עשר שנים חלפו מאז לכתו בטרם עת של הקומיקאי והשחקן, ספי ריבלין בגיל 66. מי שחברו דב רייזר הגדיר כ"אדם שיכול לפרנס 300 כורים אטומיים של הומור", החזיק בארסנל שלו עוד הרבה צחוקים פוטנציאליים עבור הקהל האוהב שלו, אבל בן אדם מתכנן - או במקרה של ריבלין, בן אדם מתכנן וצוחק - ואז אלוהים גם רוצה לצחוק קצת, אז הוא לוקח אליו את האנשים המצחיקים.
בהיותו אחד הקומיקאים הבודדים שחלשו על קשת רחבה של ביטויי הומור - החל מסלפסטיק ומימיקות ועד שנינות וחדות לשון וטיימינג קומי מושלם - הקריירה שלו הובילה אותו דרך תחנות ודמויות אהובות רבות שחלקן הפכו למיתולוגיות וקאלטיות ובחלק מהן, בעיקר הטלוויזיוניות, נשמח להיזכר היום כדי לשכך ולו במעט את חסרונו של האיש.
בבית של פיסטוק
זה היה הספין-אוף הראשון של הטלוויזיה החינוכית והטלוויזיה בארץ בכלל, ולא מעט ממנו נבע מהיכולת של ריבלין להפוך את הדמויות שלו לבלתי נשכחות. ב"רגע עם דודלי", סדרה עם פרמיס מוזר לכשעצמו, ריבלין היה פיסטוק, מבוגר תימהוני וילדותי שחי לבדו בבית על הגבעה - מי שהיום כבר היה מוצא את עצמו בנקודה זו או אחרת מאובחן בתסמונת כלשהי. אבל בזמנו פיסטוק פשוט היה המבוגר בעל הזמן הפנוי שהסתובב במכולת של דודלי והתיידד עם ילד קטן.
9 צפייה בגלריה
מי אתה, בעצם? ספי ריבלין כפיסטוק, מתוך "בבית של פיסטוק"
(צילום מסך: באדיבות הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 23)
הרעיון לסדרה עלה, כפי שסיפר הבמאי מוטי אבירם בראיון ל"ידיעות אחרונות", כשמנהלי הלימודית חיפשו תוכנית חדשה בתקציב זעום, והוא העלה את הרעיון להתמקד בפיסטוק, דמות משנית ב"רגע עם דודלי" שברור שלא מוטלת עליה שום אחריות של אדם מבוגר, והוא לרוב מבין את המצב לאשורו עוד פחות מהילד שצופה בתוכנית. "ב'רגע עם דודלי' פיסטוק תמיד הגיע משום מקום ועשה דברים מטורפים, ומכיוון שאף אחד לא ידע מאיפה הוא בא, החלטנו לצלם את הבית שלו".
9 צפייה בגלריה
המון אלתורים. ציפי מור וספי ריבלין, מתוך "בבית של פיסטוק"
(צילום מסך: הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 23)
בריבלין, ממש כמו בפיסטוק, היה משהו אנרכיסטי משום שריבלין היה אדם חסר תקנה, ופיסטוק היה אדם חסר גבולות ומנותק מהמציאות. זה התלבש נהדר עם הדמות של רגע, שגילמה ציפי מור. שני השחקנים הרשו לעצמם הומור חופשי ולא פעם אבסורדי, שקסם לקהל. "זו הייתה תוכנית פחות מורכבת מ'רגע עם דודלי'", פירשה בעבר מור בריאיון ל"ידיעות אחרונות", "כי זה בעיקר היינו ספי ואני, ואלתרנו הרבה. בחזרות עשינו מה שכתוב בתסריט, אבל ספי אמר לי 'תקשיבי, כל דבר שאומרים לך תגידי 'בסדר', וברגע שהמצלמה נפתחת - תעשי מה שאת רוצה'. אז יצאו הרבה אלתורים והשאירו את זה בעריכה, כי כל אחד מאיתנו הכיר את הדמות ממש טוב".
