בקומדיית המתח/אימה החדשה "התפריט" מגלם השחקן ג'ון לגוויזאמו דמות בשם ג'ורג' דיאז – שחקן מפורסם שכבר עבר את שיאו, אך טרם נפרד מהמנטליות השחצנית שלו. דרך היחס שלו לסובביו, כולל חברתו/האסיסטנטית שלו פליסיטי (איימי קררו), הסרט לא מותיר מקום לספק בכך שמדובר בדושבאג על מלא. אלא שלגוויזאמו לא בדיוק המציא אותו מאפס: בריאיון שהעניק ל"אנטרטיינמנט וויקלי" הצהיר כי דמותו של דיאז מבוססת על שחקן שעמו עבד בעבר, אחד סטיבן סיגל.
"פגשתי הרבה מהכוכבים הללו, אולי לפני שהם כבר נשחקו", סיפר לגוויזאמו, "את הדמות שלי די ביססתי על סטיבן סיגל. הייתה לי היתקלות רעה איתו. עשינו סרט יחד, 'החלטה גורלית' (מותחן אקשן מ-1996 – י"ב). הוא בן אדם די נורא".
זו לא הפעם הראשונה שבה לגוויזאמו פותח על סיגל. ב-2012 התראיין לאתר AV Club ופירט בנוגע לאופן התנהלותו של סיגל על הסט - אירוע שנכנס באופן קבוע גם לסט הסטנדאפ שלו. "הוא הגיע והיה כאילו 'אני בשליטה, מה שאני אומר הוא החוק. מישהו לא מסכים?'", נזכר לגוויזאמו, "מי לעזאזל מדבר כך? מי נכנס לחזרה ואומר את החרא הזה? אז התחלתי לצחוק והוא הטיח אותי על קיר לבנים באמצעות מרפק אייקידו, והוציא ממני את כל האוויר". לגוויזאמו המשיך לספר כי מעוצמת המכה הוא נפל מתנשף על הרצפה, ושאל את סיגל – 1.93 מטר, אם תהיתם - מדוע הוא עשה לו את זה. "רציתי להגיד לו כמה גדול ושמן הוא, ושהוא רץ כמו בחורה, אבל לא הצלחתי כי לא היה לי די אוויר". בהמשך הצילומים, סיפר לגוויזאמו, נהג להקדים להגיע לסט בימים שבהם צילמו את סצנת המוות של סיגל: "רציתי לראות אותו מת. זה היה כמו פנטזיה".
לגוויזאמו, סביר מאוד להניח, איננו האדם היחיד שטיפח פנטזיות מהסוג הזה בכל הנוגע לסיגל. במהלך קריירה בת יותר משלושה עשורים אפפו את השחקן בן ה-70 שלל עדויות, תקריות והאשמות המחזקות את הרושם שמדובר בטיפוס דוחה במיוחד. אמנם ההסכמה הכללית (להוציא את סיפורו של לגוויזאמו) היא שבתחילת הקריירה שלו, לפני הפריצה הגדולה בלהיט "מצור ימי", סיגל היה נעים ונוח משמעותית. אלא שבהמשך, גם אחרי שפרץ וגם כשהתדרדר מעמדו של סיגל והוא מצא את עצמו מככב בשלל מותחני-אקשן זניחים שיצאו ישירות לשוק ה-DVD, דומה שהדושבאגיות שלו צמחה אקספוננציאלית.
אז ברשותכם, ומכיוון שמדובר ללא ספק בשירות חשוב במיוחד לציבור, נחזור לכמה מהרגעים הכעורים/מביכים יותר שסיפק אמן הלחימה/שחקן/מפיק/במאי/תסריטאי/מוזיקאי וזמר. כן, הוא גם מוזיקאי וזמר, לדאבונם של חובבי המוזיקה באשר הם; לדאבונה של המוזיקה כולה. סבלנות, נגיע גם לזה.
סטיבן סיגל מוחרם מ-SNL. אבל לתמיד
במהלך השנים, שלל יוצרים מצאו את עצמם מוחרמים מהשתתפות ב-SNL, מוסד של ממש בטלוויזיה האמריקנית ובכלל. לעיתים הסיבות היו מחאה פוליטית חריפה מדי לטעמו של הבוס לורן מייקלס (שינייד אוקונור, רייג' אגיינסט דה מאשין), לעיתים אלתורים לא מאושרים (אדריאן ברודי), או הדלקת ג'וינט על הבמה (ההרכב סייפרס היל), או קללות (סיסטם אוף אה דאון), או בדיחות בטעם רע (מרטין לורנס), או התנהגות שניתן לכנות "בלתי" באופן כללי (פרנק זאפה).
