במשך שעתיים ורבע רצופות, עם הפסקה אחת בלבד לנשימה עמוקה ושלוק קטנטן של מים, עמד השבוע (ד') חתן הפוליצר איירה גלאס, עיתונאי יהודי אמריקאי צנום, ממושקף וכסוף שיער - שקהילות מסוימות מחשיבות אותו האלוהים של הרדיו - וסיפר לקהל היוצרים שהתכנס בבית העם בירושלים על שבעת השיעורים המרכזיים שלמד בכמעט-שלושה עשורים שבהם הוא חי ונושם את "החיים האמריקאים האלה".
הפודקאסט של גלאס, This American Life, הוא ככל הנראה מוצר הרדיו המואזן, המוכר ואולי האהוב ביותר בארצות הברית. הוא משודר כתוכנית רדיו בעשרות תחנות רדיו ציבוריות מחוף אל חוף, ולאורך השנים נארז והופץ ונרכש והואזן ונצפה במוצרי מדיה שונים - הופק כתוכנית טלוויזיה באותו שם, נכרך בספרים, פתח קופות וקיים מופעים-חיים רבים, ושימש גם השראה לעשרות מחקרים אקדמיים. גלאס הפך לנביא הסיפור הרדיופוני ולמחולל ז'אנר נערץ, שנלמד באולפנים ובחוגים לתקשורת. פודקאסטים פופולריים בדמותו קמו בכל העולם. גם אצלנו - "סיפור ישראלי" המוצלח של חבורת מישי הרמן, שהוא גלוקליזציה אחת לאחת למקור, ואפילו שיר אחד המופתי של כאן, שעושה שימוש באותה מתכונת כדי לספר את נסיבות יצירתו של, ובכן, שיר אחד.
את גלאס בא לשמוע קהל מרשים של אנשי מקצוע ויוצרים ישראלים, שמתמודדים כדרך שגרה עם היבטים שונים של מלאכת הסיפור: דוקומנטריסטים וקולנוענים, עורכי תוכניות רדיו וטלוויזיה, פודקאסטרים, עיתונאים, תסריטאים ואפילו מנכ"ל מיתולוגי אחד של ערוץ טלוויזיה מרכזי. גלאס הביא אל פסטיבל ישראל את התוכנית שהוא מריץ כבר זמן-מה על במות בארצות הברית ובעולם, תחת הכותרת "שבעה דברים שלמדתי על לספר סיפור". מתוך המחשבות הרבות שהערב הזה מעורר בודדנו שבע הערות קטנות, שאולי ממחישות את חשיבותו של מספר הסיפורים בעידן הקש והגבבה. אז הנה שבע מחשבות על שבעת השיעורים שלימד אלוהי הפודקאסט איירה גלאס:
1. אתגר האפיפיור
הבחירה של מפיקי הפסטיבל באתגר קרת לפתוח את הערב ולהציג את האורח בפני הקהל הזכירה לנו סיפור קטן, ברשותכם:
פעם-פעם, במהלך ביקורו של האפיפיור בארה"ב, פנה האב הקדוש בסוף הערב אל נהגו ואמר לו: "אני אפיפיור כבר המון שנים, ומזמן לא נהגתי ברכב בעצמי. אני מאוד משתוקק לנהוג הכבישים המהירים האלה. בבקשה, בוא נתחלף במקומות".
הנהג ציית ללא היסוס לצו האלוהי, עבר למושב האחורי והאפיפיור התיישב בכיסא הנהג.
האפיפיור התחיל לנהוג, הגיע למהירות של 55 מייל לשעה, המשיך למהירות של 70 מייל, וכאשר הגיע למהירות של 85 מייל עצר אותו שוטר תנועה.
השוטר הציץ פנימה לרכב, ומייד התקשר למפקדו כדי לדווח על מעצר של אח"מ.
"עצרת את ראש העיר?", רטן המפקד שהתעורר משינה.
"לא, אישיות חשובה יותר".
"מי, המושל?", תהה המפקד.