מוצ"ש
"מוצ"ש" הייתה תוכנית הבידור ששעשעה את עם ישראל בסוף שנות ה-80 בימי שבת בערב, מקום להירגע מולו לקראת עוד שבוע מתיש. היא הייתה תוכנית ראיונות קלילים בסט שנראה כמו בר. הוביל את התוכנית אבי אתגר המנוח ושולבו בה מערכונים וקטעים קומיים-סאטיריים. ריבלין חבר בה לקומיקאים מוכשרים רבים אחרים ויחד הם הובילו את הערוץ הראשון לשיאי רייטינג בהחלט צפויים, בהתחשב בעובדה שהיה גם הערוץ היחיד. אבל "מוצ"ש" גם הצליחה להיחרט בזכרון בזכות ההומור שלה, ולא רק בזכות המונופול. הדמויות של ריבלין, עמנואל המלצר בעל המבטא הארגנטיני שעבד בפאב (טייק אוף על מנואל, המלצר מ"המלון של פולטי"), אב המשפחה הישראלית המופרעת שצלפה בדימוי הישראלי שוב ושוב, צמד החבובות (שריבלין גילם עם דב רייזר) וכמובן יוסהההההף, הבעל הנדכא, הן הזכורות שבהן.
ריבלין, שאהב במיוחד את דמותו של עמנואל, סיפר בראיון לתוכנית "כך היה" שהיה במלצר משהו אופטימי, לעומת יוסף שהיה "מריר אבל דפוק, ועמנואל, גם כשהוא ראה חרא הוא מצא בו משהו טוב". את הרגע בו נהגה יוסף הוא לא זוכר אבל הוא נהג לומר בהזדמנויות שונות שהוא נציג קהילת הגברים המוכים, והסביר שהכותבים השתמשו בו כדי להעביר את כל מה שקורה במדינה.
9 צפייה בגלריה
או שתקבל ממנו סטירה, או שהוא ידפוק לך עוגה בפנים. ספי ריבלין ואבי אתגר מתוך "מוצ"ש"
(צילום מסך: ערוץ 1)
קומיקאי נוסף בתחילת דרכו שהצטרף לצוות של "מוצ"ש" היה אחד, אלי יצפאן, שהפך למעריץ ולחבר של ריבלין לאורך עשורים. "כשאתה פרטנר של ספי אתה צריך לדעת שזה לא ייגמר טוב", אמר יצפאן בראיון ל"ידיעות אחרונות", "כי תמיד או שתקבל ממנו סטירה, או שהוא ידפוק לך עוגה בפנים. וזה התענוג, לא היה גבול לדברים שהוא יכול היה לעשות על במה. כשלא היה לנו סיום למערכון הוא פשוט היה קופץ ועושה שפגט".
"אני זוכר שכשהבן שלו אלון נולד, גמרנו לצלם תוכנית והוא אמר לכולנו שהוא נוסע לבית חולים. שאלנו מודאגים מה קרה והוא הסביר שרינה ילדה, ועכשיו כשסיימנו לצלם הוא יכול לנסוע להיות איתה. אתה מבין? הוא פספס את הלידה של הבן בשביל שהצילומים יהיו מושלמים".
"לספי היה ריכוז מטורף בצילומים", מספר הקולגה ל"מוצ"ש" והחבר הטוב, דב רייזר, ל-ynet. "ותמיד היה קהל סביבו, לא משנה אם זה אנחנו או הצלמים, התקבצנו סביבו כמו ילדים. תמיד ביקשנו ממנו לספר שוב ושוב את הסיפורים שכבר הכרנו. היינו גרופיז טוטאליים וחברים.
"צילמנו יחד את המערכונים של שני הזקנים מ'החבובות', ולאט לאט במשך הזמן אחרי שמונה תוכניות בערך, כבר לא היו כותבים לנו בדיחות שאנחנו אמורים לבצע, אלא יותר אילתרנו. אנשים יצאו להפסקת צהריים ונשארה מצלמה אחת מולנו והבמאי למעלה. היו לנו סשנים של 20 דקות מול מצלמה, כמו שעשינו שנים בבית צבי, כשרק הכרנו, בגיל עשרים וקצת. אחר כך בעריכה הוציאו את הבדיחות הטובות ואת זה שידרו. גם עמנואל הייתה דמות נהדרת, וכשספי נכנס לעמנואל אי אפשר היה להוציא אותו משם. הוא היה נשאר איתו גם בהפסקות".
