"כל מה שאני רוצה לעשות, אני חייבת לעשות עכשיו, או שאני לעולם לא אעשה את זה. זה החלק הכי גרוע בלהזדקן" - כך לפי הקומיקאית דברה ואנס (ג'ין סמארט), באחד הפרקים של הקומדיה המובחרת "האקס". אין ספק שהטלוויזיה על כל פלטפורמותיה הנוכחיות מספקות ללא מעט כוכבים בעשור השביעי והשמיני לחייהם הזדמנויות לעשות משהו. השידוך הזה, שחקנים וותיקים ופורמט סדרתי, הולך ומתברר כהצלחה שמנצלת את היתרונות של כל הצדדים.
"האיש שלי בפנים" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
היציע הזה הולך ומצטופף – מלבד סמארט אפשר למצוא שם את מייקל דגלאס (80) ואלן ארקין זצ"ל מ"שיטת קומינסקי", האריסון פורד ב"שרינקינג", בילי קריסטל ב"לפני", קאת'י בייטס ב"מטלוק" המחודשת, סאלי פילד מ"צהובות". אפילו ג'ניפר קולידג' מ"הלוטוס הלבן" יכולה להידחק לשם, וכמובן סטיב מרטין ומרטין שורט ב"רק רוצחים בבניין". בין אם מדובר בזמינות של שחקנים שהוליווד כבר ממעטת ללהק ובין אם ההכרה של גופי השידור בכוח הקניה שיש לקהל מבוגר, כך או כך כולם - ובעיקר הצופים – מרוויחים.
טד דנסון אמנם מזוהה יותר כשחקן טלוויזיה מאשר קולנוע, אבל הוא בהחלט עומד בדרישות הסף של המיליה כשזה מגיע לשנות חיים. בגיל 76, אחרי שכיכב ב"המקום הטוב" של מייקל שור (ובתפקיד עצמו ב"תרגיע"), הוא והיוצר משתפים פעולה שוב בקומדיית פיל-גוד מתוקה להפליא שעלתה השבוע בנטפליקס, "האיש שלי בפנים" (A Man on the Inside). הפעם הוא מגלם את צ'רלס, פרופסור להנדסה בדימוס שמאז מותה של אשתו, ויקטוריה, לאחר תקופה בה סבלה מדמנציה, הוא מוצא שחייו ריקים מתוכן.
כשלבת שלו אמילי נמאס לקבל ממנו בדואר מעטפות עם כתבות מעניינות שהוא גזר מהעיתון, היא דוחקת בו למצוא לעצמו פרויקט שיעניין אותו. צ'רלס נעתר והפרויקט נופל עליו מהשמיים, או יותר נכון מהעיתון – מודעה על מקום עבודה שמחפש קשישים שמסוגלים להפעיל טלפון סלולרי. בראיון עם ג'ולי, חוקרת פרטית, מתברר שמדובר בעבודת בלשות סלאש ריגול, הכוללת הסתננות לבית אבות מפואר במסווה של דייר וחיפוש אחר רמזים לזהות גנב. צ'רלס אוהב לפתור חידות, זה מתאים לו, והוא לוקח על עצמו את הפרויקט.
אלא שהדג מחוץ למים מתברר כדג שדווקא מסתדר מצוין בחוץ, מה גם שהחיים עצמם הם לא רק בילוש ומשחקי בינגו. השהות בבית האבות מקיפה את צ'רלס בחיים חדשים במקום הבדידות שהיתה מנת חלקו מאז לכתה של אשתו האהובה. הוא מתמודד עם קיומה של הדמנציה שממנה סבלה ושעד כה הדחיק בהצלחה, ומגלה את חשיבותם של החשודים הרגילים – משפחה, חברים, שיתוף רגשי וכדומה.
מן הסתם הבנתם בשלב הזה ש"האיש שלי בפנים" אינה קומדיה עמוקה או מקורית מדי. גם את הציפיות לתעלומה מורכבת א-לה "רוצחים בבניין" כדאי לרסן. אבל מה ששלה – שלה. מדובר בבינג' חמוד להפליא (שמונה פרקים של חצי שעה כל אחד) שמצליחים לרכז כל כך הרבה כוכבים מקשישים על סט אחד (ג'ון גץ, סטיבן מינלי אנדרסון, סוזן רוטן - מ"פרקליטי LA! - סאלי סטאת'רס ואחרים), מבלי לחטוא בגילנות אפילו לרגע. באופן מפתיע, למרות פשטותה היא מבוססת דווקא על סרט דוקו צ'יליאני זוכה-אוסקר של הבמאית מייטה אלברדי בשם "החפרפרת", שבו תועד אדם בן 80 כשהוא מוצנח לבית אבות בעקבות חשדות על התעללות בדיירים.
אנחנו חיים בתקופה בה מייקל שור אינו יכול להיחשב למותרות. כשהטמטום והאבסורד גואים במציאות, בארץ ובעולם, אנחנו זקוקים להומור טיפשי, מקסים, אופטימי וטוב-לב שיאזן את התמונה. "האיש שלי בפנים" הוא בדיוק זה. בינג' של מנוחה והתרווחות, הומור מתוק ובעיקר משחק מושלם של כל הנוגעים בדבר - ובעיקר סטפני ביאטריס שמגלמת את דידי, מנהלת בית האבות (למקרה שהתגעגעתם לרוזה, השוטרת הקשוחה מ"ברוקלין תשע תשע" של שור). ויש את דנסון עצמו, שמצליח לתמרן בקלילות בין קומדיה לרגעים נוגעים ללב, דה אולד פאשן וואי, ומשתלב בחזון של שור – קומדיה עם טעם של פעם אבל איכויות של עכשיו.
