ברוכים הבאים לאחו הנוסטלגיה, כשהפעם באמת מדובר בעיזים הקשישות שבינינו. לפני ארבעה עשורים עלתה התוכנית הראשונה של "סיבה למסיבה", תוכנית הדגל בערב שישי של הערוץ הראשון המנוח. כל מי שפתיח כלי הנשיפה של התוכנית מדגדג לו בנשמה, הוא כנראה קהל היעד של הכתבה הזו. אמנים כמו ריטה, מרגלית צנעני, רינת גבאי ושלומי שבת צעדו בה כשהקריירה שלהם הייתה ממש בשלב הינקות. היא הביאה לעולם את סבתא זפטה, את שירו של האשם תמיד, את "עם אחד עם שר אחד", ואת "סיירת עולם" שכתבה נעמי שמר. היא הייתה הפייבוריטית אפילו של האח של המלך חוסיין. היא הביאה לכל בית את הסאטירה המושחזת של שלמה ניצן והיא נשארה על המסך חמש שנים עד שירדה ב- 1989, כשהיא מותירה מאחוריה אינספור קטעי ארכיון נוסטלגיים.
"סיבה למסיבה" - פתיח
(באדיבות כאן 11)
הימים הם ימי שנות ה-80. ערב שישי הוא הערב החם בטלוויזיה הישראלית, והוא מתנקז ל"שעה טובה" - תוכנית האירוח שהנחה מני פאר, ובהמשך גם מנחים נוספים. "שעה טובה" הייתה תוכנית שהתבססה על ראיונות ומערכונים סאטיריים, בהפקתו ועריכתו של אהרל'ה גולדפינגר. היא נוצרה כשטומי לפיד, מנכ"ל רשות השידור דאז, ביקש מגולדפינגר תוכנית שישי "עם דברים טובים".
"אני הייתי יותר בעניין של תכנים קיצוניים יותר, סאטירה", נזכר גולדפינגר בראיון ל-ynet, "כששאלתי אותו לאיזה דברים הוא מתכוון, והוא אמר שהוא זוכר שכשהוא עבד בעיתון, הביאו ילדה שדקלמה יפה לעובדים, זה מה שהוא רצה. כשגולדפינגר שטח את צרותיו בפני חבר, הוא קיבל ממנו המלצה. "'תגנוב ענבים בכרם', הוא אמר לי, 'תגיד לו בסדר, ותעשה מה שאתה רוצה'". אז זה מה שעשיתי, וקראתי לזה 'שעה טובה' בשביל לפיד". "שעה טובה" הייתה גם בית הגידול של פינת הסאטירה של שלמה ניצן, שהחלה כפינה של "הערות על ענייני היום", ולאט לאט הפכה שנונה וביקורתית יותר, עד שכבר היתה מצליחה מדי מכדי להוריד אותה.
"שעה טובה" שודרה במשך כמה שנים עד שב-1983 הגיעו מים עד נפש, ומנכ"ל רשות השידור הבא בתור, אורי פורת, פנה לגולדפינגר והודיע לו שהתוכנית שלו נוטה נטייה לא מומלצת אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית ולכן היא תיאלץ לרדת. "העונה האחרונה שלנו היתה קצת יותר קיצונית, הנחה אותה מאיר שלו והיא הייתה אחת העונות הטובות שלנו", מציין גולדפינגר. "אבל פורת אמר שהוא רוצה משהו יותר בידורי. הוא אמר שהתוכנית הזאת צריכה להיות סיבה למסיבה, אז אמרתי לו שיכין את התקציב לתזמורת הטיילת וקראתי לתוכנית 'סיבה למסיבה', בחצי אירוניה. אני לא בטוח שהוא הבין".