וגם סטיבן סיגל, שנבחר להנחות את התוכנית ב-1991, דקה לפני הפריצה הגדולה ב"מצור ימי", היה בלתי, לפי עדויות הקאסט. בלתי, וגם דביל. "הבעיה הגדולה ביותר עם סטיבן סיגל הייתה שהוא התלונן על בדיחות שהוא לא הבין", סיפר השחקן והקומיקאי טים מדואוס, שהיה אז חבר קאסט, בספר שנכתב על תולדות התוכנית האגדית. "אתה לא יכול להסביר משהו למישהו בגרמנית אם הוא לא דובר גרמנית. הוא פשוט לא היה מצחיק והיה ביקורתי מאוד כלפי חברי הקאסט וצוות הכותבים. הוא לא הבין שאתה לא יכול לומר למישהו שהוא טיפש ביום רביעי, ואז לצפות שהוא ימשיך לכתוב עבורך בשבת".
גם לחברת הקאסט ג'וליה סוויני היה מה להגיד: "כשהצגנו בפני סיגל את הרעיונות שלנו בפגישה ביום שני, הוא נתן לנו כמה מהרעיונות שלו למערכונים. וכמה מהרעיונות שלו היו כל כך גרועים, אבל כל כך איומים באופן קורע, זה היה כאילו שהיינו במצלמה נסתרת".
אבל מעבר להתנהגות של סיגל על הסט, הבעיה הגדולה ביותר – זו שגרמה להחרמתו – הייתה שמול המצלמה, הוא היה פשוט נורא. עצי, נפוח מחשיבות עצמית, ובעיקר, לא מצחיק בעליל, באופן ספקטקולרי ממש. ב"ריאיון לניו יורק מגזין" ב-2014 סיפר מייקלס כי באחת מהתוכניות, אחרי שמונולוג הפתיחה שלו לא צלח, השחקן ניקולס קייג' ניגש אליו מאחורי הקלעים, התנצל וקבע שהוא כנראה המנחה הגרוע ביותר של התוכנית אי פעם. "לא, לא", ניחם אותו מייקלס, "זה יהיה סטיבן סיגל".
סטיבן סיגל נכנס עם טנק לביתו של אדם – ובדרך החוצה הורג כלבלב ויותר מ-100 תרנגולים
בדצמבר 2009 עלתה לאוויר (בערוץ האמריקני A&E) תוכנית ריאליטי חדשה עם פרמיס יוצא דופן: התוכנית עקבה אחר סגן-השריף סטיבן סיגל בעודו נלחם בפשע. כן, מסתבר שסיגל אוחז בתואר סגן-שריף של כבוד בג'פרסון, לואיזיאנה, אם כי במהלך התוכנית הרחיב את תחום פעילות גם למחוז מריקופה שבאריזונה. לטענתו של סיגל, שגובתה בצילומים שחור-לבן מפוקפקים (שעל אמיתותם ערערה כתבה ב"לוס אנג'לס טיימס"), הוא כיהן בתפקיד כעשרים שנה. ורק כדי לדייק, ב"נלחם בפשע" הכוונה על פי רוב היא ל"מצטרף לצוות של שוטרים אמיתיים במלאכתם ועושה ימבה פרצופים קשוחים כדי לשכנע באותנטיות של המתרחש, אבל בלי הצלחה". ולא שמלאכתם של השוטרים המשתתפים בסדרה היא אותנטית במיוחד. "כל האנשים האלה פה בשביל לעצור אדם אחד?", תוהה אדם עצבני, כשבן משפחתו הצעיר נעצר באחד מהפרקים, "אני חושב שאתם חארות".
אבל שיאה הבלתי מעורער של סדרת הריאליטי בת שלוש העונות אמור היה להגיע בעונתה השלישית, ב-2011, כאשר סיגל והשריף רודף-הפרסום ג'ו ארפאיו ממחוז מריקופה באריזונה, יחד עם צוותו, פושטים על ביתו של אדם שנחשד בארגון קרבות-תרנגולים. אלא שהאמצעים בהם נקטו סיגל והשריף היו מוגזמים מעט, מכיוון שהחשוד – אחד חזוס אנחל לוברה – לא ממש החזיק צבא פרטי משלו. למעשה, הוא היה לגמרי לבדו, כך שתארו לעצמכם את הפתעתו כשבביתו הופיעו לפתע יותר מ-40 אנשי חוק יחד עם יחידת חבלנים, כלבי משטרה, רכבים משוריינים, וטנק שעליו רכב סיגל בגאון כשהוא מרסק את השער הסגור של המתחם. כי למה לא.
