אני לא מתיימר לנחש מהן הנסיבות הקליניות שהובילו ל"מיוזיק" (Music), סרט הביכורים של הזמרת האוסטרלית סיה, אבל אין ספק שהוא מפגן מהמם של טעם רע. את שלושת פרסי הראזי שהוענקו לו (לבמאית, לשחקנית הראשית ולשחקנית המשנה) הוא כנראה לקח בהליכה. מדהים שמישהו העלה על דעתו שסרט כזה יוכל להיעשות בעידן התרבותי הנוכחי, מבלי לעורר צונאמי של זעם ברשתות החברתיות. הבעיות שיש לי עם הסרט פחות קשורות לעבירות על כללי התקינות הפוליטית העכשווית, ויותר לאופן שבו הקונספט של הסרט כושל במבחן הביצוע.
מיוזיק – טריילר
הבסיס של "מיוזיק" התפתח מהשטנץ העלילתי המוכר שבו משתנים חייו של אדם חסר אחריות כאשר הנסיבות מטילות ילד לחיקו, וכעת אין לו ברירה אלא להתבגר. בהתאמות קלות זהו גם סיפור המסגרת הנוכחי, רק שכאן מדובר בגיבורה בשנות ה-30 לחייה, ובמקום ילד יש נערה אוטיסטית. שינוי זה מכניס את הסרט לאזור המסוכן שבו לקות מתפקדת כאלמנט תכליתי בהתפתחותה של דמות אחרת. זה קרח דק מאוד וסיה מחליטה, באופן ליטרלי, לרקוד עליו. בכך היא הופכת את מה שיכול היה להיות סתם סרט רע, לסרט גרוע באמת.
לעוד ביקורות קולנוע:
הקונספט מתגלה בשלוש הדקות הראשונות של "מיוזיק". לאחר הכותרת "סרטה של סיה" אנו רואים את הנערה מיוזיק (מאדי זיגלר – עוד לא בת 15 בזמן צילומי הסרט) בחדר חשוך למחצה. המצלמה ממוקמת בגובה אזור החלציים שלה, כל זאת בזמן שמפיה נשמעים קולות "מוזרים". לראשה אוזניות והיא מתחילה לחבוט בירכיים שלה במה שהוא ספק עווית פיזית בלתי נשלטת, ספק תגובה לקצב המוזיקלי שמגיע מהאוזניות.
מכאן יש מעבר למרחב החורג מהמציאות של השוט הראשון. כעת פניה של מיוזיק מאופרות בכבדות, שיערה קלוע בפקעות של צמות ומסביב לעיניה עיגולים צהובים של איפור מסוגנן. עם הופעת שם הסרט אנו נכנסים לקטע המוזיקלי הראשון. עוויות הפנים הלא נשלטות והתנועות הלא רצוניות של הדמות האוטיסטית הופכים לבסיס לתנועות הריקוד של זיגלר. ידיים שנשלחות ללא רסן לכל עבר, הן חלק מכוריאוגרפיה מתוכננת. מימיקה שנעה, על פי הקצב, מפנים שניכרת בהם הלקות השכלית לפניה הנאות "הרגילות" של זיגלר. הכוריאוגרפיה מזכירה את הופעתה הזכורה של זיגלר בת ה-11 בווידיאו קליפ לשירה של סיה "שנדליר" (2011) – עבודת הבימוי הראשונה של הזמרת. מאז זיגלר הפכה לשלוחת האגו של הזמרת עם הפנים המוסתרות, הן בווידאו-קליפים נוספים והן בהופעות החיות. עכשיו התנועות הדינאמיות, הפרועות והשבורות של זיגלר (בהנחיית סיה) הן הבסיס למחול האוטיזם.
הנאמבר המוזיקלי אמור לשקף את תנועת הדמיון היצירתי של מיוזיק החווה את המוזיקה (של סיה, כמובן) הנשמעת באוזניות. בדמיונה היא רוקדת במעין מבוך שכולו צבוע בצהוב חזק, עם בגד גוף צהוב שעליו כריות מגן בצורת ברקים צהובים. עם התנועה במבוך היא אוספת עוד ארבעה ילדים קטנים שמהדהדים את התנועות שלה. ברקע מילותיו של השיר "הדמיון שלי ישחרר אותי לחופשי".