נח רב מוח
המשפט "שולה, עזבי הכל ורשמי הפרטים" הפך לאחד המשפטי הטלוויזיה שכבר חצו את הרוביקון של ההקשר המקורי שלהם והפכו למטבע לשון שימושי. נח רב מוח היה בלש פרטי תזזיתי להדהים, שקיבל אליו למשרד לקוחות משתנים (שתמיד גולמו על ידי ששון גבאי) שביקשו את עזרתו, אבל בניגוד למודל העסקי הוא תמיד מצא אצלם איזושהי טעות או שקר שמנעו ממנו לקבל עליו את התיק. העזר כנגדו הייתה שולה, הלא היא שולה חן, הפקידה שלו, שתמיד התבקשה לעזוב את הכל, גם אם זה היה אומר לעזוב ליטרלי את הכל ולהפיל חפצים לרצפה, ולרשום את הפרטים. הצופים התבקשו לזהות את החלק השגוי בדבריו של הלקוח, שלרוב היו קשורים לפרט מדעי או היסטורי כלשהו.
נוח רב מח הפכה, בהובלתו של ריבלין, לפינה אנרגטית להפליא, בטורים גבוהים, עתירה במימיקות, בהומור מאולתר, בנונסנס ובסלפסטיק, ובאופן כללי התאפיינה בטירוף המוכר הריבלינאי. "ספי היה בן אדם מאוד משוגע ולא צפוי", מעידה שולה חן, "והצילומים היו נהדרים כי היה מאוד מצחיק. אני זוכרת איך חיכיתי לזה ממש. הוא היה גאון בללמוד בעל פה, והוא זרק את זה קדימה בצורה בלתי רגילה, והוא כמובן גם היה מימיקאי מופלא והוא הצחיק אותנו המון, יש הרבה פינות שממש רואים אותי צוחקת. הפינה הזאת הייתה הוא. זה הפסיק רק כשהוא הלך לתשדירי הבחירות, אחרת זה היה ממשיך. הכישרון שלו מאוד מפרה והוא היה פרטנר נפלא. כמה שאפשר ללכת רחוק, בהתחשב בגבולות של הבמאי והתסריט, הוא היה שם, והמשפט הזה 'שולה עזבי הכל' ואיך שהוא אמר אותו, הפך לקאלט".
ניקוי ראש
"ניקוי ראש" הסאטירית הייתה התחנה הטלוויזיונית הראשונה של ריבלין, שהיה אז שחקן צעיר בתיאטרון "החאן" הירושלמי, בהצגה "משרתם של שני אדונים". טוביה צפיר, שראה אותו שם, המליץ עליו למוטי קירשנבאום, העורך הראשי של "ניקוי ראש", והוא הצטרף לתוכנית לצד צפיר, רבקה מיכאלי, עליזה רוזן, אהרון אלמוג ואחרים. התוכנית עלתה בשנת 1974 וירדה ממש לפני המהפך הפוליטי ב-1977 ועליית הליכוד. כיאה לתוכנית בהפקת מקור של הערוץ הראשון היא גם גרפה את 90 אחוזי הצפייה שלה, אם לא למעלה מזה. "ניקוי ראש" אמנם צלפה בכל המפה הפוליטית אבל היוצרים שלה נודעו בנטייה שלהם לצד השמאלי של המפה, וכמותם גם השחקנים. ריבלין, שהגיע מבית ריוויזיוניסטי ונמנה על מצביעי הליכוד, העיד מספר פעמים שהוא היה כנראה השחקן הימני היחיד על הסט.
"היה משהו ראשוני והיולי בתוכנית הזאת, שהקפיץ את כל המדינה", הוא סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות", "התגובות ברחוב היו מיידיות לפעמים אפילו אלימות. באחד הקטעים קרענו את רבין לגזרים, הורדנו לו את הראש, ולמחרת קיבלתי סטירה מאדון אחד כשעמדתי בתור לסרט. עד עכשיו הסטירה הזאת מצלצלת לי באוזן".
בסדרת מערכונים אחת גילם ריבלין את הרב משה לוינגר, אחד מאבות ההתנחלות ביהודה ושומרון שבשנות ה-70 ייצג את הקבוצה שהתבצרה בסבסטיה. בראיון ל"ידיעות אחרונות" (2002) סיפר ריבלין שהוא גילם את לוינגר כל כך טוב, שהצופים טעו לחשוב שהוא, ריבלין, שמאלני. "יום אחד הלכתי לשירותים עם עוד שחקן ושנינו השתנו ואני ראיתי שהכל דם", שחזר ריבלין, "נכנסתי לפאניקה איומה בגלל שהיו לי בעיות כליות, ומוטי קירשנבאום מייד אמר לפנות אותי למד"א. הלכתי לשם עם האיפור והכל כי מוטי אמר אתה חוזר וממשיך לצלם, חי או מת.