יכול להיות שבעולם של ערוץ יחיד כל תוכנית שישי היתה הופכת ללהיט, אבל העובדה היא שהקהל של "סיבה למסיבה" הגיע אליה מרצונו, ולא רק כי בטלוויזיה נתנו את "לה מרמור". היא נשענה על כמה אלמנטים מבדרים – רבקה מיכאלי, שלאחר כמה תוכניות של מנחים מתחלפים נבחרה למנחה הבלעדית, והייתה המנחה המושלמת: אינטליגנטית, נדיבה, מצחיקה ומראיינת מוכשרת. טוביה צפיר היה אמון על החיקויים, שלמה ניצן לבוש בלבן נתן את העקיצה בסוף עם סימן ההיכר שלו, ה"נו....?" היהודי, ואף אחד לא העז לומר להם 'לא' כי כאמור, ערוץ יחיד.
"סיבה למסיבה" שודרה אחת לשבועיים, ובימי שישי שבהם נעדרה שודרה התוכנית "ממני" בהנחיית מני פאר, קצת כמו משמרות של טבחים בצה"ל. "אני ומני היינו חברים טובים, שיחקנו גם יחד בהצגה 'אמא יהודיה'", נזכרת מיכאלי בראיון ל-ynet, "רוב ההצגות היו בימי שישי ואנשים ראו אותנו יחד והשתגעו. אגב, אני חייבת להודות שאני כל כך לא מלאת נוסטלגיה לדבר הזה, למרות שאני זוכרת שזה היה שלאגר".
נהנית מהתוכנית?
"באופן עקרוני כן, כי מאוד אהבתי את העבודה והחיפוש. נורא רציתי שהתוכנית תהיה טובה. אני חושבת שכל מי שעבד שם, מה שהנחה אותו היה טובת התוכנית. אני לא רציתי לקפוץ משם לשום מקום, זה לא היה קרש קפיצה בשבילי. עשיתי את זה כי אני אוהבת לעשות דברים חדשים ונשכחים ועכשוויים מאוד. הילדים שלי מאוד סבלו בתקופה ההיא. הייתי מדברת רק על התוכנית, החיים שלי היו מאייטם לאייטם וכשהשתחררתי מהתוכנית הם הרגישו שחזרה להם אמא".
7 צפייה בגלריה
השם ניתן בחצי אירוניה. לא בטוח שמנהל הטלוויזיה דאז הבין. הלוגו של "סיבה למסיבה"
(צילום: באדיבות כאן 11)
בניגוד למקובל היום, "סיבה למסיבה" לא הצטיידה בתקציב קבוע ומסודר אלא עבדה יותר בשיטת "גולדפינגר הוגה רעיון ומצלמים אותו יום או יומיים מאוחר יותר". "לא הייתה ישיבת תקציב, כל העשייה הייתה תוך כדי תנועה", הוא נזכר. למרות קביעותה היא קיבלה יחס של ספיישל, מה שאומר שהיא צולמה באולפני הרצליה המתקדמים יותר ולא באולפני הטלוויזיה הישראלית, ושהיוצרים קיבלו עצמאות יחסית. ההצלחה הפכה אותה לבלתי פגיעה. "אני זוכר שאפרים סידון סיפר לי שהוא כתב שיר סאטירי לתוכנית של מני, ששודרה גם היא בימי שישי, והמנכ"ל פורת פסל לו אותו", מספר גולדפינגר. "אני הייתי אומר לפורת שאם הוא רוצה לראות את הקטעים שיראה אותם בטלוויזיה בבית, עם המשפחה".
"פעם רצינו לעשות קטע עם דולר, אמרו לי 'תביא דולר מהבית'"
הפינה האהובה ביותר בתוכנית הייתה ככל הנראה פינת הסאטירה של שלמה ניצן. הפינה שירשה "סיבה למסיבה" מ"שעה טובה" מנוחתה עדן, נכתבה על ידי ניצן בשיתוף חבריו, אהרון שמי ודני קרמן, שלימים ייסדו גם את המוסף הסאטירי "דבר אחר". בכל שבוע הם היו נפגשים, מחפשים כותרות מגרות בעיתון ומצחיקים זה את זה בתגובות אפשריות. אחר כך היה ניצן גוזר את הכותרות, מדביק אותן על כרטיסיות ומביא אותן לאולפן. עבור כל פינה השתכר ניצן 150 שקלים ברוטו. "אני התחקירן של עצמי וגוזר העיתונים של עצמי", סיפר ניצן בראיון ל"ידיעות אחרונות" משנת 1988. "פעם רצינו לעשות קטע עם דולר, אמרו לי 'תביא דולר מהבית'".