"חשוב יותר", ענה השוטר.
עצרת את הנשיא??", צרח המפקד.
"לא, הרבה יותר חשוב".
"עכשיו אתה ממש מרגיז אותי", צעק המפקד. "מי לעזאזל יותר חשוב מהנשיא?"
"בוא נגיד ככה", ענה השוטר. "אני לא יודע בדיוק מי זה, אבל הנהג שלו זה האפיפיור".
הבנתם? אז אתגר קרת.
2. איירה ג'ורדן
גלאס הוא דברן בלתי נלאה. נינוח, קולח ומיומן, רהוט ורב-הומור, לא עוצר למחשבה בין משפטים, לא חוזר על אותו ביטוי פעמיים, ובכלל מאוד ערוך, גם בדיבור. אם רק היו מאפשרים לו - היה שמח לעמוד על הבמה ולהשיב לעוד ועוד שאלות הרבה אחרי סיום ההרצאה. סתם, כי הוא אוהב לפטפט ואוהב אנשים, והכי הוא אוהב לפטפט עם אנשים.
(האנימציה של כריס וור לסיפור של איירה גלאס על דברים שהורים לא אמורים לומר)
הנגישות והחייכנות וחזות ה-effortless הם רק צבעי ההסוואה המתוחכמים, אותם עוטה גלאס במסעי הציד שלו, כשהוא יוצא לצוד סיפור. הטיפוס החברמן עם הבדיחות-אבא והמראה החנוני הלא-מאיים הוא רק הפיתיון, והניצודים - העוברים ושבים, אורחים ומרואיינים - נוגסים בו בשמחה. גלאס עושה בו שימוש מודע, כדי לעודד את מרואייניו לבטא את סיפורם בדיוק כמו שהמאזינים שלו הכי רוצים לשמוע – כשיחה טבעית, אישית ועמוקה בין שני חברים.
והוא בהחלט חבר של המרואיין, אבל גם מקצוען-על, ואשף עריכה, שמסוגל להתבונן בכל פרטי המידע והרקע והקולות שאסף בשעות ארוכות של תחקיר והקלטות, לזהות ביניהם את הציר הכי אטרקטיבי להגשת הסיפור, ולבנות אותם בצורה מסודרת של תסריט בפאזות קצרות, בקצב של עלילה-מסר, דיאלוג-לקח, הומור-הכרזה. קצת כמו הדרשה השבועית של הפריצ'ר בבתי הכנסיות. ואת כל אלה הוא רוקח לחומר שמיע, כובש לב, שמדביק אוזניים של מאזינים לנגן. מכשף רדיופוני.
3. יש ילדים האו-האו
אחד משבעת השיעורים של גלאס הוא איך להיות רע במשהו שאתה עושה, לפני שאתה נהיה ממש טוב. הוא מביא קולות מכתבה שהכין בתחילת דרכו המקצועית על אודות פס הייצור של עוגיות האוראו המפורסמות, כדי להמחיש עד כמה פספס את הסיפור האמיתי והדרמה של ייצור העוגיות (לא ממש חשוב) שעמדו שם ממש מול עיניו, אבל החושים המקצועיים שלו לא היו מספיק מפותחים כדי לקלוט אותם במלואם.
לשיעור שמוכיח שילדים הם מספרי סיפורים מעולים, אם יודעים להאזין להם בצורה הנכונה, הוא מביא כמה סיפורים קטנים. האחד, סיפור מצחיק-עצוב שגם הפך לסרטון אנימציה נפלא בידי האנימטור כריס וור על ילדה שרצתה להיות הילרי קלינטון, לבשה ז'קט אדום כמוה והתאפרה כמוה. ברגע של היסח הדעת התבוננה בה אמא שלה ופלטה מכל הלב "או, את נראית הרבה יותר טוב", ומיד כשאמרה זאת קלטה את גודל הקטסטרופה ההורית, ודמיינה כיצד הסיפור הזה יהפוך לרגעים המכוננים שעליהם תמרר בתה בבכי על ספת הפסיכולוג לאורך חייה.