זה נגמר במעצרו של לוברה, מן הסתם, אבל גם בתביעה שהגיש נגד סיגל ונגד משרד השריף של מריקופה על הפריצה לביתו ועל כך שבמהלכה נהרג הכלב שלו, ונהרגו יותר מ-100 תרנגולים שהחזיק ברשותו. תרנגולים שלא נהרגו מהפריצה עצמה, אגב, אלא מההחלטה של השריף וסיגל להמית אותם "מסיבות הומניטריות". התביעה בוטלה לאחר שעורך הדין של לוברה התפטר, ולוברה לא הגיש את המסמכים הנדרשים בזמן.
סטיבן סיגל עושה מוזיקה. אם אתם חירשים, אשריכם
בין שלל תאריו של סיגל – שחקן קולנוע, סגן-שריף, אדם שככל הנראה צובע את שיערו המקליש עם מרקר שחור, המנחה הגרוע בהיסטוריה של SNL – קיים עוד אחד, קצת מינורי יותר: זמר ומוזיקאי. סיגל הוציא שני אלבומים – Songs From the Crystal Cave ב-2005, ו-Mojo Priest ב-2006 - ואת הסגנון שלו ניתן להגדיר בנדיבות כ"אקלקטי". ואולי נדייק את זה מעט: שיריו של סיגל נעים בין שלל סגנונות, מפסאודו-סול, לפסאודו-רוק רך, ועד פסאודו-רגאיי. אין קו מאחד בין השירים הללו, מלבד ה"פסאודו", ומלבד זה: הם פשוט נוראיים, ברובם המכריע. פחות בגלל המוזיקה, מיינד יו, כי היא בהחלט יכולה הייתה להיות גרועה יותר, ויותר בגלל קולו המתאמץ של סיגל – או כמו במקרה של שירי הדאנסהול/רגאיי שלו, בגלל שהם פוגעניים גם ברמת הטקסטים וגם ברמת הניכוס התרבותי הבוטה.
מהאלבום הראשון ראוי לציין שיר שתרצו לשמוע שוב ושוב אחרי ההאזנה הראשונה, ולו בכדי להתענג כראוי על הוד זוועתיותו. שמו הוא Strut, סיגל מבצע אותו כדואט עם הזמרת והיוצרת הג'מייקנית ליידי סו (Lady Saw), שצריכה הייתה לפרוש מיד אחרי זה, והוא כולל שורות כאלו (בתרגום חופשי): "כשהבחורה מתחילה לזוז/ אתה יכול להסתכל עליה אבל (המילה But שנשמעת כמו Butt, גיחי)/ אל לך לעשות זאת/ תחשוב בדיוק על זה/ כי הבגדים שלה יפים כמותה/ הם לא נועדו רק לכסות על החתלתול שלה". תוך כדי השיר, הוא חוזר שוב ושוב על המשפט: Me Want The Punani, שאותו ברשותכם לא נתרגם. איפשהו במרומים, בוב מארלי מכבה ג'וינט בזעם ומקונן על כל מה שעשה.
סטיבן סיגל הוא ה-BFF של פוטין
במהלך השנים המחיש סיגל את חיבתו לרודנים, כולל פגישות לבביות עם ניקולס מדורו (שליטה של ונצואלה, שלדברי משרד המשפטים האמריקני הפך את מדינתו "לארגון פשיעה בשירות סוחרי סמים וארגוני טרור"), רמזן קדירוב האכזר מצ'צניה שרודף את הלהט"בים בארצו, ואלכסנדר לוקשנקו מבלארוס, שלא ממש מחכה למלעיזים ובמו פיו מכנה את עצמו "הדיקטטור האחרון של אירופה". מדורו אפילו כינה את סיגל "אח שלי" אחרי שהנ"ל העניק לו חרב יפנית במתנה. אבל הרודן האהוב ביותר על סיגל הוא ללא ספק ולדימיר פוטין, שליט רוסיה.
"הוא אחד מהמנהיגים החיים הגדולים בעולם, אם לא הגדול שבהם", כינה סיגל את פוטין בריאיון לתקשורת הרוסית ב-2014, כאשר רוסיה פלשה לחצי האי קרים שבשליטת אוקראינה, במטרה לספחו. בוב ואן רונקל, פיקסר מפוקפק שמתמחה ביצירת קשרים בין רוסים לאמריקנים, היה מי שחיבר בין השניים, כשהזמין את סיגל ולהקתו להופיע באירוע שבו נכח פוטין. וכמובן שהם הפכו לחברים הכי טובים, עם שלל פגישות ביניהם שתועדו לאורך השנים. ב-2014, סיגל אף השתתף באירוע של מועדון האופנוענים הלאומניים "זאבי הלילה" בעיר הנמל סווסטופול שבקרים (בהמשך, תיראו מופתעים, נחשף כי הארגון ממומן על ידי הממשלה). מאז 2013, סיגל גם עוסק בלוביזם עבור חברת נשק רוסית שפוטין הוא ממיטיביה, ORSIS.