"לשלמה היו כמה ג'סטות קבועות", מספר קרמן בראיון ל-ynet, "הוא היה מתחיל ב'נו' הזה, שעד היום זקנים זוכרים, והוא היה אומר 'אבא שלי היה אומר'. אבא שלו הוא חסיד גור שאפילו לא ידע שהוא עושה טלוויזיה אבל הוא ציטט אותו, ציטוטים לא אמיתיים כמובן, הרבה מהציטוטים היו שלי. ויום אחד עברתי ניתוח ושלמה, שהוא חבר אמיתי, לקח אותי בעגלה לחדר הניתוח. הוא היה אז אחד המפורסמים בארץ, ושאלו אותו: 'זה אבא שלך?'. אני גדול ממנו בשנתיים, כן?".
מה אהבת במפגש שלכם?
"היינו חברותא נהדרת. הייתה לנו פחות או יותר דעה דומה בענייני פוליטיקה - והיה לנו הרבה מה להגיד. אני מודה שאני הייתי פחות מעורה ובכל בוקר דיברתי עם שלמה ואמרתי לו: 'אז מה אנחנו חושבים על זה?".
ברוב שנות התוכנית השלטון היה ימני.
"לומר את האמת? אני אפילו לא זוכר מי היה אז בשלטון, אבל תפקידה של הסאטירה הוא תמיד לתקוף את השלטון, לא את האופוזיציה. תמיד אמרו לחבר'ה מ'ניקוי ראש': 'למה אתם לא צוחקים על ערפאת?'. אז אפרים סידון היה עונה: 'שהפלסטינים יצחקו מערפאת, זה התפקיד שלהם'. לא להיות אהוב ולא להיות אהוד, להפך, שהשלטון תמיד ישנא אותו".
בתקופה שפוליטיקאים עוד חששו מסאטירה, ניצן היה אימתם של אנשי הממשלה, ששיגרו את מנכ"לי רשות השידור על מנת לרסן אותו. "את הבדיחות אני צריך לספר בטלפון למנהל הטלוויזיה", סיפר ניצן בראיון ל'ידיעות אחרונות' משנת 1988. "סיפרתי בדיחות לטומי לפיד, טוביה סער, צביקה שפירא והיום אני מספר אותן לחיים יבין. זה מאוד מביך לספר בדיחות בטלפון. היו קטעים שלא קיבלו אישור. לדוגמא, הייתה כותרת בעיתון: 'שמיר ימסור את תיק הערבים לרוני מילוא'. התגובה שלי הייתה: 'מה, כהנא חולה?'. הקטע ההוא לא עבר".
"ניצן היה נקודת השיא של התוכנית", מאשרת מיכאלי. "אנשים התכוונו לראות את 'סיבה למסיבה' רק כדי להגיע אליו. אני יודעת את זה והכוח שלו היה גדול מאוד, עד היום דברים שלו מגלגלים מצחוק".
הייתם צריכים להגן עליו?
"יש סוג של אנשים שיכולים להגיד כל מה שהם רוצים", מאבחן גולדפינגר. "סולחים להם על הכל כי מכירים בחריפות ובכישרון ובחוכמה שלהם, ושלמה היה ועדיין כזה".
"מי שכבר בא, שיהיה המלך שיושב על הספה"
צילומי התוכנית ארכו כיומיים בממוצע, והקהל שישב באולפן הגיע להקלטות של המוצר המוגמר. "תמיד הקלטנו יותר זמן ממה שהיינו אמורים", נזכרת מיכאלי, "ואחרי זה היינו מתחננים שיתנו לנו עוד חמש או עשר דקות. הייתי שוכבת על שולחנו של מנהל הטלוויזיה, זה כבר היה חיים יבין, ומתחננת לעוד עשר דקות".