והסיפור השני, על הילדה שחלמה להיות "קמע" של קבוצת ספורט, אותה דמות מחופשת לבעל חיים כלשהו, כלב במקרה הנדון, שמקפצת על הדשא וכובשת את לב הקהל, זוכה להרבה ליטופים וחיבה, ויוצרת חיבור רגשי עם האוהדים.
המוטיבציה של אותה ילדה להיות כלב-קמע הייתה כה עצומה, שכבר בגילה הצעיר סיגלה לעצמה את ההליכות ההכרחיות: התחפשה לכלבלב גם בבית, נבחה כלפי אנשים וטיילה ממושכות על ארבעותיה בדשא בחצר. היא כה התמסרה להכרח לחקות כלב - שיום אחד הבחין בה אביה כורעת על הדשא ועושה את צרכיה, בדיוק כמו כלבת המשפחה. וכאן נכנס לסיפור הממד היפה ברדיו - ברגע המושלם של ההפתעה והגועל-הקל שתוקף את המאזין, שילב גלאס אינסרט מוקלט מהמונולוג של אבי הילדה, המקונן בעצב: "אז בפעמים שאספתי את גללי הכלבים מהדשא, נראה שאספתי גם לא מעט קקי של הילדה". קורע.
4. רדיו על במה
על אף ההעמדה, והבמה הגדולה, והמסך, והתאורה ה-Tedית, והטאבלט המשוכלל של גלאס, שמחליף את הלייזר-פוינטר המיושן, ולמרות שגלאס עצמו מגדיר את הערב "הרצאה" ואף עולה לבמה עם קובץ דפים מודפסים שהוא מניח על סטנד תווים מולו וקורא ממנו מעת לעת – מדובר במופע בידור לכל דבר, סטנד-אפ גבה-מצח לתקיני קשב ומיטיבי שמע.
10 צפייה בגלריה
סטנד-אפ גבה-מצח לתקיני קשב ומיטיבי שמע. איירה גלאס בפסטיבל ישראל
(צילום: חיים יפים ברבלט)
גלאס משלב צלילים וקטעי סאונד, תמונות ואנימציה, ואפילו סצנות וידאו מתוך הגרסה הטלוויזיונית של This American Life, שרצה במשך כמה שנים. אלה יכולים די בקלות לשכנע את הקהל באולם שהוא צופה במופע, אבל בשורה התחתונה, הערב של איירה גלאס הוא תוכנית רדיו על הבמה. מעולה, מלוטשת מאוד, מעוררת רגש ואהדה ולא מעט פרצי צחוק ואהדה, אבל רדיו. איש אחד שמדבר ומשמיע קולות. לא סבלנו וזו לא תלונה, רק אבחנה.
5. לא רציונלי ולא במקרה
בתוך "שבעת השיעורים" שלו, גלאס מתעכב על שתי תכונות, שבעיניו הן בעלות חשיבות רבה למספרי סיפורים: היכולת להכיל חוסר רציונליות, והיכולת להכיר בבלתי נראה.
כדי להדגים את שתיהן הוא מביא סיפור מדהים מימי ההתמודדות עם שיא ההדבקה בימי הקורונה, וההכרח לעודד את הציבור להתחסן, על רקע ההתנגדות של חוגים שמרניים למבצע החיסונים. בעניין הזה מצביע גלאס על תרבות השקר של ראשי המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, שהפכה למדיניות שמסכנת, ליטרלי, את חיי הציבור.
הסיפור מובא בקולו של כריס כריסטי, לשעבר מושל ניו ג'רזי, שבחר לא להתמודד ישירות עם מכחישי המגפה, ותחת זאת רק לספר את החוויה האישית שלו – על הפעם שהגיע לפגישה במקום הבטוח והמבוצר ביותר בארצות הברית, החדר הסגלגל בבית הלבן, וכיצד בתוך ימים שבעה מבין המשתתפים המאוד-בכירים בפגישה, בהם הנשיא וכריסטי עצמו, לקו בקורונה קשה, הושבתו ציבורית והידרדרו לסכנת חיים.
