לא היה פה קונצנזוס לגבי מצעד הדגלים. היה קונצנזוס לגבי מודי בר–און. ודווקא הוא איננו
הבנתי מראש הממשלה שמצעד הדגלים בירושלים השנה היה הישג גדול כי "החזרנו את הריבונות" – לאן היא הלכה, אגב? ומי נתן לה ללכת? – אבל באופן אישי, למרות שרציתי לפתוח טלוויזיה באותו ערב ולראות במו עיניי את שובה של הריבונות, נמנעתי מזה כי הילדים עדיין הסתובבו באזור הסלון, ולא רציתי שיראו על המסך המונים משולהבים מלווים בגדודי שוטרים, מיעוטם מכים נשים ערביות מבוגרות, צורחים "שיישרף לכם הכפר" ומטרטרים תושבים באמצעות דפיקות עם מוט הדגל על דלתות החנויות ובתי העסק. לא רציתי שיראו הצתות ושריפות, ניפוץ שמשות של מכוניות ואת מה שנראה, באופן כללי, כמו הקטע ההוא של מונטי פייתון מ"בריאן כוכב עליון" שהיה כל כך לא מצחיק עד שבכלל לא נכנס לסרט.
כי אם הילדים שלי היו רואים את כל זה, אני משוכנע שהיו להם שאלות. ואני הייתי צריך להסביר למה ישראלים בכיפות ובחולצות לבנות עושים דברים כאלה בשם היהדות, הציונות, הריבונות או כל תירוץ אחר לבריונות. ואני יודע שהייתי מתחיל לגמגם בקשר לזה ובסוף אומר משהו כמו "אה... הם אוהבים את ירושלים. לא מספיק כדי לגור בה, ברובם, אבל חוץ מזה הם מאוד אוהבים אותה".
כתבות נוספות למנויים:
אז העדפתי לא לפתוח טלוויזיה, וסתם אכלנו ארוחת ערב שגרתית. עכשיו, ברור לי שרובם המכריע של עשרות אלפי משתתפי המצעד לא הביאו באופן אישי ברכיה לרוכלת ערבייה או שאגו "מוות לערבים" ליד שער שכם. רובם רצו רק לנפנף בדגל ולחגוג את שלמותה ואת יופייה של בירתנו (בימים ששירותי הניקיון בעיר פועלים). זה, בעצם, מה שגם אני רציתי לראות בטלוויזיה. אבל מכיוון שהסיקור הטלוויזיוני התמקד, מן הסתם, באירועים היותר־אלימים, העדפתי לחסוך לילדים ולעצמי.
באופן אישי, מעולם לא השתתפתי בהפגנה, בצעדה, במסיבה או בריקוד שאיחלו מוות למישהו או תקפו פיזית. אין לי גם שום רצון להשתתף במשהו כזה, וזו הסיבה שאני לא יכול כיום אפילו לחלום להשתתף במצעד הדגלים, אירוע שהתחיל כקונצנזוס לאומי ונגמר כמשהו שיציע הכבוד בו שמור לאיתמר בן גביר ולהקתו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הנה לכם עוד משהו שישראלים כבר לא יכולים להסכים עליו; ירושלים. כלומר, כולנו שמחים בה, אבל האם הדרך הנכונה להתחבר אליה ולחגוג אותה היא לדחוף אצבע בעין לאוכלוסייתה הערבית ולצרוח "זה להראות מי הבעל בית!" – כמו שצייץ השבוע אראל סג"ל – או להשקיע כספים ומאמצים בהפיכתה לבירת עולם מגוונת, סובלנית, מכילה ואטרקטיבית לבני כל הלאומים והדתות – אפילו, אם ללכת עם זה עד הסוף, לחילונים?
לא תמצאו הסכמה. כי ירושלים היא עכשיו קונצנזוס ישראלי מזויף; עניין נוסף שאף קבוצה ישראלית לא מסכימה לגביו עם אף קבוצה ישראלית מתחרה, ובינתיים העיר עצמה שוקעת לתהום של עוני, הזנחה, חוסר סובלנות (מצעד גאווה ירושלמי, מישהו?) ומובלעות עוינות (קצת ריבונות לא תזיק, האמת), ומתפקדת יותר כסמל לאומי ופחות כמקום שפוי להכיר בו את אשתך/בעלך לעתיד. והעובדה שאפילו על ירושלים אנחנו כבר בקושי מסכימים בטח אומרת משהו על היעלמותם המהירה של הדברים המעטים ויקרי הערך שכולנו עדיין יכולים להסכים עליהם. למשל מודי בר־און.
