אין לי ארץ אחרת / ב־7 באוקטובר קרה לנו אסון נוראי, שילווה אותנו עוד הרבה מאוד שנים. אני מסתכל על הנכדים והילדים שלי ורוצה שיהיה להם טוב פה. יש פה ניהול לא נכון של המדינה וצריך לשנות את זה ולהפסיק את המלחמות שבתוכנו. יש כל מיני צבעים ועדות במדינה הזאת וצריך לתת לכולם הזדמנות שווה. אי־אפשר לשסע ולשנוא. זה רק מוביל להרס ולדרעק. צריך לחשוב בהיגיון ובאהבה ולנסות לשפר את המדינה. המצב התפוצץ לנו פעם אחת בפרצוף ב־1973 ועכשיו פעם שנייה, ואסור שזה יקרה שוב. המדינה היא של הציבור, לא של אף אחד אחר, והאנשים ששולטים במדינה הזאת צריכים להבין את זה. אני לא חושש להביע את דעתי. חשוב לי מאוד להגיד אותה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הייתי בבית כשהכל התחיל. שמעתי את האזעקות וחטפתי חלחלה, כמו ביום כיפור. היסטריה. תוך חצי יום הייתי בהווי ובידור. שבוע אחרי הופעתי בפני מפוני בארי בים המלח. השתגעתי מזה. לא ידעתי מה לשיר להם, ואז הם ביקשו ממני עוד שיר ועוד שיר. אחד אמר לי, “רצחו לי את הילד”, והשני אמר, “חטפו לי את כל המשפחה”. איך בן אדם יכול לחיות עם דבר כזה? אני לא הייתי עומד בזה.
כתבות נוספות למנויים:
אחר כך הופעתי לפני משפחות החטופים ולפני החיילים. אני לא יודע אם זה נכון או לא מה שאני עושה, אבל הם אומרים לי “זה מביא לנו נחמה”, ואני ממשיך ומקווה שישחררו את החטופים כמה שיותר מהר. אני מתגעגע לימים השקטים, שאתה קם בבוקר והשמש זורחת. אני מתגעגע לאנשים שיגידו שלום בבוקר, לאנשים שיחבקו האחד את השני, שילטפו האחד את השני וירגישו שיש אהבה מסביב, לא שנאה.
תל־אביב פינת טורקיה / נולדתי לפני 74 שנים בשכונת שפירא בתל־אביב. הוריי עלו לישראל מטורקיה. אמי שושנה (רוזה) עלתה לבדה בגיל 15. אבא שלי, משה, ממוצא נאש דידני – אנשים שדיברו ארמית – נולד בירוואן, בירת ארמניה, ובגיל שנתיים עבר עם המשפחה לטורקיה בעקבות הפוגרומים. לישראל הוא עלה בגיל 16 והקים יחד עם אמא משפחה ענפה, שמונה ילדים. ילד נוסף מת בגיל שש, כנראה מדלקת קרום המוח. אמא הייתה עקרת בית ועזרה לאבא בדוכן הפלאפל ברחוב מסילת ישרים. גרנו בצריף קטן, שני חדרים צפופים, בלי מקרר, כשהשירותים והאמבטיה היו בחוץ. התרחצנו פעם בשבוע, כשהיינו מחממים מים בדליים. כשמלאו לי 12 אמא דחפה את אבא לקנות בדמי מפתח צריף גדול יותר, עם אמבטיה ושירותים.
"אמא שלי הייתה אלופה בבישול. לא היה לנו תנור בבית, והיא הייתה שולחת אותי עם הבורקס לאופה. לא היינו היחידים שחיכו בתור אצל האופה, כל השכונה חיכתה שם. היית קם בשבת בבוקר והריח של הבורקס עם החמינדוס היה מציף את הבית. לא הייתי מחסיר יום גם בלי הפלאפל של אבא שלי, שהיה הפלאפל הכי טוב בעולם. תחום המחיה שלי היה פלורנטין, קולנוע ארגמן, קולנוע זוהר, קריית שלום, מגרש הכדורגל ושדרות רוטשילד. התחלתי לראות עולם רק בזכות המוזיקה. היא הביאה אותי עם הצ'רצ'ילים לצפון תל־אביב, שם ראיתי בחורות יפהפיות וכל מיני אנשים שיש להם כסף ומעמד.
