אומרים שמתי כספי מעורב ביצירת כ-1,000 שירים. לא ספרתי, אך לאור היקף יצירתו כזמר, כמלחין, כמפיק וכמעבד, בעיקר לאורך שנות ה-70 וה-80, ייתכן שהמספר גדול יותר. המוזיקאי הענק שחוגג היום (שבת) יום הולדת 75, גילה את עולם הצלילים כבר בגיל חמש בחניתה. בקיבוץ המפונה שעל גבול הצפון קלטו את הפוטנציאל והשקיעו בענף המבטיח של המשק, ובנוסף למימון לימודיו של הנער בקונסרבטוריון רכשו עבורו פסנתר. הרווח כולו שלנו.
כספי החל להלחין שירים עוד לפני שירותו בלהקת פיקוד דרום, ומאז לא עצר. בנוסף לאלבומיו ולפרויקטים שבהם היה מעורב ("מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך, "ארץ טרופית יפה" ו"עמק הנהר האדום" למשל), הוא גם הלחין, עיבד והפיק לאחרים. הרשימה המאוד-ארוכה כוללת בין היתר את הדודאים, הפרברים, חוה אלברשטיין, נתנאלה, יהודית רביץ, דורי בן זאב ושוקולד, מנטה מסטיק. כספי שידך את לחניו המורכבים - ובו זמנית גם הנגישים - למילים של טובי המחברים, ובראשם אהוד מנור, שותפו העיקרי לכתיבה.
כמפיק, כספי התברך ביכולת נדירה להתאים את עצמו לזמרים ולזמרות שעבדו איתו. לא רק חייט-אומן שיודע כיצד לתפור בגד שיחמיא ללובש אותו, אלא אחד שהבין שעוד לפני התפר הראשון, יש לבחור באריג הנכון. דני רובס, שעבד עם כספי לאורך השנים, מסביר שאצל כספי המפיק "הבגד נפתר לפי המידות של הבנאדם, עם ההרמוניות, העיבודים, וההומר הקטן והגרוב המיוחד שלו. למרות שהוא לא איש של רוק, יש המון השפעות של רוק על המוזיקה שלו, לצד מוזיקה ברזילאית וכמובן הרבה סטיבי וונדר".
האזנה לאלבומים שכספי הפיק באייטיז, מגלה עד כמה רובס צודק. התואר "גאון" חזר - ויותר מפעם אחת - במהלך השיחות עם הזמרים והזמרות שכספי הפיק להם אלבומים בעשור ההוא. הם לא הגזימו. בהאזנה מעמיקה יותר קולטים את הרב-גוניות שלו כמהנדס צלילים: החל מאווירת הקאנטרי הרך שאפיינה את "צל כבד" של אריק סיני מ-1982, דרך "נשמה צוענית" - רב-המכר של ירדנה ארזי מ-1987, ועד ל"אור", האלבום האחרון של שושנה דמארי ז"ל מ-1988, ול"נע ונד" של בעז שרעבי שבו השניים שרו את "שלום עליכם" מעלה החיוך. גם זו רשימה חלקית.
כדי להבין את גדולתו של כספי כמפיק באייטיז לאחרים, מוטב להתחיל את המסע דווקא אצלו בבית, באלבום "סוף היום" מ-1981. זו הייתה אחת מההפקות הכי יקרות שנעשו עד אז בארץ. טובי הנגנים גויסו (ובהם חיים רומנו בגיטרות, ז'אן פול זימבריס בתופים וקובי כהן בבס, שישתפו איתו פעולה בהמשך העשור), ולצידם שילב כספי הרכב של כלי נשיפה ונגנים מהתזמורת הפילהרמונית. "סוף היום", שאת מחצית משיריו כתב מנור, עסק ברובו בקשיים בזוגיות. גם על גבי העטיפה שהציגה את כספי מגיח מהבריכה - המוזיקאי נראה יותר סחוט מאשר רענן.