"הגענו למד"א והיה שם רופא אחד דתי אנגלוסקסי, ואני הייתי עם הקרחת והעיניים של לווינגר, עיניים רגועות כאלה כי מאוד פחדתי ממה שקרה לי. בהתחלה הוא אמר שלוש פעמים 'כבוד הרב', ואז אמרתי לו שאני לא כבוד הרב, והוא אמר: 'אתם החברה הדרעקים האלה מהתוכנית הזבל הזה, כן?'. וכן, זה אנחנו. ואז הוא בדק אותי, הלך וחזר ואמר: 'אני מצטער להגיד לך שאתה לגמרי בריא. אכלתם סלק היום? עניתי שכן והוא אמר: 'חבל שזה רק סלק'".
תשדירי הבחירות של הליכוד
ספי ריבלין היה האמן הראשון שלקח חלק בתעמולת בחירות כלשהי. הוא הגיע מבית עם אוריינטציה פוליטית מובהקת – סבו, יוסף לייב ליבין, נמנה על מייסדי הסתדרות העובדים העולמית, ה"מתחרה" דאז של הסתדרות העובדים שהביאה לעולם את הפנקס האדום. אביו של ריבלין, ליפא, היה חבר ברית הציונים הרוויזיוניסטים ברוסיה, ומפקד האצ"ל בראשון לציון. ריבלין לקח חלק בשידורי התעמולה של הליכוד בשלוש מערכות בחירות – ב-1977, 1981 ו-1984, כשבאחרונה התייצבו מולו, בתשדירי הבחירות של המערך, שלישיית "הגשש החיוור". אפילו כאן השאיר אחריו ריבלין מטבעות לשון זכירות, בעיקר ה"כן ולא", כשעלב בשמעון פרס.
ב"לגעת ברוח" עם יואב גינאי הסביר ריבלין שמפלגת 'חירות' שאיתה גדל הייתה מפלגה נוקשה. "השירים הכי רכים שלהם היו מארשים, ואני הבאתי פן אחר, עם אמונה אמיתית", הוא אמר. "אם לא הייתי מאמין בזה לא היה לזה שום ערך, וזה עבר גם להמונים. זה חלק ממה שרציתי לתת לאבא שלי, הוא נפטר ב-1980 ואני המשכתי את זה כחלק מצוואתו. ב-84' כבר לא כל כך רציתי להשתתף, אבל בשתי הבחירות הראשונות עשיתי את זה באמונה מלאה".
בראיון שנתן לרינו צרור ב"חוצה ישראל" חשף ריבלין את הרקע להצטרפותו לקמפיין הבחירות. בנעוריו, כשחקן כדורגל חובב, ריבלין שיחק בהפועל ראשון לציון למרות המקורות הבית"ריים שלו, פשוט כי לא הייתה באזור קבוצה אחרת. כשהיה בן 15 וחצי הוא עלה לקבוצת הבוגרים, והקבוצה שיחקה נגד בית"ר רמלה. "זה היה משחק על העלייה לאליפות ושיחקתי נהדר", הוא משחזר, "אבל בדקה ה-87 בעטתי לשער והשוער הדף את הכדור. היה משבר גדול באותו היום. ביום שני לאחר מכן הגעתי לאימון ולא נתנו לי להיכנס, שלחו אותי למועצת הפועלים שהקבוצה הייתה שייכת להם. שם האשימו אותי במכירת המשחק לבית"ר רמלה. הייתי בהלם, קרעתי את החולצה של הפועל בו במקום, ואבא שלו אמר לי שהוא לא בא יותר לראות אותי משחק בהפועל. אתה יכול להמשיך לשחק שם אבל אני לא מגיע". מאז אותו מקרה ריבלין הפסיק לשחק כדורגל.