אז זה כישרון נוסף שניחנת בו והתוכנית נתנה לו ביטוי, חוץ מלראיין, לשחק ולשיר.
"לא כולם העריכו את זה. פעם מישהו כתב: 'לא מספיק שהיא מנחה תוכנית, היא צריכה גם לעשות מערכונים? למה אי אפשר לתת לכולם להופיע?'. ואני עוד עבדתי בסידור הנורא של הרדיו, שבטיפשותי הסכמתי לו, רק רשות השידור יכולה לעשות דבר כזה, שהוא אפילו לא חוקי – חישבו לי את זה כ'עבודה יתרה' והייתי ממלאת יומן רישום של מכסת השעות שהשקעתי בזה".
היה לך סגנון ריאיון מאוד יפה. חצי אירוני, מאוד מודע לעצמו. לא לקחת את עצמך מאוד ברצינות.
"מעולם לא לקחתי את עצמי ברצינות אז לא הייתה סיבה שזה יקרה שם. צריך לזכור שלא היה טלפרומפטר, היו כרטיסיות אבל את רוב השיחה ניהלתי כמו שמדברים עם בן אדם. היה ראיון בלתי-נשכח עם שמוליק קראוס ואריס סאן, הם היו באותה תוכנית. אמרתי שם שמאמן לאמן אני כבר לא יודעת איפה לבלות את החופשות שלי, כי אחד דיבר על אברבנל והשני סיפר שבבית הסוהר באמריקה היה פנטסטי.
"אני לא הבכתי אנשים. השתדלתי שירגישו טוב. מי שכבר בא, שיהיה המלך שיושב על הספה. הבן אדם שאת מראיינת עכשיו הוא הכי חשוב. הם הגיעו ל'סיבה למסיבה' לא ל'סיבה למהלומה', מה גם שבסופו של דבר זה היה בידור. רצינו לעשות מצב רוח טוב. אז גם אם היו סיפורים עצובים באמצע, והיו כמה, זה עדיין היה משהו שאנשים בחרו להביא מעצמם".
את זוכרת מרואיין שהותיר אותך חסרת מילים?
"היה ריאיון עם מישהי שמאוד אהבתי, היא הייתה מאוד מצחיקה בראיון ודיברה בעיקר לקהל, היא הביכה את עצמה וגם אותי, ובסוף כל כך התרגשתי שאמרתי: 'אני מאחלת לך תודה רבה'. ואי אפשר היה לתקן את זה כי זה היה 'קאט טו קאט', אז זה נשאר. היה קטע עם נתן דטנר ואבי קושניר, הבטלנים. החנות של דטנר היתה פתוחה ומנהל האולפן אמר לו את זה, וזה היה כל כך מצחיק שזה נשאר בפנים".
"התפעלנו ממנו כי הוא היה חתיך ורהוט"
ובאמת, מי לא פקד את ספתה של מיכאלי? בין הראיונות הזכורים ביותר היה הראיון הראשון של ריטה, אחרי קדם האירוויזיון בו נחשפה, תרתי משמע. ריטה הגיעה עם חיזוק משפחתי – שני ההורים שלה ובעלה, עוד זמר מבטיח בשם רמי קליינשטיין. "הנחיתי את הקדם-אירוויזיון שהיא הופיעה בו עם 'שיר אהובת הספן'", משחזרת מיכאלי, "אמא שלה פגשה אותי במסדרון והרביצה לי בוסה ענקית אז הבנתי עם מי יש לי עסק, וכשאהר'לה אמר שהוא רוצה את ריטה אמרתי: 'אז עם אמא שלה'. ריטה אמרה: 'אי אפשר אמא שלי בלי אבא שלי', וכמובן שאז גם רמי הגיע".
מרגלית צנעני ציינה את ההופעה הטלוויזיונית הראשונה שלה בתוכנית, בה הצהירה שהיא 'זמרת ח-תו-נות'. זה קרה אחרי שיום קודם, בנסיעה לילית, שמע גולדפינגר ברדיו שיר שמצא חן בעיניו. בבוקר ביקש שיבררו לו מה שודר אמש בחצות בגלי צה"ל, וצנעני הוזמנה לאולפן. "אני זוכר שהיא הגיעה לאולפן מקושטת מכף רגל ועד ראש, ואני רציתי שאנשים ישמעו את מה שאני שמעתי ברדיו ושאנשים לא יתחילו לדבר על מה היא לובשת, אז ביקשתי ממנה להוריד קצת תכשיטים".