כספי ונגניו ערבבו באלבום ג'אז, סמבה, פ'אנק וגם רגאיי ("ימי בצורת" האדיר). אך למרות הנגינה העילאית (תקשיבו למשל ל"שיר מלילה"), הטקסטים הנהדרים (נגיד "שיר" של יעקב גלעד ו"עוד תראי את הדרך" של שמרית אור), והכנות של כספי כמגיש, יצירת המופת הזו פוספסה, וגם המופע המושקע שעלה בעקבותיה נכשל. ועדיין, זהו האלבום הכי מרשים מוזיקלית של כספי, שיישם את עקרונות הזהב שפרש לאורכו בכמעט כל אלבום שהפיק בהמשך אותו עשור.
דני רובס – "מסגרות" (1983)
"מתי כספי הוא אליל נעורי והאוורסט של המוזיקה הישראלית - השירים שלו, ההרמוניות שלו וגם ההפקות שלו הן פסגות, ובכל פעם שחלמתי שאעשה משהו מוזיקלי חלמתי שזה יהיה איתו", אומר דני רובס. השניים הכירו כשכספי הפיק לאריק סיני את האלבום "צל כבד", שבו ניגן רובס. לצעיר המתולתל והמזוקן שרובס היה אז היו חלומות מוזיקליים גדולים אבל מעט מאוד ביד, אז הוא הלך על הימור כפול. לכספי הוא סיפר שיש לו חוזה חתום עם חברת הד ארצי (שעדיין לא היה), ולחברת התקליטים הוא הודיע שכספי יפיק אותו (עוד לפני שזה הסכים). הנבואה הכפולה הגשימה את עצמה כשרובס גם קיבל חוזה וגם זכה שכספי יעמוד מעברה השני של הזכוכית באולפן.
"הייתי נורא צעיר, מאוד לא מנוסה, מפוחד ולחוץ אבל גם מאוד סקרן לגבי מה שכספי עשה באולפן", משחזר רובס את ימי "מסגרות" שיצא בשלהי 1983. "הסתובבתי סביבו כמו איזה כלבלב עם הלשון בחוץ שנהנה מהכפתורים באולפן ומהעובדה שאני יחד איתו שם. היו לי שירים, אבל הייתי רחוק מלהיות זמר מיומן והשירה שלי אז לא הייתה משהו שמחזיק אלבום, ומתי דאג שהחסרונות שלי בתור זמר לא ייקלטו". רובס זוכר לחיוב את הנגנים שהיו שם ובהם חיים רומנו בגיטרות, שם טוב לוי בחליל, אלון הלל בתופים, חיים קחטן בפסנתר חשמלי ונגנים מהתזמורת הפילהרמונית, לרבות רביעיית מיתרים, שתלווה מכאן והלאה כמעט כל אלבום שלו. למרות ההשקעה המוזיקלית והכספית "מסגרות" לא ממש הצליח, למעט השירים "אני בא הביתה מהלילה" ו"דבר לא קרה".
"לכספי הייתה יכולת מופלאה לכתוב קווים מלודיים לכל כלי, כשליין של כינורות עושה דבר אחד והפסנתר משהו אחר", מסביר רובס, ונותן דוגמה ליכולת הפיצוח של המפיק. "אחרי שהוא שמע את 'אני בא הביתה מהלילה' שהיה אז בקצב של אומצה-אומצה, היה שקט של כמה דקות ואז הוא החליט לתת לשיר איזה טריק אחר. כשחיפשנו מה לעשות עם השיר נזכרתי שראיתי הופעה בצוותא של גיטריסט שניגן מן בלוגראס, וניסיתי לבנות עם זה משהו עם הגיטרה כדי לקחת את השיר למקום אחר. כשאתה צעיר אתה רוצה לרוץ קדימה ולעשות עוד ומהר, ולמתי היה ניסיון ושקט מרוסן שנתנו לי לנשום טיפה כדי להבין מה אני רוצה להגיד".