בנובמבר 2016 עברו היחסים ביניהם לשלב הבא כשסיגל קיבל אזרחות רוסית – במו ידיו חתם פוטין על דרכונו החדש של סיגל – ושנתיים לאחר מכן סיגל מונה ל"שליח מיוחד" של משרד החוץ הרוסי. במרץ 2022, בשיא המתקפה הרוסית לאוקראינה, הגיע סיגל למוסקבה על מנת לחגוג ברוב פאר והדר את יום הולדתו ה-70. באירוע, שנערך במסעדה יוקרתית, נכחו מקורביו של פוטין – אשר מחמת המבצע הצבאי לא יכול היה להגיע בעצמו. "אני אוהב את כולכם", נשא סיגל דברים בראשית הערב, "לרובנו יש חברים ומשפחה ברוסיה ובאוקראינה. אני מביט על כולם כעל משפחה אחת, ומאמין באמת ובתמים שזוהי ישות חיצונית המוציאה סכומים גדולים של כסף על תעמולה כדי לדחוף את שתי המדינות לעימות". אמר, וחזר לביתו המפואר שבישות החיצונית הזו, שם הוא חי את חייו הנוחים והמעושרים. נזדרוביה, סטיבן! לחיי המודעות העצמית!
סטיבן סיגל מרביץ לפעלולנים בכוונה – וזה עולה לו בתאונת קקי
באופן טבעי, כמתבקש מהז'אנר שבו עשה לעצמו שם, בכל סרטיו עבד סיגל עם פעלולנים. אלא שהחוויה, לפי חלק גדול מהם, לא הייתה מרנינה במיוחד מבחינתם. סיגל, כך נטען לאורך השנים, נוהג להתייחס בזלזול לפעלולנים בסרטיו, ובמקרים רבים, הואשם כי הוא מפעיל נגדם כוח לא ראוי בעת חזרות ובעת צילומים. "הוא נודע כמי שעושה זאת", אישר את הדברים השחקן מייקל ג'אי ווייט, שכיכב לצידו בשני סרטים. "כן, בטח, סטיבן סיגל קורע את הצורה שלהם. בסרט אחד שבו השתתפתי, 'על אדמה בוערת', הוא גם היה הבמאי. מה, תלך להתלונן על זה שהבמאי מרביץ לך? סטיבן קורע את הצורה שלהם, חלקם זורמים עם זה, חלקם לא". "הוא הרביץ לך?", שאל המראיין. "לא", ענה ווייט, "אבל אני לא פעלולן".
אך לפחות במקרה אחד, האגרסיביות של סיגל בכל הנוגע לפעלולנים חזרה אליו כמו בומרנג. איתרע מזלו של סיגל, ומתאם הפעלולים בסרט האקשן "סוגר חשבון" מ-1991 היה ג'ין לבל – אמן לחימה אגדי שהתמחה בג'ודו. אחרי שחזה בסיגל מתאכזר לפעלולנים, ואחרי ששמע את סיגל מתפאר בכל שעם יכולות האייקידו שלו הוא חסין לשיטת החנק שבה נודע לבל, לבל החליט להוכיח את טעותו והדגים את השיטה על סיגל. התוצאה? סיגל התעלף תוך זמן קצר, ואחרי שאיבד את הכרתו – לפי הנוכחים באירוע – איבד שליטה על סוגריו. במילים קצת פחות מנומסות, אך הרבה יותר מענגות: סטיבן סיגל חירבן על עצמו.
התקרית הפכה לאגדה שאותה הכחיש סיגל בתוקף – בעוד שלבל, בפעמים המועטות שבהן הסכים להתייחס לעניין (הוא טען שזה פוגע לו בקריירה), דווקא סוג-של אישר אותה. אלופת ה-MMA רונדה ראוזי, תלמידתו של לבל, חיזקה את דבריו של המנטור שלה, והוסיפה אזהרה קטנה: "אם הוא יגיד בפניי משהו רע על ג'ין, אני אגרום לו לחרבן במכנסיים בפעם השנייה". סטיבן, אנא אמור בפניה משהו רע על ג'ין. פריטי פליז?