השיר "עם אחד עם שר אחד", בו צפיר מחקה את מנהיגי מפלגות הליכוד והמערך בתקופת הרוטציה, היווה טבילת אש גם עבור גולדפינגר, אחרי שמישהו סיפר לו על נפלאות הבלו-סקרין. על צילומי השיר הזה עבד הצוות 48 שעות ברציפות. "התוכנית שודרה, ואחרי שזה שודר אצלנו זה שודר בחדשות של מוצאי שבת, בחדשות של יום ראשון ובחדשות של יום שני".
לימים חיפש מנהל מחלקת הבידור של הערוץ, חנוך חסון, הצדקה לטיסה לתחרות בין תוכניות הבידור הטובות ביותר באירופה שנערכה בשווייץ. גולדפינגר ערך את מיטב הקטעים של צפיר מחקה את מנהיגי העולם, הוסיף כמה קטעי ביניים והצטרף לנסיעה. באחד מימי התחרות הוא נקרא בדחיפות לאולם. "חשבתי שמישהו לא מרגיש טוב", הוא מספר, "אבל התברר שזכינו במקום הראשון. מיסטר בין, אגב, זכה במקום השני".
עוד ממאולתרי 48 השעות של גולדפינגר הם "שיר המנגל" של יאיר ניצני וגני תמיר, עם הלחן המושאל מ"בראדר לואי", מבית צמד האייטיז הגרמני מודרן טוקינג. השיר נכתב לרגל תוכנית יום העצמאות והפך ללהיט. גם המערכון הראשון של סבתא זפטה של חנה לסלאו, שאולתר בעקבות כותרת בעיתון על קשישה שהניסה שודדים, נכתב בין-לילה לאחר שגולדפינגר הפציע מאחורי הקלעים בהופעה של לסלאו והודיע לה שתגיע מחר לצילומים. "זה הפך לדמות שהיא מתפרנסת ממנה עד היום, ובצדק", הוא קובע.
אבל האורח שהפך למתנה שלא מפסיקה לתת היה בנימין נתניהו, אז צעיר נמרץ ששימש כשגריר ישראל באו"ם, שהתארח בתוכנית בפסח 1987. פגישת התחקיר נערכה גם היא בביתה של מיכאלי. כשגולדפינגר הגיע לפגישה הוא מצא את מיכאלי ולאה זהבי, המפיקה בפועל, ישובות לטענתו על השטיח ומביטות בנתניהו בהערצה. "לא היה ולא נברא", מכחישה מיכאלי, "זה הדימיון הפורה של אהר'לה. אבל באמת התפעלנו ממנו כי הוא היה חתיך ורהוט והוא רצה את היומנים של קורט ולדהיים".
"הייתה שם הברקה של רבקה מיכאלי", מאבחן גולדפינגר, "אני לא יודע מאיפה היא הביאה את זה. היא שאלה אותו: 'אתה תמיד דובר אמת?', והוא ענה: 'אני אף פעם לא משקר ביודעין'". השאלה והתשובה שהפכו את הקטע לנבואי מחד ולנפיץ למדי ברשתות החברתיות היום מאידך. "זאת היתה שאלה משונה, למה לי לשאול דבר כזה?", תוהה מיכאלי.
למה באמת?
"הוא דיבר על זה שהוא מייצג אותנו באו"ם, ושאם דוברים את האמת היא מחלחלת או משהו כזה. אחרי זה הבנתי שהוא התכונן לריאיון הרבה מאוד. בכל פעם שהוא הגיע לארץ היה מציע ריאיון נוסף, למשל על ספר שהוא הוציא על הטרור, כי כידוע הוא הכה את הטרור לגמרי. ה-7 באוקטובר היה הניצחון הגדול שלו. רק חבל שהוא קיבל את המדינה לניהולו רק ב-8 באוקטובר. אם הוא היה ב-7 הכל היה אחרת, אבל מה-8 באוקטובר הוא היה מדהים. אגב, אחרי הריאיון הזה הוא אירח אותי בניו יורק. אייל ארד והוא עשו לי סיור באו"ם והלכתי עם ביבי לאכול צהריים".