אין לי מושג איך, אבל הייתה איזו הסכמה כלל־ישראלית רחבה להדהים בעניין מודי בר־און. זה מצד אחד מפתיע – הוא לכאורה לא הקנדידט המתבקש כמי שהגיע קצת שמאלה מהמרכז – ומצד שני זה כמעט ברור מאליו כשמסתכלים עליו: איש משכיל, רהוט, רחב אופקים, שידע לעשות סאטירה, סטנד־אפ, תעודה איכותית וגבוהת מצח וגם ספורט, ליגת האלופות, חינוך, ילדים, ציונות, קהילה – היה במודי בר־און משהו בשביל כל אחד, משהו מעורר אמון ונוסך ביטחון ומעצים ובעיקר בגובה העיניים – לא משנה איזה עיניים ובאיזה גובה – אבל זה היה יותר מזה; קל היה לאהוב אותו כי הוא הצליח למזוג, בדרך שהייתה רק שלו, נחמדות ואהבת אדם ואהבת מולדת בסיסיות, אמיתיות, לצד כנות, נחרצות, ביקורתיות, וגם ציניות כשצריך. השילוב הזה – שאיפשר לו להישאר נאמן לעצמו אבל גם לקהל, כל קהל – הפך אותו לאדם אחד שיכולנו להסכים עליו. הוא נשאר אהוב על כולם מבלי שנאלץ לעשות שום שקר בנפשו. אפילו כשהפך פרזנטור של בנק – פרנסה מכובדת, אבל כזו שאינה יכולה להסתיר את האינטרס המיידי – אהבנו אותו, אולי כי מעבר לפרסומות המושקעות הוא ידע לחייך, למשוך בכתפיו ולומר בראיון (לחיים אתגר) ש"אני בדיאלוג עם עצמי לגבי זה, אבל בהגינות אני אומר: אני בוכה כל הדרך אל הבנק".
מודי בר־און לא היה המובן מאליו, לא הישראלי ההוא שאתה רואה ומיד מבין עליו הכול כי שניכם מכאן ומזהים; הוא היה גבר במלואו, ישראלי במלואו. ואנחנו הסכמנו לגביו במלואנו
וכל הדרך משדה הקרב של לבנון ("גידלו אותי להיות חייל גיבור") אל הבורגנות האוהבת, המודאגת, האכפתית, בפרדס חנה ובהמשך בדרום תל־אביב ("תפקיד חייך זה ההורות") – בר־און היה לא רק הישראליות עצמה, ובגרסתה הטובה ביותר האפשרית – אלא גם דבר אחד שעליו יכולנו, כולנו, להסכים. הוא היה ישראליות מורכבת ולא סטריאוטיפית; שמאלני קרבי, אינטלקטואל אוהד הפועל, ציניקן חומל, סאטיריקן מפויס, חמישייה קאמרית וחמישייה פותחת. הוא לא היה המובן מאליו, לא הישראלי ההוא שאתה רואה ומיד מבין עליו הכול כי שניכם מכאן ומזהים; הוא היה גבר במלואו, ישראלי במלואו. ואנחנו הסכמנו לגביו במלואנו.
ולא נשארו עוד הרבה אנשים או עניינים כאלה. כי על מה כולנו עוד מסכימים – מסכימים באמת, בכנות, מתוך אהבת אמת, הערכת אמת, רגש אותנטי שאנחנו יכולים לחוש במשותף? אולי, אולי אנחנו מסכימים על קדושת יום הכיפורים (למרות שתמיד ישנם החילונים להכעיס), ערב ראש השנה (למרות שנתב"ג תמיד מפוצץ), טקס הדלקת המשואות (למרות שגם הוא כבר נחטף לצרכים פוליטיים), צה"ל וכוחות הביטחון (והפנסיות התקציביות). אולי על ניצולי וזיכרון השואה (למרות שגם הם הפכו כלי להשגת יחסי ציבור זולים), אולי חללי צה"ל (למרות שגם השכול כבר גויס למערכה הפוליטית), אולי ההייטק (איפה, הם כולם עשירים ועוד מתלוננים!).
ומשפחת בנאי, בסדר. אנחנו מסכימים עליהם. ושלמה ארצי כמובן. וכוורת. וגל גדות. והורדת ההילוך של שישי בצהריים. וכל עוד שרים הילדים על שנה חדשה, כל עוד הכול מתחיל פה שוב מהתחלה ב־1 בספטמבר.
וזהו בערך. שכחתי משהו? מישהו? לא בטוח. לא נשאר עוד הרבה שאנחנו מסכימים עליו.
והיה מודי בר־און. ואיננו. אדם אחד פחות שאנחנו יכולים להסכים לגביו. אדם אחד נוסף שיכול היה להגדיר אותנו, כקולקטיב, סביב דמות וערכים שאינם זרים לאיש מאיתנו.
ואולי מותו בטרם – כל כך טרם – עת, הוא קריאה לאיזו שפיות מפויסת, בוגרת (ועדיין לא פראיירית בכלל) מהסוג הבר־אוני; אין צורך לצעוק, לאיים, לנפנף ולצעוד בהתרסה אלימה. יש צורך, קודם כל, לאהוב. את המקום, את יושביו, את עצמכם.
המטרה: לאפשר לילדים טראנסים חיים בטוחים ומאושרים. האמצעי: להפסיק לפחד מהמהפכה שכבר התחילה
בסופו של דבר זה עד כדי כך פשוט. יוני היה פעם הבת הקטנה של אירית. היום הוא הבן שלה. וחוץ מזה שהיא פונה אליו היום בלשון זכר – "תבוא", "תאכל", "תסדר את החדר" – לא השתנה מבחינתה שום דבר. היא אוהבת אותו וגאה בו בדיוק כמו תמיד. היא נהנית לדבר איתו על מוזיקה, לילד יש טעם מעולה והוא מכיר לה להקות חדשות. היא מתפעלת מעבודות האיפור המופלאות שהוא יוצר היום ויצר גם בעבר, לפני השינוי.