איך היו היחסים שלך עם ההורים?
אבא, שהיה איש קשוח, חינך אותנו להיות ביחד, לעזור האחד לשני ולהיות מנומסים. הוא למד עד גיל 13־14 וידע לכתוב בלטינית־טורקית. הוא ואמא למדו עברית פונקציונלית מהרחוב. אם לא הייתי בסדר, הוא היה מפליק לי. המרידות שלי היו כשרציתי לנגן. הוא אמר לי, “ממה תתפרנס? תלך ללמוד מקצוע”. אז המשכתי ללמוד נגרות שנה בתיכון אורט יפו. בתמורה הוא קנה לי גיטרה קלאסית, פשוטה. מצד שני הייתי ילד מאוד מפונק, כי נולדתי אחרי הרבה בנות והוא שמר עליי.
כבן הזכר הראשון אחרי מות אח שלי, ההורים שלי, שהאמינו באמונות טפלות, שמרו עליי מפני עין הרע. הם נדרו נדר לא לספר אותי עד גיל שבע. מי שהכריח אותם לקצץ לי את השיער היה מנהל בית הספר, שאמר, “אין סיכוי שהוא ייכנס ככה לבית הספר”. ההורים הלכו לרבי ושאלו אותו מה עושים. “תיסעו למירון ותעשו לו חלאקה”, אמר הרב. ישנו בטבריה אצל הדוד של אבא שלי, שהיה דייג. לפני שעזבנו הוא נתן לאמא שלי מזוודה עם דגי אמנון, שאבא אהב. באמצע הנסיעה באוטובוס המזוודה נפתחה והדגים נפלו. אמא אספה את כולם, וממה שנשאר עשתה מטעמים.
אמא שושנה / אמא נפטרה כשהייתי בן 18. היא נדרסה בלילה גשום. לא הכרתי אותה מספיק, והיא לא זכתה לראות אותי מופיע. כשהייתי ילד לא היה לה הרבה זמן לגדל אותי. היא הייתה קולעת לי את הצמות עם שרוכי נעליים, ושולחת אותי לגן. אחות אחת הייתה לוקחת אותי לשם, והאחות השנייה מחזירה. חוץ מזה שהיא עבדה קשה עם אבא, היא עבדה גם בכל מיני עבודות מזדמנות כדי להרוויח עוד כסף. לא היו לה מקצוע ולא השכלה. היא הייתה חותמת עם האגודל טבול בדיו.
הצ'רצ'ילים / התרבויות שספגתי בבית – הלדינו, המוזיקה הטורקית, הנאש דידנית וכמובן המוזיקה העברית, השפיעו עליי מאוד. מהרגע שהתחלתי לנגן עם להקות בשכונה ועד שהקמנו את להקת הצ'רצ'ילים הייתי מושפע רק ממוזיקה מערבית – קליף ריצ'רד, הצלליות, אלביס, הביטלס. ליד הצריף החדש שלנו חבר'ה צעירים עשו חזרות. ביררתי מי בלהקה, ואמרו לי, “חיים רומנו, שלומד מתחתיך בבית הספר ביאליק”. התיידדנו והייתי בא אליו כמעט כל יום כדי לנגן. ניסיתי לשכנע אותו לצרף אותי ללהקה שהוא ניגן בה, וחיים אמר “זאת להקה מגובשת שיש לה כבר נגנים ואי־אפשר להכניס אף אחד, אבל יש לי חברים שאני מנגן איתם במועדון בצפון תל־אביב, מועדון טקילה, ויש שם בסיסט אחד לא מספיק טוב”.
