ב-1994 התפוצץ אוטובוס בעפולה.
אחי הגדול חיכה לי בשער בית הספר ולקח אותי יד ביד הביתה.
לא הבנתי מה קרה.
ישבנו בסלון עם טלוויזיה דולקת, ושנייה לפני שעברו לשידור ישיר מזירת האירוע עלתה שקופית: "זהירות תמונות קשות".
אני זוכר את עצמי שואל כילד - מה זה אומר, תמונות קשות?
עוד לא הייתי בקי אז בסמנטיקת האולפנים והפיגועים.
עפולה הייתה עצובה במשך שבועות רבים.
אנשים פחדו לצאת לרחוב, ואפילו שולחנות הפלסטיק בפיצה רימיני, שתמיד המו ממשפחות שמחות, עמדו ריקים.
ארבע שנים לפני כן השתוללה מלחמת המפרץ.
אני זוכר את "נחש צפע, נחש צפע" ברדיו.
אני זוכר את נחמן שי.
את "סאדאם המטומטם".
אני זוכר את קופסת הפוליגל המקושטת שהפכנו למסיכה.
ב-2006 פרצה לבנון השנייה.
הייתי עדיין בארון עם בן זוג ראשון ששמרתי עליו בסוד מהמשפחה.
הקפיצו אותו למילואים, והוא לא ענה לי במשך שעות.
ברגע אחד של איבוד עשתונות ודאגה, נפלט הסוד שלי בצרחות תוך כדי נשימות בכי קצובות.
ואז עופרת יצוקה ב-2008.
וצוק איתן ב-2014.
וה-7 באוקטובר ששינה את חיי.
ששינה את חיינו.
כל אחד מהם נעוץ לי על דופן אחר הלב, ומביא איתו מערבולת של תחושות וריחות וצבעים.
כך עברתי את מסע ההתבגרות שלי לצד מסע ההתבגרות של המדינה.
יד ביד.
צעד-צעד.
וכל תמונה, וכל זיכרון, וכל אירוע בחיי האישיים כאילו שזור וכרוך באלבום התמונות הקולקטיבי.
אני זוכר איפה הייתי כשהודיעו על אסון המסוקים.
אני זוכר את העיניים של אמי ביציאה מלבנון.
אני זוכר את ההרגשה המדויקת בבטן כשישבתי מול קושמרו בשבת של ה-7 באוקטובר.
אני זוכר את עוצמת החיבוק שנתתי לחיימקה כשחזר אחרי שלושה חודשי מילואים.
כולנו זוכרים איפה היינו כש....
ועל שני הצירים האלה אני חי את חיי.
אנחנו חיים את חיינו.
אולי זו גזירת גורל, להמשיך ולנוע במעגל הזה, האכזרי וההכרחי, שנדמה כאינסופי.
ממלחמה למלחמה.
ממבצע למבצע.
מ"הותר לפרסום" ל"הותר לפרסום".
ואולי, כשחיים במקום כזה, אין את הפריבילגיה לאבד את התקווה.
ואסור להפסיק לקוות שיום אחד נצליח לחיות את חיינו בשקט.
שנצא ממעגל הדמים והשכול.
שנשבור את הכרוניקה.
שהדאגה הכי גדולה שלנו תהיה מזג האוויר.
אולי יום אחד נוכל להביט בעיניים בוטחות בעיני ילדינו ולהודיע להם:
"מחר זה ייגמר".
את כל המחשבות האלה הכנסתי לשיר חדש שיוצא היום.
כשניסינו להבין מה יהיה הכי נכון לקליפ - החלטנו לפנות לנשים אמיצות שהפכו בעל כורחן לסמל.
נשים שמהוות מגדלור, מקור כוח ועוצמה.
נשים ששילמו את המחיר היקר מכל, ועדיין בחרו בדרך התקווה.
תודה לכן, נשים יקרות שהסכמתן לספר את הסיפור האישי שלי, ואת סיפורה של כל המדינה.
מילים: נעם חורב | לחן, עיבוד והפקה מוזיקלית: לורן פלד | בימוי, צילום ועריכה: אלון שפרנסקי | צילום עטיפה: אלון שפרנסקי | משתתפות: איריס חיים, יעל גבאי, מרים פרץ, נאוה רביבו, נועה קליין, נטלי ושיר חג'בי, סיגל כהן, עליזה חן-פפו, עמית פרקש, קורל גבאי, שלי שם טוב, שני ישר, תמר סמו
