משתמשים בהבעה אינטימית שהם שרים, לא מבין את הצורך בזה.
"אני בעד רוח השטות. אתמול הייתי במסיבת טראנס אצלי בשכונה וכל כך נהניתי. אבא שלי אמר לי כל הזמן 'אל תבקר אנשים, תבקר תופעות. ואז אתה לא פוגע באף אחד אלא מבקר תופעה, שזה לגיטימי'. אז חשוב לי לבקר את התופעה, לא את האנשים. אני חושב שתרבות הכסף וההחצנה של הכסף היא לא נכונה ומשפיעה לא טוב. לנפנף בכסף זה לא ערך במוזיקה מבחינתי".
6 צפייה בגלריה
''אבא היה מאוד שמח. הוא משך את משה אליי מהשמיים''. אהוד אריאל (משמאל) ומשה לוי
(צילום: טל שחר)
בינתיים, הלקוחות אצל ציון מתחלפים, ורק ריח הטיגון נשאר באוויר. משה מוציא את האקורדיון, רוצה להקדיש שיר לציון, אהוד אחריו משחרר את הגיטרה מהתיק שלה והם פותחים בביצוע חד־פעמי, ממש באמצע הרחבה, של "אצל ציון". ציון, שקצת מתבייש בהתחלה, מסיים להגיש שתייה לסועדים האחרונים ההמומים ורק אז מצטרף אליהם לשירה, יותר נכון לאהוד, כי משה בקושי יודע את המילים. כולם מסביב מתרגשים, גם אלה שלא כל כך מבינים מה קורה. לרגע אחד קטן, מרגיש שמאיר עצמו גם נוכח, יושב בצד, דופק שניצל בפיתה ומבסוט מהחלום שלו שמתממש זה עתה. עכשיו, סוף־סוף הגיע הזמן לאכול שניצל. כולנו מזמינים, יושבים ומתענגים על כל ביס.
מה אבא היה אומר אם הוא היה איתנו היום במפגש?
"הוא היה מאוד שמח. הוא משך את משה אליי מהשמיים. מאז שהוא נפטר הוא לא מפסיק להפעיל אנשים שיעשו את העבודה שלו. המחזמר הזה זה עבודה שלו ואנחנו רק מבצעים את זה בשבילו. משה נהנה, אני נהנה, הקהל ייהנה. לפני שנה הוא הוציא 13 שירים ש־13 אנשים שונים שרו והקליטו. זה אבא, הוא נמצא בכל מקום ושולח אנשים לעשות בשבילו את העבודה. את המפגש בינינו הוא ניווט מלמעלה".