אירית אפילו שלחה לי תמונה לדוגמה, שבה הוא איפר את עצמו כדלעת האלווין, וזה היה כל כך טוב ומשכנע שאי־אפשר היה לזהות מתחת לדלעת את הילד היפהפה עם העור הלבן והעיניים הירוקות־חומות והמהפנטות שמזכירות את ג'וני דפ. "הוא בשל לעבוד על סטים בהוליווד", אני אומרת לה. "כן, הוא באמת ילד רגיש ואמנותי", היא עונה, "הוא תמיד היה כזה". היא אומרת את זה בענייניות, בלי שמץ של געגוע לילדה שהוא היה פעם. לא, אין פה שום סיפור על אמא שעדיין מסתכלת בלילות בערגה על תמונות של ילדה קטנה שלבושה בשמלה לבנה ובא לה לצרוח, "איפה את?! תחזרי אליי!"
יש לי מכרה שדווקא כן מרגישה ככה. אמא שיש לה בן טראנס. לפני כמה שבועות היא אמרה לי: "אני באבל על הילדה הקטנה שהייתה לי, שכל כך חיכיתי שתהיה לי אחרי שני בנים. הילדה הזו מתה, ואני לא מצליחה להתייחס אליה כאל בן, ולדעת שהיא כבר לא תלך איתי לשופינג של שמלות קיץ". היה לי קשה לשמוע אותה מתייחסת אל הילדה הקטנה שלה כמתה. לא רק שהיא לא מתה, בשלב מסוים הוא גם עבר ליד הקפה הקר שלנו על המרפסת ואמר, "אמא, איפה נעלי הספורט שלי?"
"חבל", אמרה לי אירית כשסיפרתי לה, "תחשבי שאת עושה שינוי מקצוע, או עוברת לגור באי יווני לכתוב שירה, וההורים שלך מסתכלים עלייך ואומרים 'משהו בך מת'. זה ממש יכאיב לך, כי הם אומרים שמת בך משהו בזמן שאת מרגישה הכי חיה והכי את שהרגשת אי פעם. במקרה שלי, אני באמת שמחה בשבילו. מהרגע שהוא בא ואמר 'זה אני', משהו בו מאוד נרגע. יום אחד הוא בא ואמר לי, 'אמא, את זוכרת שהייתה תקופה שהייתי לא מרוצה מהגוף שלי כבת והרגשתי כאילו אני קצת אולי שמנמן? תסתכלי עליי עכשיו, איזה חתיך אני'. התרגשתי בטירוף. היה בו משהו שלם. פתאום הוא כבר לא מרגיש כמו חתיכה בפאזל שלא מתאימה".
הילד באמת חתיך אש, ראיתי תמונות שלו. הוא גם ילד שמח עם מלא תחומי עניין שמשחק מבוכים ודרקונים בלי לחשוב יותר מדי על המבוך הפרטי והמפחיד שבו הלך פעם. והנה עוד משהו – הוא לא נראה כמו שאנשים אולי מדמיינים, לא גידל זיפים או עשה איזה שינוי גופני משמעותי. הוא פשוט נראה כמו שהוא, בן אדם יפה כמו ירח שמשתקף באגם.
אני אומרת לה שהיא בטח ידעה לפני שהוא אפילו אמר, שואבת את המידע שלי מסדרות טלוויזיה, אבל התשובה שלה מפתיעה: "לא היה לי מושג. הוא אומנם לא היה ילדה של שמלות ובובות, אבל הוא גם לא אהב כדורגל ולא היה שובב במיוחד".
"אז מאיפה הגיע השינוי הזה?" אני שואלת. המון אנשים חושבים שזה קורה לילדים שלנו בגלל שטראנס הוא טרנד, בגלל סדרות להיט כמו "אופוריה" שמנרמלות דמויות טראנסיות יפהפיות ובלונדיניות, בגלל הטיקטוק שמלא בילדות/ים שפשוט הגדירו את עצמם מחדש כמו שכותבים קוד במחשב. למשל, יש איזו משפיענית שאני עוקבת אחריה, שהתחילה בתור טראנסית – כלומר בן שהפך לבת – ועכשיו היא מעדיפה לבחור בכל יום מחדש. לפעמים היא תלבש חולצת בטן קצרצרה מזהב כמו אחת הקרדשיאניות ולפעמים תשב עם טרנינג ענקי ותנהם. "זה אכן טרנד, יותר נכון תופעה תרבותית", מאשרת עירית, "אבל ילדים וילדות שממש הולכים עם זה מגיעים ממקום מאוד אמיתי בתוך הנפש שלהם".
עכשיו היא מספרת לי על "התקפי דיספוריה", ולראשונה השיחה נהיית טיפה עצובה. "יום אחד נכנסתי לחדר שלו וגיליתי שהוא לא נראה טוב. הוא אמר לי, "אני לא מרגיש נוח בתוך הגוף שלי", אבל לא אמר את זה ברוגע, אלא כמו מישהו שנמצא בתזזית, במצוקה. זה די דומה לטריפ רע בסמים, כאילו שהגוף שלו הפך להיות כלא שהוא לא רוצה להיות בתוכו. לא ידעתי מה לעשות, גוף הבת שלו העיק עליו בצורה כזאת שהוא ממש רצה לגרד אותו מעליו. עלתה בי המחשבה שאני חייבת לנתק אותו קצת מהגוף הזה שכל כך מציק לו, אז שמתי עליו מלא שמיכות כבדות עד הצוואר כדי להשכיח ממנו את הגוף שלו – וזה עבד. היום כבר אין כאלו התקפים בכלל. וזה רק מוכיח לי שהוא הלך בדרך הנכונה".