כספי השפיע על רובס גם כמבצע. "הוא קיבל אותי בחום למרות שהייתי עכבר מפוחד. השירים היו מאוד מסובכים והוא עבד איתי בהמון סבלנות. יש לי חיבור מאוד רגשי לאלבום הזה ואני עדיין מצליח לשמוע את הילד שכתב את השירים ההם. כספי הוא הבנאדם הכי מוזיקלי והכי מצחיק שיש, למרות שנראה שיש איזו חומה שמפרידה בינו ובין העולם", הוא חותם.
השניים סגרו מעגל באלבום "כמו בריקוד" שכספי הוציא ב-2017, והיווה את עבודתו האולפנית הכי שלמה מזה כ-20 שנה, שבה רובס כתב מילים לשבעה מעשרת השירים. זה מתחיל עם "אין אף אחת כמוה" עם הפסנתר המודגש המלווה את כספי ששר "ואיש אלי כבר לא מתקרב, אני לא צריך אף אחד". גם הצבעים הברזילאיים, שתמיד אפיינו את כספי, חוזרים לזהור ב"דבקה בת זמנינו" המקפיץ ובבוסה נובה הנוגה של "אמון בשגרה". פסגת המפגש המחודש נרשמה ב"זמנים מודרניים" המזכיר בגרוב שלו את "ימי בצורת" הקנוני.
ארז הלוי – "הלילה" (1984)
אחד מהאלבומים היותר יפים שכספי הפיק בשנות ה-80 הוא "הלילה", אלבום הבכורה של ארז הלוי. כספי שתמיד ידע להוליך את הקליינט שהגיע אליו למקום הנכון, השכיל לשרטט באוזני המאזין שהתיישב מול המוצר המוגמר, את הדרך שהוא והאמן עשו יחד. ב"הלילה" הופיעו שירים כ"הדייגים", "כך ברא אותך הטבע", "טיפה של חום", "כשנפגשנו שנית", וכמובן שיר הנושא הבלוזי עם הגיטרה המופתית של גרי אקשטיין (למעט שני סולואים נוספים של אקשטיין, ובהם זה המפאר את "יש לי סיבה", כספי לקח על עצמו את כל תפקידי הנגינה כאן). התוצאה הייתה אלבום קטן-גדול שמטייל באזורי הרוק הרך על גבול האקוסטי עם כמה נגיעות ברזילאיות מתבקשות (בכל זאת כספי), כמו למשל ב"דייג הכפר".
למרות נתוני הפתיחה הנאים האלו, הלוי לא הצליח למנף את ההשמעות להן זכו כמה מנציגי האלבום. אולי בגלל ביישנותו ותמימותו - שכספי שימר באלבום - הלוי מיעט להופיע ולבסס לעצמו קריירה פעילה. ולמרות שמו, ב"הלילה" לא חייבים לבקר רק לאחר שקיעת החמה. הוא יפה לכל שעה גם ביום.
אושיק לוי – "לילות שרב" (1984)
המפגש הראשון בין אושיק לוי לכספי היה ב"אושיק לוי", אלבומו השני של הזמר משלהי 1974 שהכיל להיטים כ"זה מכבר", "אגדת דשא" ו"יונתן סע הביתה". כספי עיבד כמחצית מהשירים שם. עשור אחרי, השניים נפגשו באלבום "לילות שרב", היהלום הכי נסתר בדיסקוגרפיה הקצרה מדי של לוי, רגע לפני שהזמר הגיע ל"בלי סודות" והפך לכוכב ילדים. כספי (שהלחין גם את שיר הנושא העצוב) לא היה פה לבד. את הטקסטים שכתב זאב טנא, הלחינו גם נפתלי אלטר (איך לא כשמדובר בלוי?) יהודית רביץ, חנן יובל, אריאל זילבר, ויהודה פוליקר – ש"אין מקום להפתעות" שלו נשמע כמו שיר שבנזין ויתרה עליו ברגע האחרון. 40 שנה אחרי, לוי נזכר שיעקב גלעד סיפר לו על הלהקה של פוליקר והזמין אותו להופעה שלהם.