לכתבות נוספות במדור במה:
6. החיים הישראלים האלה
ברגע של מודעות עצמית השווה גלאס את אירוח המופע שלו בישראל, דווקא בימים האלה, למעין ביקור נימוסין אצל בן משפחה אהוב, שמאושפז במצב קשה במחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים. את ההרצאה שלו הוא השווה לניסיון לעודד את רוחו של החולה בסיפור בדיחות.
לא היה בערב שום אזכור נוסף למציאות הפוליטית שהלמה מבחוץ על דלתות האולם הירושלמי, אבל עכירותה נכחה באוויר, ויצרה משמעות נוספת כמעט לכל התייחסות של גלאס לתכונות אנושיות, לרע או טוב, וכמובן גם לדמויות פוליטיות מהזירה האמריקאית. זו הייתה דרכו המעודנת של גלאס, מלך מלכי התקינות הפוליטית - שזורק מדי פעם "פאק" לאוויר כדי לא להיחשד ככזה - להציע חיבוק מנחם של אח, ואולי להסגיר צפונות לבו, כמו לומר שגם הוא מדמם את המצב.
אבל אולי אלה הן בדיוק הנסיבות להעלות בפני האורח הצעה יצירתית, בלי להעליב: נראה שלא הייתה בציר תולדותיה של ישראל נקודה מבעבעת ומתאימה יותר, ציבורית ופרסונלית, למהדורת ספיישל. זמנית, לצורך הטקסט הזה בלבד, נקרא לה This Israeli Life. זהו הטיימינג המושלם לגלאס להביא את האוזן הטובה שלו אל הרחוב הישראלי, להאזין לימין ולשמאל, למעלה ולמטה, לקולות מתחתית האיילון ומאולמות הכוללים וממרומי הגשרים ומראשי הגבעות – ולעשות שימוש בכוח העל שלו להפוך כדור אש חברתי ומורכבות תרבותית נפיצה לסיפור קונקרטי, שיכבוש לבבות ויעורר הזדהות. סיפור ברור, שיצליח להסביר לעולם - שעד כה שמע באנגלית בעיקר קול אחד וראש ממשלה רהוט אחד - מה לעזאזל התקלקל ביהודים האלה בקצה המזרח התיכון, מה כל כך חרפן אותם וממשיך לגרום להם לשפוך לאגר ברחובות כל כך הרבה שבועות. אם יש זמן לאמפליפייר גלובלי של This Israeli Life – זה הזמן, אז בוא איירה, יש כאן ים עבודה.
7. ועוד סיפור, מהת..
את הדבר האחרון אומנם לא למדנו מגלאס עצמו, אבל די בזכותו: למופעים בשעות הערב בירושלים מומלץ בימים אלה להגיע במסוק. רצוי גם להתעדכן מראש כיצד והיכן מתכננת חברת נתיבי ישראל לבעול את כביש 1 ולמלכד את תושבי גוש דן בפקק חצות הזוי. רק אומרים.
מפגש כוכבות המוזיקה וספוקן וורד תלת-לשוני: עוד מפסטיבל ישראל
"יאמא" - נטע וינר
אולם האולפן בתיאטרון ירושלים מסודר כזירת קרב מגע. בתווך מזרון גדול ועליו שתי נשים ושני גברים לבושי אדום. הארבעה הם אחיות ואחים, לכאורה. מדריכי קרב מגע, לכאורה. מספרי סיפורי חיים. המזרון הגדול הופך לזירה אינטנסיבית של כוריאוגרפיה קדחתנית תוך כדי כך וידויים אישיים בספוקן וורד תלת-לשוני (עברית, ערבית ויידיש), ואימוני ג'יו ג'יטסו. סיפורי ארבעת המספרים קשורים כולם לאימהות הפרטיות שלהם, לפגיעה, לאכזבה אך גם לגעגוע. וכל האימהות הללו מתכנסות לאמא אחת מופשטת וממשית כאחת, הלוא היא העיר יפו.