אירית גרושה, ויש לה תקשורת כל כך טובה ופתוחה שאני מקנאה באימהות שלה. היא אמא שבא לי לחלק לה מדליה, אבל גלי בן חורין, האישה שכתבה את המאמר במגזין "עכשיו" של ערוץ 14 תחת הכותרת "להט"ביסטן" – הייתה בטח מכלילה אותה. לא כי בן חורין שונאת להט"בים, היא חוזרת ואומרת שהיא מתה על גייז, במיוחד כאלו שתומכים בה. יותר בגלל שהיא חושבת שאסור לעודד ילדים שרוצים לעשות שינוי כזה ולהפוך מבת לבן או להפך, שאפשר גם לא להסכים לזה מיד ולהציע להם טיפולי המרה. אם היא הייתה שומעת איך אירית מבסוטה מהילד שלה, היא בטח הייתה אומרת משהו כמו "הנה, עוד תל־אביבית־פרוגרסיבית־פמיניסטית־רדיקלית־מטורללת".
אבל האמת היא שמכל הדברים האלו, אירית היא רק דבר אחד – תל־אביבית. היא לא קיצונית לשום צד. יש בה איזו הגיוניות פרגמטית ואוהבת אדם שמאפשרת לה לראות את התמונה מכל הצדדים. לא סתם היא עובדת כסמנ"כלית בחברת סטארט־אפ ובמקביל גם מטפלת מוסמכת ב־CBT (טיפול התנהגותי־קוגניטיבי ממוקד מטרה), שני מקצועות שדורשים רוגע ואיזון. אלא שאת זה המתנגדים לא יכולים לראות. הם כל כך מאוהבים בהגדרות מקובעות, שאת פשוט חייבת לענות על אחת מהן – פרוגרסיבית, מטורללת, שמאלנית. לא יכול להיות שאת סתם אמא ישראלית שאוהבת את הבן שלה שהיה פעם בת עד שנהיה לו לא טוב.
"ערב אחד", היא מספרת, "כשהוא היה בערך בן 14, הוא דפק לי על הדלת של חדר השינה, ואמר שהוא רוצה להגיד לי משהו. 'אמא, אני לא בטוח כל כך יותר שאני בת, יכול להיות שאני בן'. ישר שאלתי אותו איך זה מרגיש לו והוא ענה שמוזר. זהו, משם נכנסנו לתהליך חשיבה איך לשלב את אבא שלו בהחלטה, ומה לעשות עם יתר הסביבה. התחלתי לפנות אליו בלשון זכר כבר למחרת. ולא, לא נבהלתי אפילו לרגע. אני חושבת שאם הוא היה דופק לי על הדלת ואומר, 'אמא, אני רוצה לעשות ניתוח לשינוי מין', הייתי נבהלת קצת. כלומר זה בסדר, אני מאמינה בלקבל את הילד שלך כמו שהוא, אבל כן הייתי אומרת, 'רגע, בוא נבין יחד את המשמעות של זה'. גם היום, אם הוא בסופו של דבר יחליט ללכת על דבר גדול כמו תהליך לשינוי מין, אני לא אגיד לו ישר בסדר. הוא עדיין צעיר מאוד, בן 16.
"אבל מה, לא היה שום דבר דרמטי?" אני שואלת, "בסרטים הם מספרים שהם רוצים לשנות את המין ואז האמא המהממת לוקחת אותם מיד לשופינג של בגדים חדשים". "זה לא שינוי מין, זה שינוי מגדר", אירית מתקנת ואני מחסירה נשימה. רק זה חסר לי, להעליב אותה עם הגדרה לא נכונה, פוגענית, מעליבה, לילד הטראנס שלה. בדמיון שלי אני כבר רואה את עצמי הופכת לג'יי קיי רולינג, רק בלי המיליארדים בבנק או הזיכיון הבינלאומי על ספרי הארי פוטר. פשוט אישה חשוכה ששונאת טראנסים.
"את נבוכה", אירית קולטת מיד, "אל תהיי, גם לי היה ממש קשה להבין את כל ההגדרות המדויקות ומה זה 'פאנסקסואל', ו'ג'נדר פלואיד'. יש כל כך הרבה הגדרות. אז לא, במציאות לא היה שום מסע קניות מרגש. אומנם הלכנו לקניות, אבל רק כדי להוסיף עוד כמה פריטים שמתאימים מבחינתו לזהות החדשה שלו".
אני נזכרת איך השבוע הלכתי לקנות לכלבה שלי חטיפים מפנקים בחנות חיות. היא חולה וצריכה לקחת כדורים ומה טוב יותר מלהחביא אותם בתוך פינוק מגעיל בטעם דגיגונים מיובשים. הגעתי לקופה עם החטיפים, ושם חיכה/חיכתה לי קופאי/ת חמוד/ה. כלומר, הם לא נראו כמו שום מגדר שיכולתי לזהות דרך עיניי קצרות הראייה. מיד עשיתי את מה שהתרגלתי לעשות בתור אישה שמעוניינת להיות בן אדם טוב ומקבל ועברתי ללשון נטולת מגדר. "אפשר לשלם?" שאלתי. אבל אז קרה דבר נורא, הם פנו אליי ואמרו: "את לא רוצה לקחת עוד חטיף, מהמוזלים? כדאי לך, ככה תקבלי שניים חינם". כל כך התרגשתי מהמבצע הנדיב שישר נפלט לי "שווה ממש, את יכולה להגיד לי איפה החטיפים המוזלים?" ראיתי שזה פגע בהם, כי הפנים שלהם התכרכמו ונטרקו בפניי מיד. זה היה לי כל כך עצוב – והכי גרוע שלא הבנתי איך בדיוק פגעתי. האם זה בן מלידה שנעלב שפניתי אליו כנקבה? או שאולי זו הייתה בת שמעדיפה שיפנו אליה בזכר כי היא באמצע מעבר, ועכשיו בגללי היא מבינה שהיא עדיין לא "עוברת" כבן?