יום שבת אחד חיים לקח אותי לחוף פרישמן, להכיר את החבר'ה. פגשתי את יצחק קלפטר ואת עמי טרייביש, שניהם כבר אינם, והתיידדנו. עוד קודם שאלתי את חיים, 'איזו מוזיקה אתם מנגנים?' 'הצלליות וכל מיני כאלה', הוא אמר. הלכתי הביתה והפכתי את הגיטרה הקלאסית שהייתה לי לגיטרה בס, והתחלתי ללמוד עליה איך מנגנים הצלליות. החלטנו לקרוא ללהקה מתבודדי צ'רצ'יל, על בסיס מתבודדי הרמן, כי ליצחק קראו בכיתה צ'רצ'יל. למה צ'רצ'יל? כי אמרו עליו שהוא דומה לווינסטון צ'רצ'יל, כשהוא נשא בכיתה נאום עליו. אחר כך כבר האמרגן יהודה טלית נכנס לעניינים, והציע שנקרא ללהקה הצ'רצ'ילים".
החייל האמיץ גבריאלוב / התגייסתי ליום אחד. שלחו אותי להג"א, הייתי יום אחד בשמירה, ואז העבירו אותי לעוד יום להווי ובידור. בהווי ובידור הייתי כבר במילואים. שאלתי למה משחררים אותי, ואמרו לי “כי יש לך בעיות בברכיים”. לא שהיו לי בעיות בברכיים, אבל הייתי צעיר, בתוך הלהקה, אז אמרתי “בסדר, שחררו אותי”. דווקא היו לי יומרות בצבא. רציתי להיות פייטר בצנחנים. נסעתי עם הלהקה לדנמרק, היינו שם חצי שנה, הצלחנו, וחזרנו לארץ להקליט את האלבום הראשון שלנו. אחר כך נפגשנו עם אריק איינשטיין, שחיפש להקת רוק. ניגנו בחמישה שירים באלבום “פוזי”, ביניהם ב”כשאת בוכה את לא יפה”.
אבק כוכבים / היו לנו הרבה מעריצות ומעריצים, אבל לא היינו כאלו מופרעים. היינו בסך הכל די ילדים. המעריצות רצו להצטלם איתנו, לעלות על הבמה בהיסטריה. לא שכבתי עם אף מעריצה. הייתה לי בת זוג כבר בגיל 17, איתה התחתנתי. גם לחיים, לרוב האקסלי ולעמי טרייביש היו חברות. יכול מאוד להיות שסטן סלומון, הזמר שלנו, היה יותר פרוע בעניין הזה. אף פעם לא הייתה לו חברה אחת.
קלפטר ואני / עם קלפטר היה לי אז קשר קרוב. הוא התגורר עם אמא שלו ברחוב הירקון, מעל בר 51 המיתולוגי, וכמעט כל יום הייתי בא אליו הביתה. כשהוא התגייס ללהקה צבאית הקשר איתו נותק. אחר כך ראיתי אותו בהופעה של להקת אחרית הימים. אריק אמר לי שהוא מופיע איתם בצוותא. הם שרו את “מיידלע”, שיר ביידיש ללחן שלי. אחרי זה לא ראיתי אותו די הרבה זמן. דיברנו, וכמובן הזמנו אותו לנגן איתנו בבארבי כשעשינו שני קונצרטים של להקת הצ'רצ'ילים ב־2015. הוא אמר לי, “תשמע, אנחנו כבר לא בני 16־17”. אמרתי לו, “זו להקה שגדלת איתה, תבוא, תנגן, תשיר, מה שאתה יכול”. היה לו קשה. הוא ישב ושר כמה שירים והקהל קיבל אותו בהתלהבות מטורפת. אחר כך שלחו לי תמונה שלו, כשהוא כבר היה במצב לא טוב. אני וחבר מהילדות שלו רצינו ללכת לבקר אותו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. חבל.
אגדת איינשטיין / אריק הענק חיפש להקת רוק והגיע אל הצ'רצ'ילים. הוא עשה לנו אודישן והתלהב. באחת הנסיעות הוא שאל אותי אם יש לי לחן בשבילו. לא היה לי, אבל אמרתי שיש לי. הלחנתי משהו והבאתי לו. הוא כתב לזה מילים וקרא לשיר “אני מבין” (“אבא צועק פתאום על אמא / אמא עונה לו חזרה / אבא משלים בסוף עם אמא / איזו הצגה”). אחרי זה היינו באילת, בהופעות. ישבנו על הבר, דיברנו קצת, שתינו קצת, ואז הוא פתאום זרק לי, “מיקי, אולי נעבוד ביחד?”