גם באגף הנגנים "לילות שרב" מרשים. כספי, שמנגן כאן כהרגלו בלא מעט כלים, אסף סביבו נבחרת הכוללת בין היתר את רומנו בגיטרות, אלון הלל בתופים ודריו מלכי, איש להקת ברוש, בקלידים. לוי מספר שמכיוון שהפיק את אלבומיו לבד, הוא ביקש מכספי שיעשה לו אלבום בתקציב מוגבל. אחרי שעשו חזרות הם נכנסו להקליט באולפני טריטון. "הכל היה ערוך ומוכן למחרת, ובבוקר היו לי את כל הפלייבקים", נזכר לוי, "היה לי תקציב ל-100 שעות, ומתי סיים את העבודה תוך 75 שעות", הוא מוסיף בחיוך, ולמרות שהאמין ששיר הנושא שכספי הלחין יוביל את האלבום, דווקא "כמו בסרט" של רביץ הוא היותר זכור מכאן.
"בכל האלבומים שלי תמיד עבדתי עם חברים כמו שלום חנוך, זאב טנא ויהונתן גפן, ועם אמנים שהערכתי ושאני אוהב", ממשיך לוי. "הבחירה שלי בשירים מתחילה מהטקסטים, אבל גם מהבחינה המוזיקלית נתתי את הטאץ' שלי. כל מלחין רוצה שאשיר את השירים שלו כמו שהוא שר, אבל אני שר כמו שאני שר. לעומת העבודה שלי עם נפתלי אלטר, ששם אמרתי למתופף לנגן כמו באלבום של קינג קרימזון ולגיטריסט לנגן כמו ג'ורג' האריסון, ב'לילות שרב' כספי כתב לנגנים את התפקידים. הוא גאון שעשה פה עבודה נהדרת וסיים לי את התקליט בחמש שעות". התוצאה המהירה ההיא נעטפה בהפקה אייטיזית אך לא בומבסטית מדי, שגם 40 שנה אחרי קשה לתפוס שמרשימת יוצרים ומוזיקאים כה מרשימה נולד אלבום שנעלם מעט לאחר שבא לעולם. עוד לא מאוחר להגיע אליו.
גלי עטרי – "ממריאה ברוח" (1984)
באלבום הבכורה שלה גלי עטרי בחרה בדיסקו. בשני היא ביקשה לקרוץ לחובבי הרוק, עם תועפות של סקסופונים וגיטרות מכסחות. ב"ממריאה ברוח", השלישי שלה שהופיע ב-1984, היא החלה למצוא את המסלול שבו תצעד בהמשך העשור, ולמעשה לאורך מרבית הקריירה שלה. לתפקיד המפיק המוזיקלי נבחר כספי. עטרי מספרת שאחרי שאריק סיני הוציא את האלבום "צל כבד" היא פנתה למנהלה אז, סולו יורמן ז"ל (שניהל גם את סיני, א"ש), ואמרה לו שהיא רוצה לעבוד עם כספי. האלבום משך למחוזות הfאנק, ("לשנינו היה את הגרוב", אומרת עטרי בחיוך), אך המפיק פיזר לאורכו גם שירים "מתונים" יותר כ"עוד יום" הנהדר שכתבה רחל שפירא, "מחר יהיה יום יפה" שהגיע מקורין אלאל ו"הייתי אומרת" שכתבה עידית חכמוביץ'. "עבדנו במשך כמה חודשים, כי לקח לנו זמן למצוא את השירים, אבל העבודה הייתה מאלפת", נזכרת עטרי, "כשמתי השמיע לי את המנגינה של 'עוד יום' לקחתי אותה לרחל שפירא כדי שתכתוב מילים, וגם ל'ממריאה ברוח' היו מילים אחרות בהתחלה שדורי בן זאב כתב והלכו "אל תהיה נאיבי, ילד תל-אביבי", אז לקחתי את זאב לזאב אולמן מאנ.אמ.סי שכתב טקסט חדש.