פחד. זה בדיוק מה שעומד בלב ההתנגדות הזועמת לתרבות החדשה. כן, יש עוד הרבה סיבות שאפשר לעטוף במילים גבוהות, אבל בסופו של דבר זה מה שיושב מתחת לחבית חומר הנפץ. כשיצאתי מהחנות הרגשתי אותו, פחד שהנה מתרגש עלינו עולם חדש עם אנשים חדשים שקשה לדעת איך לפנות אליהם כי המין שלהם מעורפל, ואיך אני אדע לא לצאת טיפוס פוגעני? אז נכון, ההמלצה היא לפנות לזבן/זבנית ולשאול אותם ישר – "סליחה, איזו לשון פנייה תעדיפו?" אבל מה אם זו סתם מישהי שלא נראית כמו בת קלאסית, ועכשיו עם השאלה הזו אני בעצם רומזת לה שהיא מתלבשת ונראית לא ברור.
כל כך היה לי קשה להרגיש את הפחד הזה, שמיד המרתי אותו בתחושה אחרת – כעס. כעסתי על הניג'וס החדש הזה. ילדים זערוריים בגיל של הבת שלי קמים יום אחד, מחליטים שהם גבר במקום אישה, פיה זורמת נטולת מין או גלעין של מנגו, ואני אמורה לשנות את כל מה שבניתי ב־50 שנותיי בשבילם? רוצים שיפנו אליהם כמו המין שהם מרגישים? שיתלבשו בצורה שמרמזת שהם גלעין מנגו או אישה. ומעבר לזה, אני פשוט לא רוצה לחשוב פעמיים ושלוש לפני שאני פותחת את הפה שלי. לא מתאים לי לשקול מילים כמו שורש כורכום בשוק: מילה רעילה או מילה טובה? משפט שמציית לחוקי הפוליטקלי קורקט או אמירה מפלילה שעלולה לגרום להם לקרוא לי הומופובית או טראנסופובית?
אנשים רוצים להיות חופשיים. נקודה. זה מה שמרגישים האנשים שמאמינים שהמדינה שלנו הופכת ללהט"ביסטן. שלוקחים להם את חופש הדיבור ואת החופש להיות בן אדם מסורתי או שמרן שמעדיף שלא ילמדו מגדר בבתי ספר. זה גם הרצון שלי – שתהיה לי את החירות להמשיך לדבר איך שבא לי בלי לפחד. רק שבמקביל, יש כאן אנשים שרוצים להגדיר את עצמם כמו שהם רוצים. וזכותם להרגיש חופשיים, ללבוש מה שבא להם ולחיות פתוח ושמח בדיוק כמו שזו זכותנו. ועל זה בדיוק הקרב שניטש כרגע, הזכות של מי לחופש מנצחת את הזכות של האחר?
"בואי אני אספר לך סיפור", אירית אומרת, "לפני כמה חודשים הוא החליט שפתאום הוא לא משוכנע שוב, שהוא 'ג'נדר פלואיד'. שזה אומר לפעמים ככה ולפעמים ככה. תקופה שבה הוא היה קם בבוקר ומרגיש עם איזה מגדר הוא מזדהה יותר היום. יום אחד התבלבלתי ופניתי אליו במין הלא־נכון וראיתי שהוא מתעצבן קצת, אז אמרתי: 'המעברים האלו מאוד קשים לי. אתה פלואידי, זה אחלה, אבל קח בחשבון שזה לא פשוט לי לשנות סגנון פנייה כל בוקר. קח אחריות על הבחירה הזו, שהיא מבלבלת אנשים'. אבל התקופה הפלואידית עברה די מהר, עכשיו הוא א־בינארי. בפועל זה אומר שהוא לא מרגיש מזוהה עם אף מין".
מרגע שהוא סיפר לה, הם התחילו לתכנן איך לעדכן את סביבה על השינוי. "תראי, זה לא היה מאוד קשה מלכתחילה, כי השיחה על המגדר התחילה אצלנו בערך בגיל עשר. הייתה לו כבר אז חברה שהחליטה שהיא הופכת להיות חבר, וסיפרה לו לפני שהיא סיפרה להורים שלה".
היא מדברת ואני חושבת שחבל שהיא מתל־אביב ולא נגיד מאיזו שכונה בבאר־שבע. זה רק משרת את הדעות הקדומות של כל מי שחושב שאנחנו ההורים קצת אשמים במהפכה התרבותית הזאת. הרי זו הטענה המרכזית שלהם, שמדובר בטרנד, משהו שהילדים יונקים מהטיקטוק ומהרשתות ופשוט מחקים אותו. שמעון ריקלין, למשל, סבור שאם אנחנו הליברלים היינו קצת פחות מכניסים שיעורים על מגדר לבתי הספר, היו לנו פחות ילדים מבולבלים מינית ומגדרית.