לפני מערכת הבחירות ב-1977, כשהוא מתחזק גם קריירה ככוכב טלוויזיה ב"ניקוי ראש" וכפיסטוק וגם ככוכב תיאטרון, פנו אליו מהליכוד בבקשה לקחת חלק בקמפיין. "הסכמתי מייד להצעה, והדבר הראשון שעלה לי בראש, לפני הריוויזיוניזם ובגין וז'בוטינסקי, היו הפועל ראשון ואבא שלי. מבחינתי זה היה קיום הצוואה שלו", הודה ריבלין ב"חוצה ישראל". "אבל איבדתי מייד את השוק הגדול של כל הקיבוצים, את מועצות הפועלים ו-ועדי העובדים. הייתי ריצ'רד בנטון של התיאטרון הישראלי, והביקורות התחילו להיות גרועות. אמרו שאני מדבר מהר, שאני נמוך. רק אנשים ממוצא מזרחי או דתיים באים להופעות שלי".
בשני הקמפיינים הראשונים השתתף ריבלין ללא תשלום. "ב-84' לא הרגשתי שלם, אז זרקתי סכום ולא האמנתי שיתנו לי אותו, ובאמת הייתה התנגדות. אמרו לי: 'אתה חוצפן, אמא שלך הייתה בבית"ר, אבא שלך היה מפקד האצ"ל בראשון ואתה דורש סכומים?'. והיה יהודי אחד, בשם דוד לוי, שפגש אותי במסדרון ואמר: 'יש מפלגה ויש משפחה'. כי הוא ידע כמה החרימו אותי וכמה סבלתי, ונכון, קיבלתי המון כסף בפעם האחרונה".
אחרי 1981 סיפר ריבלין שהוא הפסיק לקרוא עיתונים כי הם "עושים אותי עצוב". ב- 2008, לאחר שנודע לו שהטיפולים בסרטן שלו לא צלחו, הוא התמודד גם בפריימריס לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-18 בתקווה להפוך לשר התרבות, אך לאכזבתו שובץ במקום לא ריאלי ברשימה.
איצ'ה
כשערוץ 2 עלה לאוויר ריבלין קיבל את חלקת אלוהים הקומית שלו עם הסדרה "איצ'ה", הגירסה הישראלית ל"הכל נשאר במשפחה", שבארץ ידועה יותר בשמה של הדמות המרכזית שלה, ארצ'י בנקר. איצ'ה היה גבר גס רוח, גזען, נטול מסננים, שלא יזהה פוליטיקלי קורקט גם אם הוא יתיישב לו על הברכיים. הוא התגורר עם אשתו (עליזה רוזן), הבת שלהם ובעלה (התימני!), והסדרה אודותיו זכתה להצלחה מסחררת ברייטינג עם 32 אחוזי צפייה בממוצע ושידורים חוזרים בלי סוף.
"'איצ'ה' זה מין סיפור חיים", סיפר ריבלין בראיון ל"פנאי פלוס" (2002). אחרי שסיים להופיע ב"ניקוי ראש" נסע ריבלין בפעם הראשונה בחייו לטיול בארצות הברית. מוטי קירשנבאום הפגיש אותו עם מפיק הטלוויזיה רוברט סילברלינג ("יהודי טוב"), שבאותו זמן הפיק את "הכל נשאר במשפחה", ועם קרול אוקונור (שגילם את ארצ'י בנקר) ומורין סטייפלטון (שגילמה את אשתו, אדית).
"באמצע השיחה נכנס בקר, השותף של סילברלינג, ואוקונור אומר לו: 'זה בחור מישראל, העם שלך'", סיפר ריבלין, "אז בקר אומר: 'אה, כן, החור הזה שאשתי שולחת לשם כסף כדי שתוכלו להאכיל את הגמלים המחורבנים שלכם'. ואת זה אומר לי יהודי. אז אמרתי לו באנגלית צחה: 'כבר הרבה שנים לא פגשתי שמוק כמוך'. היה רגע של דממה איומה, ואוקונור הרגיש ממש לא נעים. רוברט אמר לי: 'צא החוצה'. יצאתי, רוברט ניגש אלי, נתן לי חיבוק גדול ואמר לי: 'כבר 15 שנה אני רוצה להגיד לו את זה, אבל אין לי אומץ'".
עברו הרבה שנים עד שאברהם דשא פשנל פנה אל ריבלין עם הזכויות של "רק המוות יפריד בינינו", תוכנית בריטית ששימשה השראה ל"הכל נשאר במשפחה". "התחלנו בארבעה פרקים ובסופו של דבר היו 42 פרקים, שלוש עונות רצופות עם רייטינג היסטרי".
