סיפור חייה ומותה הטרגי של אדריאן שלי היה יכול להיות מסופר כפרשת רצח בסגנון דוקו-פשע מסתורי, או לחילופין ככתב אישום קולנועי נגד הארווי ויינשטיין. אנדי אוסטרוי שילב בין שני המוטיבים הללו בסרטו התיעודי ל-HBO, "אדריאן" (שעלה בחמישי, ב-HOT8 ו-yes דוקו), אבל כבן זוגה ואבי בתה של אדריאן שלי, הוא שם לעצמו למטרה לשמר את זכרה. להדגיש את העובדה שהיא הייתה יותר מקורבן של רצח אכזרי מתוקשר, או אחת מהנשים שהתקשו לשרוד בתרבות הגברית הרעילה של הוליווד. היא הייתה גם שחקנית מוכשרת ויוצרת עצמאית מקורית, וגם אישה אוהבת ואמא צעירה לתינוקת קטנה. עם זאת, בתודעה הציבורית המטושטשת בארצות הברית היא זכורה כשחקנית בלונדינית שנחנקה למוות באמצע יום סתיו אחד בנובמבר במשרד שלה בלב מנהטן.
אדריאן לוין נולדה ב-1966 וגדלה בעיירה ג'ריקו שבלונג איילנד לזוג הורים יהודים. בגיל 12 איבדה את אביה שלדון שנפטר מהתקף לב, מה שהפך לאירוע מכונן בחיי הילדה היפה והמדוכדכת שעשתה היכרות מוקדמת מדי עם המוות. דמותו, שהיוותה עבורה השראה בחייו ובמותו, המשיכה להיות נוכחת בשגרת היומיום, ביצירתה וגם בשם משפחתה, שאותו שינתה מלוין לשלי - כינוי החיבה של האב. היא למדה מוזיקה ותיאטרון בתיכון ולאחר מכן הצטרפה לבית הספר לקולנוע באוניברסיטת בוסטון. אחרי שלוש שנות לימודים, רגע לפני השלמת התואר החליטה לפרוש מהלימודים ולצאת להרפתקה כשחקנית, תסריטאית ובמאית בזכות עצמה בניו יורק.
אדריאן – טריילר
תהיי יפה ותתפשטי
תחושת הדחיפות שהניעה אותה לעזוב את הלימודים נבעה בין השאר מטראומת מותו של אביה, והחזיון שאימצה לעצמה בנעוריה שגם היא תמות בגיל צעיר - נבואה שהגשימה את עצמה באופן לא צפוי לחלוטין, כשהיא בת 40 בלבד. ואכן, במהלך הקריירה הקצרה מדי שלה היא הספיקה הרבה מאוד דברים. מי שזיהה את הכישרון שלה כשהיא רק בת 20 פלוס ואימץ אותה לחיקו היה הבמאי האל הארטלי, שהעניק לה הזדמנות כשחקנית ראשית בסרטו הארוך הראשון "האמת שלא תיאמן" מ-1989. שנה אחת וסרט נוסף אחרי, אדריאן שלי הפכה לשם חם בקולנוע האמריקני ככוכבת של הקומדיה הרומנטית "אמון הדדי", סרטו השני של הארטלי מ-1990. עם זאת, ולמרות הפריצה הגדולה והשבחים שלהם זכתה על הופעותיה כבר בתחילת דרכה, היא לא הצליחה להאיץ בדרך לקדמת הבמה ההוליוודית. אחת הסיבות לכך: הארווי ויינשטיין ומפיקים אחרים מסוגו.
ויינשטיין תמך בהפקת "האמת שלא תיאמן" של הארטלי באמצעות חברת מירמקס, שבראשה עמד. העובדה שהפטרון הגדול של הקולנוע העצמאי האמריקני נותן את חסותו על דרמה קומית צנועה ונטולת כוכבים, שהיא בכורת הבימוי של קולנוען צעיר ובהובלת שחקנית אלמונית בת 23, הייתה עניין ראוי להערכה. עם זאת, הארטלי סיפר בדיעבד כי מחלוקת קשה נוצרה בינו לבין המפיק רב העוצמה כשהאחרון דרש שילוב של סצנות עירום בסרט. שלי סירבה להצעה המגונה מלמעלה, ובגיבויו של הארטלי השניים הצליחו לעמוד בלחץ והותירו את הדרמה הרומנטית על כנה כפי שתכננו מראש. אבל בתעשייה שנשלטת בעיקר על ידי גברים שאוהבים נשים חשופות על המסך - וגם לצידם במיטה - אין מקום לסרבניות. דרישות התפקיד משחקנית טובת מראה, דקת גזרה שהיא גם בלונדינית הן "תהיי יפה ותתפשטי, גם אם לא תשתקי".