כל מי שמתפלץ מהפתיחה ומחליט להישאר להמשך הסרט עושה זאת על אחריותו. הוא לא עומד להשתנות, ולמעשה ככל שהוא נע קדימה המופרכות של הקונספט תורגש במידה רבה יותר. לכך תתווסף עלילה לא קוהרנטית, דיאלוגים מעוררי השתוממות ומשחק מפוקפק. כל כמה דקות תהיה הבלחה לעוד קליפ שבו מיוזיק מדמיינת קטע מחול מסוגנן לצלילי שיר אחר של סיה (לעיתים הרוקדים יהיו השחקנים האחרים שאינם רקדנים מקצועיים). בכל סגמנט דרמטי תמוה מייחלים לחזרת המוזיקה, וכשהמוזיקה חוזרת עולה השאלה "האם החובבנות הדרמטית אינה עדיפה על היומרה?"
מיוזיק חיה עם סבתא שלה (מרי קייט פלייס). בשכונה הפשוטה שבה הן חיות נראה שכולם מכירים ומחבבים את הנערה המיוחדת. הרוטינה שלה כוללת צעידה ברחוב כשלראשה האוזניות הנצחיות, מוכר העיתונים נותן לה גזרי עיתון עם דמויות כלבים, הנער כבד המשקל פליקס (בטו קלווילו) קונה לה משולש אבטיח על מקל, וכשהיא מגיעה לספריה היא קוראת על כלבים.
לאחר שהסבתא הולכת לעולמה, האחריות לטיפול במיוזיק עוברת לאחותה למחצה קאזו (קייט האדסון), מכורה לסמים ואלכוהול שעברה סוג של טיפול גמילה. אישה בוגרת שטרם לקחה אחריות על חייה, וחרף כל החן שלה, נראית כמו האדם האחרון שאפשר להפקיד בידיו את גורל האחות.
המוגבלות של אפשרויות האינטרקציה עם מיוזיק ממקמת את קאזו כגיבורה של הצד "המציאותי" של הסרט. הקשיים שיש לה בהשגחה על אחותה מוסטים במהירות למערכת היחסים שהיא מפתחת עם מהגר אפריקאי בשם אבו (לסלי אודון ג'וניור), שיש לו בקיאות יוצאת דופן במצב של מיוזיק, ובדרכים להרגיע אותה כשהיא נקלעת למצוקה. אבו עובד כמדריך אגרוף, ויש לו סיפור משפחתי שיצוץ, באופן מגוחך למדי, בחלקו האחרון של הסרט.
לא קורה יותר מדי מבחינת העלילה, בוודאי לא באופן קוהרנטי. ישנן ההסתבכויות הצפויות של קאזו שמתקשה להשתחרר מהעבר ומדפוסי האישיות הקודמים, ישנו הקשר המשמים עם "השחור הקסום" (Magical Negro), ויש עוד קו עלילתי שקשור לנער פליקס, שיהיה תמוה במיוחד. שום דבר לא נדבק לשום דבר ואז, באופן שרירותי למדי, מגיח עוד סגמנט של "דמיון יצירתי" במוזיקה, תנועה וצבע.
ברשימת החטאים של טהרני הרשתות החברתיות "מיוזיק" הוא בינגו: אשמת השימוש בשחקן "רגיל מבחינה נוירולוגית" (Neurotypical) לגילום דמות אוטיסטית; הפרשנות היצירתית של סיה לחוויה התודעתית האוטיסטית; הדרך החיובית שבה מוצגת בסרט הפרוצדורה של ריסון פיזי של אוטיסטית; והשימוש במילה נכות (disabled) במקום במונח "יכולות מיוחדות" (Special abilities) הנדרש על ידי טהרני השפה והמצפון. בגלל שסיה שייכת לצד הליברלי, המתקפה הכוללת הובילה להכאה ציבורית על חטא נוסח משפטי סטלין. היא הודתה בחטא ה"יכולתנות" (Ableism), הדעות הקדומות שהסרט כביכול מפגין כלפי בעלי מוגבלויות. "אני מצטערת" היא כתבה בטוויטר בתחילת פברואר לפני שהיא מחקה את החשבון.
"מיוזיק" הוא סרט איום ובאמת שאין סיבה לראותו. הוא עלה 16 מיליון והכניס פחות מ-700 אלף, ויש סיכוי מצוין שהוא חירב את קריירת המשחק העתידית של זיגלר. לפעמים מהעזה ואגו לא מרוסן נוצרות יצירות גדולות, ולעיתים, כמו במקרה זה, כישלון מהדהד. למרות שזה לא נראה כך מקריאת הביקורת - ליבי יוצא לסיה המושפלת. לטעמי עדיפה הנכונות לנסות ולהעז מכניעה לפחד משתק. אין עתיד לאמנות אם אמנים יסרסו את עצמו בניסיונם להתאים את רעיונותיהם למסננת הדקה של הטהרנות הפוליטית העכשווית.