3 צפייה בגלריה
מיקי גבריאלוב ואריק איינשטיין
(צילום: אלונה איינשטיין, האוסף הפרטי של משפחת איינשטיין)
אני לא מבין מאיפה היה לי את האומץ לזה, אבל קפצתי למים העמוקים. הייתי מביא לאריק את הלחן והוא היה כותב לזה מילים, או מעביר ליענקל'ה רוטבליט. ככה כתבנו את “בדרך לגימנסיה”, את “אני ואתה” ועוד הרבה שירים. את “אני אוהב לישון” הלחנתי ועבדנו עליו ביחד. כל אחד זרק מילה פה, מילה שם. אחר כך הגיע “קפה טורקי”, שהיה הניסיון הראשון שלי להלחין טקסט. מאז נולדו עשרות ניסיונות כאלה.
מה הכי אהבת באריק?
אריק היה בן אדם בגובה העיניים. כשהייתי צעיר נבהלתי מהחבורה הזאת – אריק, אורי זוהר ושיסל. לכל אחד מהם הייתה על הכתפיים חתיכת מסה של יצירה וניסיון. בהתחלה לא פתחתי את הפה בכלל. הייתי כמו שה תמים. אבל הם החזיקו ממני הרבה יותר משאני החזקתי מעצמי. אריק נתן לי ביטחון שהכל סבבה, שאני מוכשר. כשהתחלתי להכיר אותו הבנתי שהוא סובל מחוסר ביטחון, שלא נוח לו על הבמה ושהוא תמיד צריך חיזוק. אחר כך גיליתי גם שהוא לא כל כך רואה טוב. בכל פעם שהוא היה עולה על הבמה, הוא היה צריך לתת לי מכה, לראות שאני שם, ואז ניגש למיקרופון.
עם החוויות שעברנו – במלחמת יום הכיפורים, בהופעות – התחלתי לראות בן אדם רגיל, לא יומרני, לא משחק אותה דאווין. הוא תמיד היה עושה צחוקים, מקשקש זמירות בערבית, עושה חיקויים נהדרים, עד שכמעט היית עושה במכנסיים. פתאום התחלתי להרגיש שאני יכול לדבר איתו כמו שאני מדבר עם חבר, כמו עם נהג מונית. אם למישהו הייתה בעיה אריק היה שואל, “מה העניינים? אתה צריך עזרה?"
אמא אדמה / הלחנתי את השיר בלונדון. אריק חזר אליי אחרי איזה יום ואמר, “דליה אוהבת את זה”. שאלתי אותו, “מי זאת דליה?” “דליה שמטפלת בילדים אצלנו בבית”, הוא אמר. דליה הייתה בחורה עממית, נחמדה, פשוטה. היא שמעה את זה ואמרה, “מנגינה מאוד יפה”. אמרתי לו, “וואלה, סחתיין, ומי יכתוב מילים?” “ניתן את זה ליענקל'ה רוטבליט”, הוא אמר. יענקל'ה התחבר למנגינה אשכרה בלי להכיר אותי. התחבר לגעגוע הגדול שהיה לי בלונדון לארץ.
בכל הנסיעות אחר כך, במילואים שעשינו ובמלחמת יום כיפור, ראיתי את אריק הבן אדם. מפחד, נבהל, מדבר על מה יקרה. היחסים בינינו הובילו אותנו ליצור את “סע לאט”. בתוך השיר כתוב “שרנו ביטלס בקולות”, זה מה שהיינו עושים בנסיעה לאילת, שרים בקולות. כשאריק אהב את מה שהלחנתי הוא לא היה אומר, וואלה, איזה יופי, איזה לחן, משהו מטורף. הוא היה אומר לך מקסימום, “אל תיגע בזה. הכל בסדר”. וזה היה המון. המינימום היה ביטוי למקסימום.