"יום אחד באולפן אמרתי למתי שאני רוצה לעשות עוד טייק שירה כי הרגשתי שאפשר יותר, ועשינו עוד אחד. כשהקשבנו לשני הקטעים הוא אמר ששניהם מאוד טובים, אבל הסביר שלמרות שהשני יותר מלוטש מהראשון, בראשון יש יותר רגש. מתי לימד אותי ששיר לא חייב להיות מושלם לפי כל הקריטריונים. הוא אמר שתמיד אפשר לעשות עוד טייק, אבל הוסיף שאם לא אדע מתי לעצור ייקח לי חמש שנים לעשות תקליט", אומרת עטרי. "צריך לדעת לקבל החלטה ולכל מי שנמצא באולפן יש דעה – למפיק, למנהל האמנותי וגם לזמרת. אבל אם לא תדע לחבר בין האישיות והכישרון של המפיק לאישיות של האמן, זה לא יעבוד. מפיק הוא גם משקיף שיכול לעזור, ולא תמיד אני הולכת דוך רק לפי מה שאני חושבת. העבודה מול מתי הייתה מאוד מסודרת. הוא היה עם המון ביטחון עצמי וסגנון וניסיון. הייתי פחות דומיננטית אז, אבל אני תמיד פתוחה לביקורת כי כולנו רוצים שזה יהיה דה בסט, ומוזיקה היא בסוף עבודת צוות", היא חותמת.
"ממריאה ברוח" שווה ביקור חוזר בזכות רגעים טובים, גם אם פחות מוכרים – כמו למשל "אולי זה ככה" ו"אל תתייאש" האופטימי החותם. האלבום היפה הזה מזכיר שפעם יצרו כאן פופ עם כוונות מסחריות, אך כזה שמכבד את המוזיקאים שהשתתפו ביצירתו, ובהם כמה מהקבועים של כספי אז – ובראשם רומנו בגיטרות, כהן בבס, זימבריס ואלון הלל בתופים ומלכי בסינטיסייזר.
מאיר בנאי - "גשם" (1987)
ב-1987 מאיר בנאי כבר לא היה זמר מתחיל. הוא היה אחרי אלבום בכורה מבטיח בהפקת אריק רודיך (שבו הופיעו בין היתר "כשהיום עולה", "מחפש את הכיוון" ו"אביתר"), ושני להיטים מסרטים – "שירו של שפשף" מ"שוברים, ו"חלומות אחרים" מ"נאדיה" - שגם קיימו. ועדיין, באלבום "גשם", שיצא בשלהי אותה שנה, הוא התפוצץ. שיר הנושא ששטף אז את הרדיו, ועדיין משודר בכל פעם שהיורה או סתם מטר חזק בא לביקור, נולד בהשראת הסרט "נהג מונית", אך את הרפרנס העיקרי לסאונד החד-פעמי של האלבום ההוא סיפק פיטר גבריאל. המרחק מסולסברי היל האנגלית לעומר שבנגב מעולם לא היה כה קצר כמו ב-40 הדקות שייקח לכם להאזין לאלבום הכביר הזה.
גבריאל של קריירת הסולו עבד עד אז עם רוברט פריפ מקינג קרימזון ועם דניאל לנואה. גם בנאי לא בדיוק התפשר, ואל האולפן הוא נכנס עם אחד מהמפיקים המגוונים באייטיז הישראלי – כספי, באחת מעבודותיו היותר גדולות. ממרחק הזמן, נראה שהעובדה המרשימה ביותר ב"גשם" - חוץ מהשירים ("המסיבה שנגרמה", "אל תלכי מכאן", "הלילה של אתי", "אצלך בעולם", "תגידי אש תגידי מים", "השיכור", "לבד" ושיר הנושא שחתם) – הוא הקצב שבו הוקלט. שבוע אחד לטובת כל תפקידי הנגינה, ועוד שלוש וחצי שעות (!) נדרשו לבנאי כדי לסיים את הקלטות השירה.