"האמת היא שהילדה הטראנסית של החברים שלי היא בכלל ממושב בצפון", אירית אומרת, "אבל נניח שהם צודקים וזה באמת טרנד תרבותי, איך המתנגדים מתכננים לעצור את האופנה הזו? לסגור את הברז של האינטרנט בבתים? לשמור על הילדים בכלוב עד גיל 28? תאמיני לי, גם ילדים דתיים מודעים לדיבור הזה, זה בכל מקום בתקשורת וברשת. זו מהפכה, זו תרבות שמשתנה כמו שתרבות תמיד משתנה. אתה יכול לקבור את הראש בחול כמו בת יענה ולחפש את הטלפון של המנהל של האינטרנט, או שאתה יכול לעשות מה שאני עשיתי. להבין שזו בקשה של הדור הצעיר שנשנה את הדרך הישנה שבה אנחנו רואים מין ומגדר.
"אם נכעס עליהם שהם מעלים את השאלות האלו התוצאה תהיה מאוד עצובה לילדים. אם מסתכלים על סטטיסטיקות של התאבדות בקרב טראנסים – הן מטורפות. וגם בואי נסתכל על זה בצורה פרגמטית. ככל שנתנגד – ככה הם ירצו דברים יותר קיצוניים שאולי לא מתאימים לגיל שלהם. העולם השתנה, הילדים שלנו משתנים, בואו נתייחס לזה. אם אני הייתי באה ואומרת ליוני, 'מה פתאום, אתה בת ואתה נשאר בת', הוא רק היה צריך להוכיח לי עוד יותר שהוא בן. היה לנו ילד בגן שהיה מסתובב עם שמלות ורודות ושרביט וגרביונים. ההורים שלו כל כך זרמו עם זה שזה נעלם. שלא ייצא מזה שאני מייחלת שזה ייעלם – אני רק אומרת שצריך לזרום עם הילד ולקבל אותו, רק זה יאפשר לו לעשות את הבירור בלי החלטות נמהרות ומרדניות".
"אנשים כל הזמן אומרים אני לא רוצה שיהיה לי ילד טראנס או טראנסית, כי יהיו להם חיים ממש קשים. אז הנה רעיון - בואו נחליט לא לעשות להם חיים קשים, פשוט לקבל אותם, לאהוב אותם, לא לכתוב עליהם מאמרים מרושעים"
והנה עוד דבר יפה. אנשים תמיד משוכנעים שהילד המסכן שמרגיש שהוא ילדה או להפך – מיד מתרגש עליו נידוי חברתי אחד גדול. שאנשים ברחוב צוחקים עליו או מכים אותו בסמטה צדדית. אבל האמת היא, שאנחנו, רוב הישראלים, פשוט אנשים נחמדים, מקבלים. זה מה שהימין השמרני חייב להבין, שלרובנו כבר יש בן גיי או בת דודה לסבית ובקרוב גם יהיה לנו אחיין טראנס או חבר טוב שהחליט שהוא פאנסקסואל. אי־אפשר כבר לצרוח "תפסיקו עם הלהט"בים האלו". הרכבת הזו כבר מזמן יצאה לדרכה.
"קחי לדוגמה את שמעון", אומרת עירית, "גבר בן 65, שיש לו מכולת בשכונה והוא מכיר אותנו שנים. כשהתחלנו לחשוב איך מרגילים את הסביבה, מיד אמרנו, 'טוב, חייבים לשתף את שמעון' והלכתי לדבר איתו. בהתחלה הוא באמת התבלבל, בעיקר לא הבין מה זה שינוי מגדר, אבל כשהסברתי הוא קיבל בהבנה. כשסיפרתי ליוני על התגובה של שמעון – הוא התרגש בטירוף. ועכשיו מה שקורה זה שבכל פעם ששמעון מתבלבל ופונה אליו בלשון נקבה, יוני פונה אליו בחזרה בלשון נקבה גם ושניהם מתפוצצים מצחוק".
גם עם ההורים של אירית החדשות התקבלו טוב משציפו. "אמא שלי תכף בת 80, אבא שלי בן 80 פלוס. אז בהתחלה הוצאתי את יוני מהשיחה והלכתי לדבר איתם עם האחים שלי. התגובה המיידית שלהם הייתה בהלה. הם מדור ששומע את המילה טראנס, וישר מדמיין זלמן שושי – חיים קשים ברחוב עם גברים שמרביצים לך וסמים, קטסטרופה. אמא שלי התחילה לשאול המון שאלות ודווקא איתה היה לי קל, כי היא קבלנית בניין מצליחה, יש לה המון תכונות שנחשבות גבריות כמו לוגיקה וקשיחות. אנחנו תמיד צוחקים בינינו שסבתא היא הטראנס המקורי בבית".
אני אומרת לאירית שבניגוד לרוב האנשים שסתם כעסו על הכותרת להט"ביסטן, אני דווקא קראתי את כל עשרת אלפים המילה של המאמר המוזר הזה, שבמקור השם שלו, “מנצלי הלהבטים”, הרבה פחות גרוע. אני מקריאה לה ציטוט שמצאתי שם: "גם נניח שיש תופעות כאלו, ילדים שנולדו פגומים עד כדי כך שהמגדר של הגוף שלהם אינו תואם את המוח. הפתרון המוצע להם עדיין גרוע עשרות מונים מהבעיה. בחוסר אחריות משווע מעלים אותם על מסלול לשינוי גופם, הכולל ניתוחים שנחשבים משפטית ניסיוניים. פרוצדורות כירורגיות חודרניות ובלתי הפיכות". את כל הדברים האלו, מסכמת הכותבת, ההורים מסכימים לעשות לילדים במקום ללכת על טיפול שאינו חודרני – טיפולי המרה.