בשנים האחרונות קצת הדירו את אריק מהרדיו. הוא כעס על זה, נעלב. עבדנו ביחד ואספנו שירים. נשאר מזה שיר אחד שעשינו ביחד, “הינך יפה רעייתי”. הצלחתי להביא אותו לאולפן שלי ברמת־השרון. הוא ישב פה ועישן סיגריה, וכל הזמן היה אומר, “גרסיאס איגלסיאס”. שנינו שרנו את הסקיצה, והסקיצה הזאת נשארה. כשהוא נפטר, ביקשתי אישור מסימה להוסיף על זה נגנים, את קלפטר, יוני רכטר, ואת שם טוב לוי שבא עם חליל. באלבום שהוצאתי אז הוא נקרא “ריח של ים”".
לשיר עם אורי זוהר / אורי זוהר הציע שאלחין את המוזיקה לסרט “עיניים גדולות”, על בני פורמן. לפני זה לא היה לי אומץ לעשות דברים כאלה. כשנכנסנו לאולפן להקליט את השיר “עיניים גדולות”, אריק לא היה יכול לשיר כי הייתה לו בצקת בגרון, אז אורי אמר לי, “תיכנס תשיר”. שרתי ואריק תמך בי מלמטה, בקול בס כזה. זה מה שנשאר בסרט.
יהונתן גפן וברכת הדרך / יהונתן גפן ביקש ממני להופיע איתו ועם דני ליטני במופע “מכתבים למערכת”, שם נולד השיר “אבא סיפור”. אמרתי לו, “אבל יהונתן, עזוב, אני לא זמר”, אז הוא אמר, “תתחיל לשיר”. אמרתי “אבל אין לנו שיר”, אז הוא אמר, “נכתוב”. בהמשך יהונתן הציע לי לכתוב את המוזיקה ולשיר במופע “אדם וחבל”, שם נולדו השירים “אהבה יוונית” ו”זה היה סיפור של חורף”. ככה נפתחה לי הדרך להיות זמר. לקח לי כמה שנים טובות למצוא את הקול שלי.
חבורת לול / לא קראתי את הספר “חומר טוב” שיהונתן גפן כתב על חבורת לול, על סמים וסקס, אבל שמעתי שהספר עורר רעש. אם זו אמת או לא אמת, אני לא יודע. הכרתי כל מיני אנשים שעושים סמים ובחורות, אבל אני לא ראיתי את זה בעיניים שלי. לא ראיתי את יהונתן עושה את זה ולא ראיתי אחרים. אני יכול להגיד לך בוודאות שבהופעות לא ראיתי את אריק נמצא אפילו פעם אחת באיזושהי סיטואציה שבה הוא מנצל מישהי אחרת. המעריצות התנפלו על אריק בהיסטריה, אבל הוא אף פעם לא ניצל את זה.
אני די הייתי טמבל בעניין הזה. הייתי סוס עבודה ולא יצאתי כל כך לבלות. הייתי מבלה את רוב היום עם אריק, עובד איתו בדשא של אביגדור ועובד עם הצ'רצ'ילים. לפעמים הייתי הולך לאירועים, אבל מעבר לזה – שום דבר.
בחזרה לטורקיה / השיר “אל תבכה ילד”, שהוא במקור שיר טורקי, הוא הניסיון הראשון שלי להתחבר לשורשים של הבית שלי. הוא יצא ממש במלחמת המפרץ וזכה להצלחה ענקית. אחר כך החלטתי לעשות מחווה להוריי ולמוזיקה שלימדו בבית. אספתי שירים שאני זוכר מהבית, בטורקית וביוונית, ולקחתי שירים אחרים שאני אוהב. תירגמתי את הכל לעברית, והקלטתי חלק בארץ וחלק בטורקיה. קראתי לאלבום “כשחלמתי על הבית”, וזה היה בום אחד גדול. אחריו הגיע האלבום “מחסה בטוח”, שגם רובו מוזיקה אתנית שאת חלקה הלחנתי וכתבתי ואת חלקה תירגמתי מטורקית. הוא כולל את “גברת מגונדרת”, ללחן טורקי, שכתבתי לבת שלי, בת השלוש וחצי.