אוסטרוי מספר בסרט כי המקרה הזה, שאירע כבר בהתנסות הראשונה של שלי כשחקנית מקצועית בתעשיית הקולנוע האמריקנית, נותר בגדר חוויה טראומתית עבורה. לדבריו, ויינשטיין ואנשיו זעמו על כך שהשחקנית עומדת על שלה ומסרבת לדרישתם לחשוף את גופה מול המצלמה, בעוד שהיא נאלצה להתמודד עם שברון לב וריסוק אשליות שלווה בהרבה דמעות. זה היה מקרה ראשון בשוק הבשר הקולנועי שאליו התוודעה, והיא עצמה סיפרה בריאיון לסרט התיעודי "החיפוש אחר דברה ווינגר" מ-2002 בבימוי רוזנה ארקט (שנודעה בדיעבד כאחת הנפגעות העיקריות של ויינשטיין) על מקרה אחר: בדרך לאודישן לסרט, התקשר אליה הסוכן שלה וציין שהציפייה ממנה היא להיות "קלה להשגה" (fuckable). כשהגיעה והתייצבה מול המפיק, הבינה שאין לה סיכוי להשיג את התפקיד. "הוא ישר הסתכל לי על אזור החזה, והיה ברור שאין לי סיכוי לקבל את התפקיד. המפיק לא אהב את הציצים שלי", שחזרה.
חיה עם שעון חול דמיוני
למרות כל סימני השאלה שצפו - ויותר מכך, סימני הקריאה - היו בניו יורק יוצרים ומפיקים שיותר משמחו לעבוד עם אדריאן. היא הייתה חמודה וכישרונית מדי בשביל לוותר על שירותיה. אבל הסרטים שאליהם לוהקה (בדרך כלל כשחקנית משנה), רובם היו דרמות קומיות, לא התקרבו להצלחת שיתופי הפעולה שלה עם הארטלי. התקופה הזאת, שבמהלכה הייתה אמורה למנף את עצמה ככוכבת מובילה בקולנוע העצמאי בארצות הברית, הייתה קודרת עבורה. בלית ברירה, בין אם כהשלמה עם סוף קריירת המשחק שלה או כהתחלת קריירת הבימוי שלה, היא החליטה לביים סרט ארוך משלה. היא כתבה, ביימה, הפיקה וכיכבה בדרמה Sudden Manhattan ב-1996, אולם כשהביקורות הרעות הגיעו, הדכדוך רק גבר.
שוב היה זה הסקסיזם, הפעם של המבקרים הגברים, שהעיב על יצירתה - כך לפחות לטענת אחת מחברותיה, שמשחזרת כיצד ניסתה לעודד אותה ולעורר בה תקווה לקראת הפרויקט הבא. "אין לי מספיק זמן", אמרה אדריאן, כששוב היה זה שעון החיים הדמיוני שלה שתקתק בראשה לאחור. ואכן, אדריאן הצליחה למצוא מימון לסרט נוסף שכתבה וביימה בשם I'll Take You There מ-1999, שבו השתתפה גם כשחקנית, הפעם לא בתפקיד ראשי. בקטע מתוך הדוקו In The Company of Women של לסלי קליינברג וג'יני רטיקר, שלי מפתיעה בתובנות חדשות על התעשייה. "בהתחלה אמרתי לעצמי שלעולם לא אדבר על כמה זה קשה כאישה, זה הדבר האחרון שאעשה", היא אומרת כשפניה למצלמה, "חמש שנים לאחר מכן, אמרתי שזה אכן הרבה יותר קשה בתור אישה. שאני רוצה שכולם ידעו את זה ואני רוצה לדבר על זה כל הזמן. ועכשיו אני שוב חושבת שזה פשוט קשה לכולם. זה קשה. זה עסק קשה".
ב"אדריאן", אוסטרוי סוקר את הקריירה של אשתו, הרגעים המוצלחים וגם אלה המוחמצים. אבל הוא חודר עמוק גם לעניינים האישיים שלה ואי היכולת לתחזק מערכות יחסים עד לשידוך שלה איתו, איש עסקים וקולנוען, שהיה נשוי פעמיים ואב לשלושה ילדים (השניים נישאו ב-2002 בטקס יהודי כהלכתו). "היא הייתה אישה זקנה בגוף של נערה בלונדינית", תיארה חברת ילדות את הניגודים בדמותה. חברה אחרת הסבירה: "אני חושבת שהרבה גברים חשבו שהיא האישה הקטנה הנהדרת הזאת, שהם ידאגו לה, ויגנו עליה וישלטו בה. אבל לה לא הייתה שום כוונה שזה יקרה. היא הייתה זעירה, אבל הייתה לה אישיות אדירת מימדים וגם במעשיה וברצון שלה". אלו בדיוק הרגשות ששלי חשה ומביעה במכתביה לבתה סופי כשהייתה תינוקת. מכתבים אלו הם סימני הדרך שמובילים את אוסטרוי כשהוא משחזר את העבר בסרט ביחד עם סופי, כיום נערה צעירה ויפה, ממש כמו אימה.
