"הפשע כולו שלי" (Mon Crime), סרטו החדש של פרנסואה אוזון, הוא פנטזיה תיאטרלית מודעת לעצמה, שההנאה ממנה מובטחת למי שלא קצה נפשם בעוד אחד מאותם סרטים המטשטשים בין הבמה והמציאות. עבורי, הקלישאה הזו בהחלט מיצתה את עצמה, אבל החן השורה על הסרט, כמו גם הופעת אורח קיצונית של איזבל הופר במחווה לשחקנית התיאטרון האגדית שרה ברנאר - כזו שרק שחקנית גדולה באמת יכולה לצאת ממנה בשלום - הופכים אותו לחוויה מהנה למדי. בבקשה רק תפסיקו להגיד לי שהחיים והבמה חד הם.
"הפשע כולו שלי" - טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
אף שסרטו של אוזון מבוסס בחופשיות על מחזה משנת 1934 שכתבו ז'ורז' בר ולואי ורניי (שהיה אחד המחזאים הצרפתיים הפוריים בין שנות ה-20 וה-40), והוא מתרחש בפריז של אותה תקופה - זהו סרט שמהדהד, לעיתים אפילו במידה מופרזת של דידקטיות, את עידן MeToo. זהו סיפורה של מדלן (נדיה טרז'קייביץ'), שחקנית חסרת פרוטה שחולקת דירה קטנה עם חברתה פולין (רבקה מרדר), עורכת דין מובטלת. בעל הבית שלהן מאיים לסלק אותן אם לא ישלמו את שכר הדירה באופן מיידי, אך השתיים מעדיפות ללכת לקולנוע ולקוות לטוב. אם המצוקה שבה הן נמצאות לא מספיקה, מפיק תיאטרון מפורסם נמצא ירוי למוות בביתו, והחשד נופל על מדלן שזמן קצר לפני הרצח נראית עוזבת בסערה את חווילתו המהודרת אחרי שניסה לתקוף אותה מינית בתמורה לתפקיד.
איני מכיר את מחזהו של ורניי, ואוזון ודאי לא ניחן ביכולות הקומיות של בלייק אדוארדס שבסרטו המופתי "ויקטור ויקטוריה" (1982) נזכרתי לא פעם במהלך הצפייה. גם שם גילמה ג'ולי אנדרוז, באחד מתפקידיה הטובים ביותר, שחקנית מובטלת שמוצאת דרך מקורית להפוך לשיחת העיר בפריז של שנות ה-30. אבל ההנאה מסרטו של אוזון נובעת, בין היתר, מנוכחותם של כמה שחקנים נהדרים בתפקידי משנה: את הופר כבר הזכרנו, ובכוונה לא נציין מהו תפקידה בסרט כדי לא לחשוף פרט עלילתי חשוב, ולצידה פבריס לוקיני כשופט-חוקר נפוח, דני בון כאדריכל צמרת, ואנדרה דוסולייה כאביו של מחזרה העשיר של מדלן.
2 צפייה בגלריה
בוחן את תופעת הנשים הרוצחות שנכחה בצרפת של שנות ה-30 מהפרספקטיבה העדכנית הזו של MeToo, ואף מזהה בה ממד פמיניסטי. מתוך "הפשע כולו שלי"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
אוזון מחשיב את סרטו הנוכחי כפרק החותם טרילוגיה שראשיתה ב"שמונה נשים" (2002), מותחן מוזיקלי נוסח אגתה כריסטי, והמשכה ב"פוטיש - אישה צעצוע" (2010). בסרט הראשון הוא רואה דחייה של הפטריארכליות, ובשני - את עלייתה של המטריארכליות. כאן הוא שב ונדרש אל יחסי הכוח בין גברים ונשים ברגע העכשווי, זה של (פוסט) MeToo ובאופן שבו גברים חזקים נוסח הארווי ויינשטיין (וקשה שלא לזהות אותו במפיק התיאטרון הבריוני) מנצלים את החולשה הנשית לטובת מאווייהם המיניים. שלוש נשים רוצחות מפורסמות מוזכרות בסרט: ויולט נוזייר שבשנת 1933 רצחה את אביה שתקף אותה מינית (ב-1978 ביים קלוד שברול סרט על אודותיה בכיכובה של הופר), והאחיות פאפין שרצחו באותה שנה את מעבידתן ובתה. "הפשע כולו שלי" בוחן את תופעת הנשים הרוצחות שנכחה בצרפת של שנות ה-30 מהפרספקטיבה העדכנית הזו של MeToo, ואף מזהה בה ממד פמיניסטי.
הסרט עוסק באופן שבו קורבנות תקיפה הופכות בעידן הנוכחי לסלבריטאיות בעל כורחן. אם הפריע לי משהו בסרט, הרי זה האופן הקליל מדי, כזה שגובל אפילו באדישות, שבו הוא מתייחס לטראומה של מדלן. נכונותה כבר בתחילת הסרט להודות בפשע שלא ביצעה ולעמוד לדין, מסיבות שלא נבהיר כאן, אינה מעניקה לסרט את המידה הנדרשת של ציניות וביקורתיות. להפך, הסיבה שהיא מוכנה להודות בפשע שלא ביצעה נדמית אפילו מיושנת ודידקטית. יתר על כן, זהו סרט שבו האישה הופכת בזכות היותה קורבן למפורסמת (מדלן ופולין, בחדר מלון מהודר, קוראות את סיקור המשפט כאילו מדובר בביקורות מחמיאות על משחקן), אבל הסרט נעדר מורכבות שתהפוך את הבעייתיות הזו לסאטירה אמיתית.
חלקו האחרון של "הפשע כולו שלי" הופך את הבעייתיות הזו למופרכת ממש, כאשר אל הבמה, תרתי משמע, נכנסת דמותה הססגונית של הופר. נוכחותה מעניקה טוויסט לעלילה, אבל גם כאן - הגישה המשועשעת באה על חשבון התייחסות צינית ואפילו אלגנטית יותר מהסוג שהיינו מוצאים בסרטיו של ארנסט לוביטש מהתקופה. אין ספק שסרטו של אוזון מחווה גם לבמאי הגדול הזה. כך יוצא שהסרט בורא פנטזיה קלילה, מעוצבת למשעי, שבה אפילו פשע על רקע תקיפה מינית יכול להתקבל בחיוך, ונשים שהן קורבנותיו יודעות היטב איך לנצל זאת. לו מדובר היה בסרט מתוחכם יותר, שאומר משהו משמעותי על הדינמיקה הבין-מגדרית ברגע המסוים הזה – ניתן היה להתלהב יותר מ"הפשע כולו שלי". אבל גם כיצירה מינורית שנעה על קו התפר הדהוי מרוב שדרכו עליו שבין מציאות ובדיה, זהו סרט חביב בהחלט, גם אם לא יותר מזה.