מאז הפסקתי להלחין לאחרים והתחלתי להלחין רק לעצמי. יותר ויותר הבנתי איך אני רוצה לשיר ומה אני רוצה לשיר. אומרים לי, “אם אריק היה שר את זה”, ואני אומר, “מה זאת אומרת ‘אם אריק היה שר את זה’? אני שר את זה, מה לא בסדר בזה?” הפסקתי להתווכח עם מה שיוצא ממני. אני מחובר לצד התרבותי שגדלתי עליו בבית, למה שעשיתי עם אריק ולמה שכתבתי לחוה אלברשטיין וליגאל בשן.
לבחור בילדים / אדלה ואני התחתנו כשהייתי בן 20. לא ממש רציתי להתחתן איתה, אבל היא נכנסה להיריון ואמרו לי שמסיבות גינקולוגיות לא טוב שהיא תעשה הפלה. אני בחור טוב, אז אמרתי, טוב, אין מה לעשות, נתחתן. לא נביא ילד לעולם בלי שנהיה נשואים. אבל היו בינינו פערים גדולים – באינטלקט, בתפיסה, והתגרשנו כשהייתי בן 30. היו לנו משברים בדרך וניסינו לפתור אותם. לפעמים אתה אומר, נביא עוד ילד, ננסה, אבל זה לא עבד. נולדו לנו שני ילדים – וָרָן ואביב – וטיפסתי על הקירות. לא ידעתי מה לעשות, אבל גם הבנתי שהנישואים שלי לא טובים, ולא רציתי שהילדים יגדלו בצורה לא נכונה. רציתי לתת להם חינוך, דברים שגדלתי עליהם בבית. החלטתי יחד עם גרושתי שאני אגדל את הילדים לבד. הילדים, שהיו אז קטנים מאוד (ורן בן שבע וחצי ואביב בן שנתיים וחצי), ידעו שהם יכולים להתראות עם אמא שלהם, שבינתיים כבר נפטרה מסרטן, מתי שירצו ובכל פעם שהיא רוצה. ורן גר כבר הרבה שנים בארצות־הברית, וממנו יש לי שתי נכדות. לאביב אין ילדים. הוא ובן הזוג שלו לא רוצים ילדים.
"הילדים שלי לא היו קלים לגידול. אתה מכבס לבד, מגהץ לבד, מכין אוכל לבד, מביא לגן, לבית הספר, מחזיר משם. היה לי מאוד קשה לגדל אותם לבד, אבל זה לא פגע בקריירה שלי. הייתי עושה קומבינציות מפה ועד להודעה חדשה כדי להסתדר, ועושה את הכל באהבה גדולה. תמיד זכרתי שאנחנו גדלנו עשר נפשות בצריף של שני חדרים. היו לי מריבות איומות עם הצבא כשאמרתי להם שאני אבא חד־הורי וביקשתי שיתחשבו בי. הם חשבו שאני מנסה להתחמק ולברוח מהמילואים. מזי כהן, שהייתה שכנה שלי, הייתה באה לשמור על הילדים. לפעמים הייתי לוקח אותם לאחיות שלי ומשאיר אותם ללילה אצלן. הצלחתי. יש לי ילדים נהדרים.
בעבר אמרת שאתה פוחד שלאביב לא יהיו ילדים.
אמרתי את זה לפני שהוא החליט שהוא לא רוצה ילדים. כשהבן שלי, שעוסק בעיצוב תכשיטים, אומר לי, “אבא, אני לא בנוי לזה, אני בקושי מסתדר עם עצמי”, אני כמובן מקבל את זה באהבה.