במידה רבה, התהפוכחות הנפשיות והמחסור באינטימיות כפי שחוותה בחייה, היו מנוגדות למערכות היחסים בהן לקחה חלק על המסך בדרמות הרומנטיות שאליהן לוהקה. כדי להתחבר למציאות של חייה, היא צילמה סרט תיעודי עצמאי וצנוע על היומיום של אנשים מזדמנים בניו יורק, ודעתם על אושר, אהבה ויחסים. החומרים הללו מהווים חלק משמעותי ב"אדריאן". ככל שמערכת היחסים עם אוסטרוי התהדקה, ומנגד האכזבה מהשואו-ביזנס התעצמה, צצה ההתנגשות, וההתלבטות שלצידה - בין השאיפה להצלחה אמנותית ומקצועית לבין התשוקה לחיי משפחה. בסופו של דבר, אדריאן הכריעה לטובת האהבה ומצאה את עצמה מקדישה יותר ויותר זמן לבן זוגה, והחל מ-2003 גם לבתה סופי. עם זאת, היא לא ויתרה על יצירתה והמשיכה לכתוב כל הזמן. למעשה, במהלך ההריון הגתה את הרעיון שממנו נבט התסריט ליצירה הכי מצליחה שלה מאז ועד היום: "מלצרית" - דרמה קומית שמלווה מלצרית, שהיא גם יפה וגם אופה - ולהפתעתה מגלה שגם הרה, מה שמאלץ אותה להתמודד עם המצב החדש שלה בינה לבין עצמה, חברותיה לעבודה, הבוס שלה וגם הרופא שאיתו היא מנהלת רומן לוהט. בסרט שזכה לתהודה עם צאתו ב-2007 מככבים קרי ראסל, שריל היינס, נתן פיליון ושלי עצמה (וכן סופי התינוקת). כיום הוא מוכר אף יותר בגרסת המחזמר המשגשגת שלו בברודוויי.
רצח סתמי ומיותר
לרוע המזל, שלי לא זכתה לחזות בהצלחת יצירתה על המסך ועל הבמה, שכן חייה הסתיימו מוקדם מדי בנסיבות טרגיות ב-1 בנובמבר 2006. אוסטרוי עצמו גילה את גופתה כשהגיע לבקר אותה במשרד שלה, וחזה בה כשהיא תלויה בחדר האמבטיה. ההערכה הראשונית של המשטרה הייתה ששלי שמה קץ לחייה, וכך גם דווחו נסיבות מותה בתקשורת, בעיקר באגפים הצהובים שלה. אלא שאוסטרוי סירב להאמין בכך. הוא מספר כיצד הפעיל לחץ על הבלשים לחקור לעומק את שאירע באותו יום, ואכן, בסופו של דבר התברר כי שלי נרצחה על ידי עובד זר בן 19 מאקוודור בשם דייגו פילקו שהועסק כפועל בניין בדירה בגריניץ' וילג' שבמנהטן. טביעת נעל שהתגלתה בזירת הרצח הובילה את השוטרים למרתף שבו התגורר פילקו בברוקלין. הוא הודה באשמה ונשלח לכלא ל-25 שנה.
לקראת סופו של "אדריאן", ברגע המכביד והמשמעותי ביותר שלו, מופיע מפגש מתוח של הבמאי עם פילקו בין כותלי הכלא. מול עיניו הכבויות מאשמה ומבושה, אוסטרוי מגולל בפני הרוצח את קורות חייה של אשתו, ומראה לו תמונות שלה ושל סופי בתה. הוא מחפש תשובות ולא בטוח שהוא מוצא כאלה. זה רצח סתמי, מקרי, פתאומי ומיותר שבוצע על ידי נער מבולבל שהגיע לארצות הברית, וחיפש דרך להחזיר חובות של משפחתו שבאקוודור. לדבריו, הוא נכנס לפאניקה לאחר שאדריאן תפסה אותו פורץ על חם, ותקף אותה לאחר שאיימה לקרוא למשטרה. כך, ברגע לא מתוכנן, אלמוני מפוחד שחי במחתרת סיים את חייה מלאי ההשראה של אישה מוכשרת ומפורסמת ומלאה בחלומות לעתיד. אירוע מקרי אפרורי, שנצבע בשלל גוונים זוהרים בגלל הרקע של הקורבן.
וכך, כפי שאדריאן צפתה בצעירותה, הזמן עצר מלכת, מחוג השעון שלה השלים את מעגל חייה מוקדם, מוקדם מדי, רגע לפני מה שהיה אמור להיות שיא הקריירה שלה: הקרנת הבכורה של "מלצרית" בפסטיבל סאנדנס, פחות משלושה חודשים אחרי מותה. "זה היה החלום שלה", מספר אוסטרוי ומשחזר כיצד הגשים אותו עבורה. הוא לקח קצת מהאפר שלה ופיזר אותו ברחבי העיירה פארק סיטי, ולאחר מכן פיזר את מה שנותר ממנו באולם שבו נערכה הבכורה החגיגית. "ואז הארווי ויינשטיין נכנס וחלק מהאפר שלה נחת לו על הכתף. וכל מה שחשבתי לעצמי זה עד כמה היא הייתה חושבת שזה מצחיק".