המהירות הזאת, הסאונד החובט והדוחף קדימה שרקח כספי עם הנגנים הנפלאים שקובצו פה (זימבריס בתופים, מיכה מיכאלי בבס, עדי דגני בקלידים ויאיר מיכאל בגיטרה), ובעיקר הקול של בנאי העניקו ל"גשם" עוצמה של אלבום בכורה. זהו לא רק אלבומו הכי טוב (לצד "הצבעים משתנים" שיצא שלוש שנים אחריו, ולצערי נשכח מאז), אלא גם אחד מהתקליטים העבריים היותר מטלטלים מהמחצית השנייה של האייטיז, לצד אהוד בנאי והפליטים והראשון של רפי פרסקי.
ריקי גל – "ריקי גל" (1987), "מה זאת אהבה..." (1988), "אוהבת אותך יותר" (1996)
"מתי כספי היה בלהקת פיקוד דרום ואני בלהקת חיל הים ונפגשנו במהלך הופעות בפני חיילים בסיני", מתחילה ריקי גל. "הידידות שנולדה אז ליוותה אותי המון זמן, ובמהלכה התברר לי שמה שאני רוצה לעשות זה איתו ורק איתו". כשהקריירה של כספי החלה, גל הבינה שעליה לחכות ובינתיים הציעה לו את עצמה כ"נערת קולות" כהגדרתה, לכל הקלטה שעשה. גם כשהתפנה לכספי קצת זמן, וגל חשבה שהגיעה תורה והם החלו לחפש מפיקים, זה לא הסתייע כי לדבריה "איש לא ראה בחיבור בינינו טעם".
ב-1986, כשכספי חיפש חברים ללהקה חדשה שבה הוא רק יתופף וזמר אחר ישיר את השירים החדשים שהלחין, עלתה האפשרות שזו תהיה גל. "מהרגע שהתחלנו לעבוד, נכנסתי מתוך אינטואיציה מאוד עמוקה למוד חדש בחיי שבו הבנתי שאני חייבת למצות את החיבור הזה עד הסוף", היא אומרת. "שנינו התמסרנו לזה. זו הייתה מערכת יחסים מאוד מאוד עשירה, מלאת השראה, יצירתיות וחדשנות, וגם מאוד קפדנית. למרות שאחר כך מתי הודה שהיה לו קשה לוותר על עצמו כמוביל של השירים החדשים, הוא עשה זאת במלוא האהבה, המקצועיות והגאוניות שיש בו". במהלך העבודה על "ריקי גל", האלבום הראשון שכספי הפיק לגל ב-1987, הוא פגש באולפן את יעקב גלעד והציע לו להקשיב ל"נערת רוק". "כשיעקב הקשיב לשיר הוא צרח באולפן בהתפעמות", נזכרת גל, "ואז מתי הביא לו קלטת עם הלחן של 'ילד אסור, ילד מותר' ולמחרת יעקב חזר עם הטקסט".
3 צפייה בגלריה
"קוסם שבכל ההאזנה לו מגלים עוד סודות קטנים ששייכים לו". ריקי גל ומתי כספי
(צילום: עמית מגל)
אלבום הבכורה הענק של גל הוא מיקסום החיבור ביניהם. "זו הייתה מפולת של הר געש מתפרץ, בלי כל הטכנולוגיה החדשה, החיתוכים והאוטוטיונים. עבדנו מהבטן למיתרים ומשם לסרט ההקלטה. כל מה שאתה שומע היום שנעשה אז זה הלחן של מתי, הנגינה שלו והעבודה שלו איתי, אבל כל הניואנסים, האלתורים וההגשה בתוכו הם שלי. הוא אסף אותם בחיבוק גדול כמו אוצרות לתוך סרטי ההקלטה ובנה אותם כראות עיניו הגאוניות. הוא החמיא לי לאורך כל הדרך והיו לו וידויים שבהם הוא אמר לי שהוא מקנא בי על הזמינות הרגשית שלי, בזמן שאמרתי לו שאני מתה מקנאה על הגאוניות שלו".