המופע "יאמא" הוא אירוע פסטיבלי מובהק ומרתק. מיצג שהינו מחקר ארכאולוגי מופשט ורגשי, פרטי ולאומי, באמצעים של קול ותנועה ואומר. בראפ הפותח אנחנו פוגשים את יונה הנביא (שניסה לברוח מאלוהיו דרך נמל יפו), את קזבלן (שהנהיג את חבורתו ב"שטח הגדול" ביפו), את רון חולדאי, את חיים נחמן ביאליק ("שלום רב שובך ציפורה נחמדת") ואת דן בן אמוץ (שהופיע ב"חמאם" וגר ביפו העתיקה). וכמובן, את הנמל והים.
10 צפייה בגלריה
כל אחד מארבעת הקולות מביא סיפורים מחייו האמיתיים. מתוך המופע "יאמא" של נטע וינר בפסטיבל ישראל
(צילום: חיים יפים ברבלט)
כל אחד מארבעת הקולות מביא סיפורים מחייו האמיתיים. הם עושים חשבון עם אימותיהם הממשיות ועם "אימא-יפו" שמגינה על ילדיה ובו בזמן פוגעת בהם אנושות. ובתוך כך הם מתחקים אחרי זהותם ובודקים סוגיות של שייכות, זהות ופליטוּת. הסיפורים האישיים משתזרים לפסיפס הלשוני, דתי, זהותי - שהוא מהותה של התערובת הקרויה יפו. עיר חוף שתמיד הייתה מקום קוסמופוליטי, ולא בכדי הייתה מכונה אִםّ אִל-עַ'רִיבּ (إمّ الغَرِيب) - אֵם הזרים.
אך דווקא בעירוב הזה מוצא נטע וינר - יוצר המופע - בשורה. לשיטתו, יפו, בהיותה מרחב של מַחְ'לוּט (مَخْلُوط) עירוב וערבוב, היא מציעה מודל אלטרנטיבי של חיים משותפים: "יפו היא מקום של פצע ועוול אבל מאחר שהיא מקיימת מַחְ'לוּט של לשונות ותרבויות וזהויות, היא מציעה לנו מודל של חיים משותפים. שבו, במקום הדחקה ומחיקה, יש חיים עם האחר ובצידו, במעורבב בו". או-אז הופך מרחב העירוב הזה ל-יַאמַא (يامّا) - אמא בערבית, יַמָּה (בעברית, בתעתיק קרוב) וים ביידיש. ואם נחבר את כל המשמעים: יַאמַא היא האֵם הגדולה כים שמכילה את כל בניה ובנותיה יחד.
הרעיון למסע המוזיקלי-תנועתי הרב-לשוני הזה, החל לפני כשנתיים, בפורמט צנוע שהגה נטע וינר - מוזיקאי, מחזאי, ראפר ופרפורמר. זה עלה בתיאטרון גשר במסגרת המיזם "עתיד התיאטרון" של עיריית תל אביב יפו, שביקש לעודד מחזאות חדשה. ובהמשך בפסטיבל באיטליה בפרויקט התיאטרון הבינלאומי של האיחוד האירופי Face to Faith. על בסיס הקונספט המצומצם ההוא פותחה "יאמא" שעלתה בפסטיבל בירושלים.
10 צפייה בגלריה
מודל אלטרנטיבי של חיים משותפים. מתוך המופע "יאמא" של נטע וינר בפסטיבל ישראל
(צילום: חיים יפים ברבלט)
כמו וינר ששותל באירוע חוויות חיים פרטיות שלו, כך גם שלושת שותפיו: סמירה סרייה - שחקנית וזמרת פלסטינית-ישראלית גדושת כישרון וכריזמה (ושותפה של וינר ב"סיסטם עאלי" - להקת הראפ היפואית הרב-לשונית); רוני בן חמו - רקדנית-יוצרת וכריאוגרפית שהופיעה במגוון מופעי מחול ומיצגים בפסטיבלי פרינג'; ובני אלדר - שחקן ופרפורמר שמשתף פעולה עם וינר גם בהצגת ההיפ-הופ הקאלטית "שמואל". כריאוגרפית המופע היא סתיו מרין - רקדנית-יוצרת ומורה למחול שהשתתפה בעשרות מופעי מחול והצגות.