אהובתי מיכל / מיכל ואני נשואים עוד מעט 42 שנה. כשהכרנו היא הייתה בת 24 ואני בן 31. אחרי שהתגרשתי, לא רציתי לראות נשים. הטריף לי את השכל מה שקרה לי. לקח לי זמן להתחבר שוב לעצמי ולהכיר אישה. הייתי גם עם שני ילדים. אתה צריך מישהי שאתה אוהב, שאתה חושב שהיא מתאימה לך ושגם תרצה ילדים לא שלה. מה מחזיק אותנו כל כך הרבה שנים? קודם כל אהבה, העובדה שלכל אחד מאיתנו יש את העולם הפנימי שלו והעובדה שאנחנו מחזיקים באותן דעות, הומניות ואישיות. אני גם בן אדם בלי אגו גדול ואני אוהב להתחשב באנשים ולעזור להם. למרות שאני כותב מוזיקה וצריך את המקום שלי, ויש לי את האולפן שלי, בו אני משגע את עצמי, אנחנו עובדים על האהבה שלנו ומטפחים אותה.
סבא סיפור / אני חושב שאני סבא טוב. אני גם נהנה להיות סבא. בפעם האחרונה שהייתי אצל הנכדה שלי, הבת של שירה, לקחתי אותה לטייל. היא נרדמה ושרתי לה שירים. יום קודם הלכתי לשמור יחד עם אשתי על הילדים של נועם, כשהם הלכו להפגנה. יש להם שני בנים ובת נחמדים, מנומסים, ממושמעים, אינטליגנטים. ישבתי, קראתי להם סיפור ועוד סיפור. כשהייתי ילד קטן לא היו לי ספרים בבית, ולא קראו לי סיפורים. הייתי ילד חוץ. משחק כל הזמן שבע אבנים, קלאס.
שיר לשירה / אני מאוד שמח שהבת שלי שירה הלכה בדרכי והפכה לזמרת. לא אילצתי אותה. היא הייתה כזאת מאז שהיא נולדה. כשהיא נולדה, המיילדת שאלה “באיזה שם תקראו לה?” אנחנו עוד לא החלטנו, אז המיילדת אמרה, “מה זה לא החלטתם? תקראו לה שירה. אתם לא שומעים שהיא שרה? היא אפילו לא צורחת”. היא תמיד רקדה, ניגנה ושרה. לי היו נותנים צ'פחות על הראש כדי שאפסיק לזמזם ולהמציא מנגינות, ואותה טיפחנו ועודדנו ללמוד פסנתר ואמנות. נועם, אח שלה, מנגן על הגיטרה בשביל הכיף שלו, אבל היום הוא אסטרופיזיקאי שמחכה לפרופסורה באקדמיה בירושלים, והוא כולה בן 39.
אני וההיפ־הופ / יש כמה זמרים שאני אוהב. אביב גפן כותב דברים יפים, גם עילי בוטנר וטונה. המוזיקה היום מאוד רב־גונית ומשנה את פניה כמעט מדי יום. אני מהאסכולה המיושנת יותר. אני אוהב זמרים שאכפת להם מהמילים. טונה אומר דברים שיושבים לו על הלב. זה לא בדיוק סוג של שירה, אבל זה סוג של ביטוי אחר. כל ההיפ־הופ הזה מבטא איזשהו כאב שיושב לצעירים על הלב. יש זמרים שאין להם תקפות לטקסט או שהטקסט שלהם רדוד. אני לא בעד זה. אני אוהב לשיר שירים שיש להם משמעות. אם מישהו שר בשביל להצליח, והמשמעות היא רק להצליח, אני לא שם. קשה לי להקשיב לטקסט רדוד, אבל זאת תרבות שכבר הרבה זמן משתוללת, עם כל הריאליטי והכוכבים הנולדים. השמחה הכי גדולה שלי היא שהצלחתי ליצור מוזיקה שכבר 60 שנה מקשיבים לה ואוהבים אותה מאוד.
ביום שישי, 12 ביולי, יחגוג מיקי גבריאלוב בהיכל התרבות בתל־אביב 60 שנות קריירה, שהחלו עם הגיטרה הראשונה שקנה לו אביו בילדותו ונמשכות עד היום. את המופע תלווה התזמורת הפילהרמונית ויתארחו יניב ביטון, עידן אלתרמן, הבת שירה גבריאלוב ומקהלת צעירי מורן.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