"ריקי גל", שכלל בין היתר את "הנה פתחתי חלון", "מערבה מכאן", "ילד אסור, ילד מותר", ואת "נערת הרוק" המופתי, הוא העבודה הכי רוקית של כספי. תפקידי הגיטרות חולקו בין רומנו וארז נץ. כספי שניגן פה במגוון כלי מקלדת, הפגין יכולות מרשימות גם על התופים - הסיבה שלשמה החל בכתיבת השירים האלו. "מתי מחזיק כלי כמו שאף אחד אחר לא מחזיק כלי, ובמיוחד על התופים יש לו תנועה מיוחדת שמהפנטת אותך", אומרת גל, "מכל כלי שהוא ייקח לידיים הוא יפיק ממנו משהו מעניין, אחר ושונה ומוזר, כמו למשל בנגינה ב'מערבה מכאן'. הוא באמת מיוחד במינו".
האלבום יצא והצליח, וגל וכספי רצו להמשיך למופע משותף. אך מכיוון ש"אי אפשר להרים הופעה בלי כמות מסוימת של שירים היה ברור שצריך להמשיך לעוד אלבום", אומרת גל. "מה זאת אהבה..." שיצא שנה לאחר מכן, היה לדברי גל "מהלך טבעי של רצון להתעלות על מה שכבר עשינו. חברת התקליטים עדין חששה מהחיבור בינינו, ולמרות שהבאנו עוד נגנים, הבנו שצריך להצטמצם ולעבוד עם מה שיש והדברים התהוו תוך כדי. במהלך ההקלטות חיפשנו עוד שירים וכותבים ולחנים, וישבנו ליד הפסנתר כדי למצוא את הנושאים שעליהם רצינו לכתוב".
"מה זאת אהבה...", הצליח אף יותר מקודמו. מפלס הרוק מותן והטון הכללי היה מרוכך יותר כמו למשל בשיר הנושא הפותח שהשניים שרו בדואט, ובעוד דואט שעליו התעקשה גל, שחתם את האלבום - "מקום לדאגה". על העטיפה גל צולמה מביטה בתמונה של כספי המחזיק בתמונה שלה מאלבום הבכורה. "למתי אין שטנץ, יש לו המצאה, הוא ממציא את עצמו, את המוזיקה ואת הקשרים שהוא יוצר עם אנשים. הוא קוסם שבכל ההאזנה לו מגלים עוד סודות קטנים ששייכים לו", אומרת גל.
ב-1996, כשכספי חי בארצות הברית, השניים שבו לעבוד על אלבום נוסף - "אוהבת אותך יותר". הפעם זה התנהל אחרת. "כשהתקופה הדיגיטלית התחילה מתי הבין שאפשר לעבוד עם מחשבים ולעשות אלבומים בתקציבים קטנים. אני הייתי בארץ והוא שם והכל נעשה דרך פקסים ממנו אלי ולהפך, ולכותבים. הוא שלח לי הקלטות ולא היה לי מושג מה ומי ינגנו. לא תיארתי לעצמי שהאלבום הזה יעשה כמעט ב-90 אחוז עם מחשב ובתקציב נמוך. מתי ניגן שם כמעט בכל הכלים, ולמרות שהבנתי שעברנו לעידן דיגיטלי לא הצלחתי לקבל את זה, וזה נשמע לי לא טבעי. אני נערת רוק ורציתי לראות נגנים", היא מסכמת בחיוך, "אבל מתי הודיע לי שזה מה שיש ושזה העולם החדש, והוא צדק".