"יַאמַא" היא אירוע מתפתח. אני משוכנע שהמופע עוד ישתנה בהמשך הדרך ויקבל פנים משתנות. יהיה מעניין לעקוב אחר גלגוליו העתידיים.
"משולשת" - נטע ברזילי, יסמין מועלם ואקו
המופע "משולשת", שהיה ממופעי הפתיחה של הפסטיבל, נחשב חריג יחסית בתמהיל האמנותי הכולל. התוכנית המקורית של הערב כללה גם את טאנק אנד דה באנגס, הרכב fאנקי מניו אורלינס, אך לאחר שהם ביטלו את סיבוב ההופעות באירופה וגם את ההופעה בישראל, הליין-אפ הסופי הפך למופע של שלוש זמרות מובילות ומקומיות - אקו, יסמין מועלם ונטע ברזילי.
שלוש הזמרות העניקו על הבמה סטים נפרדים ומהודקים שכללו את מיטב הלהיטים של כל אחת - ראשונה עלתה אקו, חמושה באנרגיות שיא לסט מהודק ומקפיץ. על אף שפוזרו פינות ישיבה רבות במתחם, היה קשה להמשיך לשבת כשהזמרת האנרגטית שעל הבמה הזמינה את כולם לרקוד שוב ושוב.
אחריה עלתה מועלם - שביצעה לא מעט שירים מאלבומה החדש "אין עולם". הקהל שעשה שיעורי בית והאזין לאלבום לא פעם הצטרף בשירה של המילים, כך ששירים בני חודשיים כמו "בלנסיאגה לבן" ו"יותר מהר", מהממתקים המוצלחים ביותר באלבום, הפכו לביצועים הבולטים בהופעה וסחפו את באי גן העצמאות. לצידם, מועלם ביצעה גם קאברים ל"סהרה", שניגנה על הגיטרה האקוסטית, ואת "אפס מאמץ" - שמועלם חתומה על מילותיו והוסיפה מלודיה על קטעי הראפ המקוריים. כמובטח, את הערב סגרה נטע - נסיכת הלופר שהשתלבה באופן מושלם בערב המוזיקלי, הרקידה והלהיבה כשביצעה מיטב משיריה עם אנרגיות גבוהות, חיוך ענק ואהבה אינסופית שהעניקה לקהל.
10 צפייה בגלריה
הקהל עשה שיעורי בית. יסמין מועלם. מתוך המופע "משולשת" בפסטיבל ישראל
(צילום: ארתור לנדה)
אבל למרבה ההפתעה, ולמרות ששלוש הזמרות פועלות בז'אנרים משיקים, כמעט ולא הייתה תקשורת בין המופעים השונים. כך רק בהופעה של ברזילי - אקו עלתה להתארח, ואפילו שבין המופעים של מועלם וברזילי יש לא מעט מהמשותף (שהרי "אפס מאמץ" הוא שיר ששתיהן חתומות על מילותיו) הן העניקו בכל סט שני ביצועים נפרדים.
לא פעם קורה ששמותיהן של מוזיקאיות נעדרים מליין-אפים של פסטיבלים, כך שהיוזמה לחגוג ערב מקומי, נשי ובועט היא מבורכת, מה גם שחוויית הצפייה בהופעה בגן העצמאות בירושלים, במזג אוויר קריר בשיא הקיץ (במיוחד לאורחים שהגיעו מהלחות האיומה של המרכז), היא פשוט מדהימה. למרות שלושה סטים מוצלחים, יצאנו עם תחושת פספוס קלה מפוטנציאל לא ממומש שהיה עשוי לקחת את הערב הזה לגבהים אחרים.