סטיבן סיגל מטריד נשים - וזה במקרה הטוב
עד עכשיו צחקנו ונהנינו על חשבונו של מי שכנראה הינו דושבאג בממדים אפיים - אבל עכשיו, לקראת סיום, הגיע הזמן לשכנע גם את מי שאולי פטר את הדברים כאקסצנטריות סבירה או שמועות לא מבוססות. כי להסתחבק עם ולדימיר פוטין או לתת אגרוף חזק מדי לפעלולן זה דבר אחד, אבל להטריד מינית, לתקוף ולפחות לפי האשמה אחת, גם לאנוס - ובכן, זו כבר אופרה אחרת לגמרי.
התלונות נגד סיגל החלו להפציע כבר בשנות ה-90 המוקדמות, כאשר מספר עובדות של אולפן האחים וורנר התלוננו על הטרדות מיניות מצדו בזמן העבודה על הסרט "סוגר חשבון". בהמשך, שחקניות נוספות התלוננו נגדו על כך שהזמין אותם ל"אודישנים" בשעת לילה מאוחרת. אחת מהשחקניות הללו הייתה ג'ני מקארתי, שסיפרה כי סיגל הורה לה להתפשט באודישן שערך לה לסרטו "מצור ימי 2". "לך תקנה את קלטת הפלייבוי שלי!", צרחה עליו מקארתי, לדבריה. "זה במבצע, רק 19.99 דולר!". מקארתי גם טענה כי סיגל יצא מהחדר אחרי שנטשה את הפגישה, ואיים עליה לבל תאמר משהו למישהו על מה שאירע.
ב-1995 נתבע סיגל על ידי שריל שומן, שעבדה לצידו בסרט "על אדמה בוערת" שאותו כאמור גם ביים, באשמת אפליה, הטרדה מינית והפרת חוזה. לדבריה סיגל אף היכה אותה, אולם בית המשפט בלוס אנג'לס ביטל את תביעתה. ב-2010, עוזרת-לשעבר של סיגל בשם קיידן נגוין תבעה ממנו יותר ממיליון דולר בנזיקין על הטרדה מינית, פיטורים שלא כחוק ועוד. שלושה חודשים לאחר הגשת התביעה, נגוין משכה אותה באופן מסתורי.
במהלך 2017 הואשם סיגל בהטרדה מינית על ידי השחקניות פורשיה דה רוסי (הזמין אותה לאודישן, טען שהם זקוקים לכימיה מחוץ למסך, והחל לפתוח את מכנסיו בטרם נמלטה מהמקום) וקתרין הייגל (כשהייתה רק בת 16 והשתתפה בסרטו "מצור ימי 2"). בחשבון האינסטגרם שלה, טענה הדוגמנית ההולנדית פביולה דאדיס כי הותקפה מינית בידיו בהיותה בת 17 בלבד.
ב-2018 השחקנית רייצ'ל גרנט האשימה את סיגל בתקיפה מינית שאירעה ב-2002. זמן לא רב לאחר מכן טענה שחקנית אחרת, רג'ינה סימונס, כי סיגל אנס אותה ב-1993, כשהייתה בת 18, לאחר שהזמין אותה למסיבת סיום צילומי הסרט "על אדמה בוערת" והיא הגיעה לביתו כדי לגלות שרק הוא נוכח.
כעת, בעשור השמיני לחייו ושנים ארוכות אחרי שהקריירה שלו גוועה לכדי זרזוף דליל של דרעק גנרי שכלל לא מגיע לבתי הקולנוע, אין בשום פרסום על מעלליו של סטיבן סיגל בכדי לאיים עליו באמת ובתמים. האמת העגומה היא שהפרסומים אודותיו לא ממש פגעו בו בעבר. רוב הדברים הללו היו ידועים עוד בתחילת שנות ה-90, כאמור, כשסיגל היה בשיא הקריירה שלו. ועדיין - אף אחד לא עשה דבר. סיגל המשיך ליותר מ-20 שנות קריירה - אולי עלובה, אך עדיין כזו שפרנסה אותו היטב - כשכל התעשייה יודעת שמדובר במטרידן מיני, אולי אף אנס; כשכל התעשייה יודעת שמדובר בבריון מר-נפש וכעור-נשמה. העובדה שהוא אף פעם לא הפך למגה-כוכב אקשן קשורה יותר לאגו העצום שלו, לכריזמה המפוקפקת ולכישורי המשחק הדלים. לא, חלילה, לעובדה שסיגל פגע בשלל אנשים לאורך הדרך, לזה שהפך את העולם למקום קצת יותר מגעיל. כי זה, בהוליווד, ממש לא סיפור גדול.