זו הפעם הראשונה בשיחה שלנו שבה צל חולף על הפנים היפים והרוגעים שלה. היא בכלל לא התעצבנה מכל שערוריית להט"ביסטן וגם לא הייתה מאלו שמיהרו לקרוא להחרים את כל החברות שמפרסמות בערוץ 14. אני מניחה שקוראים לזה להיות שלם עם עצמך.
"זה ממש לא נכון", היא אומרת, "אין הורה אחד שאני מכירה שיאשר לילד שלו ניתוחים כאלו כשהוא עדיין ילד. אני, כמו רוב ההורים, חוששת מכל דבר שהוא בלתי הפיך. יש תהליך שלם שילד טראנס צריך לעבור כדי לעשות שינוי ביולוגי. הבן שלי יודע שאני לא אאשר דבר כזה עד שהוא לא יהיה שלם במאה אחוז עם ההחלטה".
אפילו לגבי שינויים הרבה פחות קיצוניים היו לה חששות. "הייתה לנו מחשבה על ביינדר. רצועה שכורכת את השדיים ומסתירה אותם. אבל אז התחלתי לחקור את זה, וגיליתי שזה מייצר בעיות בריאותיות לא זניחות, ולכן אסור לשים אותו ליותר מכמה שעות. דיברתי על זה עם יוני ושנינו סיכמנו שזה פשוט לא שווה את הסיכונים. אנשים לא מבינים כמה אנחנו, ההורים, חרדים לכל אספקט בריאותי אצל הילד שלנו. קוראים הכול, מתחקרים. אף אחד לא עושה כלום בקלות דעת. ועל זה אני כן כועסת, על שמאמרים כמו אלו שקראת לי הופכים את מה שהילדים שלנו עוברים לאיזה טרנד טיפשי שבא להם לנסות.
"את יודעת? אנשים כל הזמן אומרים אני לא רוצה שיהיה לי ילד טראנס או טראנסית, כי יהיו להם חיים ממש קשים. אז הנה רעיון – בואו נחליט לא לעשות להם חיים קשים, פשוט לקבל אותם, לאהוב אותם, לא לכתוב עליהם מאמרים מרושעים או לבנות עליהם תיאוריות פוליטיות. פשוט לעשות שיהיה להם טוב עם עצמם".
והיא צודקת. המהפכה כבר פה ולא הולכת לשום מקום. לא אכפת לה אם אנחנו מתווכחים וכמה מפריע לאחד כמו שמעון ריקלין שמחלקים בגן הילדים ספר על ג'אז, הילדה שלא רוצה להיות ילדה. זו מהפכה, וכל מה שהיא מעוניינת לעשות זה לקרות, להגיע לקיצון שלה, ואז למצוא את האיזון. הדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא לרפד קן נעים וסובלני לגוזלים שלנו, שיהיה להם מאיפה לעוף והיכן לנחות כשצריך.
יש מנגנון פסיכולוגי מדהים מאחורי התרומה לאחר. טור מיוחד לחג מתן תורה
לכבוד שבועות אני מזמין אתכם לעשות איתי הפוגה קלה מקשקושי השעה ולהתעמק במים חיים.
חג יפה, שבועות. הנה סימן לכך שהוא גם אהוב: יש לו הרבה שמות וכינויים. למי יש בדרך כלל כינויים? לאלה שאנחנו אוהבים. חג שבועות, חג הקציר, יום הביכורים, עצרת, חג מתן תורה.
ויש שתי תכונות בולטות ואהובות, לפחות עליי, לחג הזה: שבבית הכנסת קוראים את מגילת רות; ושבבית אוכלים מאכלי חלב. לגבי מאכלי חלב יש המון פירושים: בין היתר, שישראל קיבלו את התורה, היו חייבים בהלכות שחיטה ועוד לא היו להם כלים מתאימים, אז הם אכלו מאכלי חלב; פירוש אחר הוא שחלב נמשל למים ("חלב ודבש תחת לשונך"), ושיש במאכלי חלב גם את מידת הרחמים, הרי לא שוחטים חיות במיוחד בשבילם - דבר שהולם את חג מתן תורה, שדרכיה דרכי נועם.
ולמה קוראים את מגילת רות בשבועות? ראשית, דוד המלך נולד ונפטר בשבועות ורות הייתה סבתא רבתא שלו. שנית, המגילה הזו מתרחשת בתקופת הקציר. אבל יש עוד נקודה: מגילת רות עוסקת בגמילות חסדים, בעשיית טוב. וחז"ל אמרו על התורה ש"תחילתה וסופה בגמילות חסדים".
אז אחרי שעשינו סדר עם עיקרי החג, המגילה והעוגות, בואו נחזור לגמילות חסד. וצריך לומר שמגילת רות לא מספרת סיפור גדול או דרמטי, שהרי אין פה איזו הצלה של עם או מלחמה גדולה; יש משפחה אחת שחווה טרגדיה בזמן בצורת, יש את רות שנשארת נאמנה לנעמי ואת בעז, שמבטיח לדאוג לה. זה סיפור מתוק שיש בו הרבה רוח טובה, אבל זה סיפור קטן, והשאלה היא למה הוא נכלל בתנ"ך. וזו התשובה שניתנה במדרש: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".