הוא שילם?
"אני לא זוכרת שאני שילמתי. אבל מה שכן, הבאתי לו מתנה את 'הזמן הצהוב' של גרוסמן, בתמימות יתרה".
"'סיבה למסיבה' דיברה בגובה העיניים"
התפקיד של מיכאלי השתרע הרבה מעבר להתייצבות באולפן ביום הצילומים ופיזור חיוכים לאמנים - היא הייתה שותפה מלאה להחלטות העריכה וההפקה. "אני זוכרת שהייתי מגיעה עם התחקירניות לכל פגישות התחקיר עם המרואיינים", היא נזכרת, "לא פעם עשינו את הפגישות אתם אצלי בבית. מאוד אהבתי לגלות אנשים, לתת להם את הבמה הראשונה.
"כשפגשתי את אתגר קרת נשביתי בקסמיו מייד, ולאה זהבי, שהייתה העורכת, אמרה: 'אבל יש לו שיער משומן וזנב סוס'. אז אמרתי לה: 'את לא עושה לו עכשיו עוד אודישן. אנחנו נביא אותו'. לחיזוק האייטם הביאו את גבי ניצן, אבל אתגר היה מרתק, הוא דיבר עשר דקות ברציפות על משהו שלא היה - והקהל בצוותא בסופ"ש, קהל של חיילים שאין לו סבלנות לשום דבר שלא בא לו טוב, היה פשוט מרותק. אגב, אני חושבת שאני לקחתי את הבתולים הטלוויזיונים שלו".
בשבילי תמיד תהיי הבחורה מהכפר של האשם תמיד.
"אה, נכון", היא מחייכת, "הרבה אנשים זוכרים לי את זה. הייתי אמורה להשתתף בצילומים של הקליפ הזה אבל לא לשיר, זה ממילא היה פלייבק, אבל בשלב מסוים אחת הבחורות ששרה החליטה שהיא עייפה. השעה הייתה שתיים-שלוש בבוקר והיא אמרה שהיא הולכת, ולא מעניין אותה כלום. אז באחד הפזמונים אני הצטרפתי במקומה".
היו ריאיונות שזכורים לך במיוחד?
"אני זוכרת שדלית גוטמן הביאה את יהודית הורביץ מכפר גלעדי, מראשוני השומרים, זה היה בלתי רגיל. היא דיברה עברית נפלאה וסיפרה שעבדאללה נתן לה אקדח, היא הייתה טיפוס. ואני זוכרת את עורך דין יוסי כהן, עם כל סיפור הפציעה שלו. הצמידו אותו למאיר שטרית כי לא האמינו לי שהוא יחזיק, אבל הוא דיבר 20 דקות.
"אני חושבת שמה ש'סיבה למסיבה' עשתה, הרבה בזכותו של אהר'לה, הייתה לדבר בגובה העיניים. הוא בחר אנשים שידעו לדבר בלשון בני אדם. אהר'לה היה זה שהוריד לי את הריש המגולגלת, אני לא הייתי מסוגלת לראות מיקרופון ולא לגלגל את הריש. את יודעת מי עוד אהב את התוכנית? האח של המלך חוסיין. קיבלתי כמה דרישות שלום ממנו דרך סמדר פרי וכל מיני חובבי רדיו, ופעם טיילתי בג'רש בירדן, ומישהו שם נתן לי אשכול בננות ולא רצה שאני אקח כסף כי אני מ'סיבה למסיבה'".
הביקורות אהבו אתכם?
"כן. חוץ מהדה בושס. היא כתבה שאני מחוץ לקונצנזוס, היא כל הזמן רצתה שגילה אלמגור תחליף אותי".