זה דבר נפלא, לא? מגילה שנכנסה לקנון כדי לעודד אותנו לעשות טוב. ובואו, המסירות של רות היא באמת קיצונית. זה לא סיפור על בן אדם שהיה נחמד ברמה של לתת לך להיכנס לפניו בכביש. רות מקדישה את עצמה כדי לדאוג לנעמי ולעזור לה לשקם את חייה שנחרבו. היא נשארת עם חמותה הזקנה למרות שהיא מבינה שאולי לא תינשא בשל כך. היא הולכת ללקט תבואה בשדות, מעשה שדורש הקרבה ומחילה על הכבוד העצמי. היא מסתכנת ומציעה את עצמה לבעז, וגם מרשה לנעמי, לאחר הלידה, לאמץ את הילד כאילו הוא שלה. חסד מופלא.
ויש משהו שרבותינו אמרו על חסד, על אדם שנותן, ואני מאוד אוהב אותו: "עָשר בשביל שתתעשר". תן מעשר לצדקה, כדי שתהיה יותר עשיר. יש כאלה שמבינים את זה כפשוטו: אם תיתן לאחרים, הקב"ה או הקארמה או לא יודע מי, ידאגו שזה ישתלם לך. נחמד להאמין בזה, אבל בעיניי הפירוש קצת אחר. ברור שאם תחתכו עשירית מההכנסות שלכם ותיתנו לצדקה, אתם לא תתעשרו מזה; אתם תהיו עם קצת פחות כסף. אבל הרווח הרוחני יעזור לכם ליהנות יותר מהכסף שיש לכם. וזו לא איזו אמירה תימהונית, זה משהו פסיכולוגי מאוד מובהק בעיניי.
אספר לכם משהו שסיפר לי פעם פסיכיאטר בכנס שהוזמנתי להופיע בו. הוא הגיע להרצות באותו כנס, שהתקיים בקומה מאוד גבוהה בבניין בתל־אביב. הוא נכנס למעלית, היא הייתה קצת קטנה, ונכנס אחריו אדם שהפסיכיאטר שם לב שהוא בחרדה. משהו בגודל של המעלית ובעובדה שהם עמדו לעלות לקומה 47, כנראה ממש הלחיץ אותו. האיש התנשם בכבדות, היה מודאג, על סף התקף חרדה. הפסיכיאטר סיפר לי שהוא פנה לאדם החרד ואמר לו: "שמע, אני קצת חושש לעלות, זה מאוד גבוה ויש לי חרדה ממעליות". ברגע הזה, האדם שעד אותה שנייה כמעט לא נשם מרוב לחץ, התעשת והחל להרגיע את הפסיכיאטר. להגיד לו, "יהיה בסדר, גם אני קצת חושש אבל זה עובר מהר, זה טבעי קצת לחשוש, אני פה איתך...”
יש משהו מאוד חזק שקורה לנו כשאנחנו נותנים, כשאנחנו מרימים לרגע את המבט מהאינטרס הצר שלנו ומסתכלים על האחר. זה רגע של ריפוי אמיתי
יש משהו מאוד חזק שקורה לנו כשאנחנו נותנים. כשאנחנו מרימים לרגע את המבט מהאינטרס הצר שלנו, מהבעיות המדומיינות שלנו, ומסתכלים על האחר. זה רגע של ריפוי אמיתי. סבתא שלי, עליה השלום, הייתה במשך שנים מטפלת באישה מבוגרת ממנה. סבתא שלי הייתה בת 70 והאישה ההיא בת 85, והיא הייתה סועדת אותה ומטפלת בה, ואני זוכר כמה היא נראתה לי צעירה ברגעים האלה.
אגב, נסעתי השבוע לירושלים, הייתה לי שעה לשרוף שם ונזכרתי שפעם הייתי הולך בזמן כזה לבית של סבתא שלי, ותמיד היה אוכל במקרר. נזכרתי באוכל שהיה שם, ואני ככה בנסיעה לירושלים, ממש מדמיין את סבתא שלי מוציאה לי מהמקרר מרק ומחממת, מסתכלת עליי אוכל. אני בן 47 כבר, והיא כבר מזמן עליה השלום, אבל יש רגעים של חסד שהכוח שלהם הוא שהם מחממים לך את הלב גם כשאתה נזכר בהם אחרי שנים.
אז אנחנו מתבקשים לעשר בשביל שנתעשר, ויש מצווה מהתורה לעזור לעני, באמת להרים אותו על הרגליים, אבל יש גם הלכה שאני מאוד אוהב, שאומרת שצריך לתת משהו לכל מי שפושט ידו כדי שלא לבייש אותו. כתוב בגמרא: "כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים", כלומר מעבר לצורך לעזור למי שאין לו בצורה מסודרת, היהדות מבקשת מאיתנו לתת גם לאלה שלכאורה יש סיבות לא לתת להם: הם ממילא מסתובבים פה כל היום, הם יקנו עם זה סמים, כל התשובות הנכונות לגמרי, ואף על פי כן, כדי שלא לבייש אותם, כדי להיות איתם ברגע הזה שבו פשטו יד, צריך לתת להם משהו. לא הרבה, אגב, יש בהחלט מי שמסביר שאלה שמחזרים על הפתחים לא יקבלו מהקופה הגדולה, אבל כן חשוב לא להשיב פניהם ריקם. לא לבייש אותם כדי שלא להתבייש בעצמנו.
אז זה מה שאני לוקח על עצמי בחג הזה: לקרוא את המגילה, לאכול עוגות ולחשוב איפה בחיים שלי אני יכול לעשות קצת יותר חסד. לעשר בשביל שאתעשר.
חג שמח.
