תקופת הזוהר, כשנתן את נשמתו על הבמה בתפקיד ז'אן ולז'אן ב''עלובי החיים'' - בתל־אביב, בברודוויי ובלונדון - חלם דודו פישר שבהגיעו לגיל השלישי הוא יפרוס כנפיים ויפרוש למיאמי. "יפה שם", הוא נזכר, "המון ים, כל עשירי היבשת נוהרים לשם, מיליוני יהודים, מלא עבודה בבתי כנסת, מה רע?"
אתמול, על פי התאריך הלועזי, מלאו לו 70. את החלפת הקידומת הוא ציין בדירה שכורה בנתניה, מרחק נשימה מהים. ולבד. גרוש פעמיים, אב לארבעה. לפני שלושה חודשים הגיע להסכם הכלכלי שהסדיר את גירושיו מרויטל אליה, הצעירה ממנו ב־30 שנה, אם בנו שמייכל (שמואל־מיכאל), סטודנט של גן חובה.
ככה דמיינת את חגיגות ה־70 שלך?
"בכלל לא דמיינתי. מישהו אמר לי פעם שאם הגעת לגיל 60 כשאתה בריא ובטוב, זה מעלה את הסיכויים שלך להגיע לגיל גבורות. לכן, ביום הולדתי ה־60 הפקתי לעצמי מסיבה גדולה בנמל. הזמנתי 400 חברים שהלכו איתי לאורך הדרך, עשיתי לעצמי 'חיים שכאלה', זה עלה לי הון, וזהו, נגמרו החגיגות".
כתבות נוספות למנויים:
פתאום, משום מקום, צצות דמעות בזוויות עיניו. "יום ההולדת המאושר ביותר בחיי קרה לא מזמן, בי"ט בחשוון, כשהגעתי לגיל 70 על פי התאריך העברי. באמצע הופעה בקריית־מוצקין התזמורת הסימפונית החלה לנגן 'האפי בירת'דיי', מתקרת האולם ירד עליי גשם של קונפטי מוזהב ו־900 סוכריות עפו לעבר הבמה. התברר שכל צופה קיבל בכניסה סוכרייה. שלושת ילדיי הגדולים, שהתנתקו ממני בגלל שעזבתי את אמא שלהם לטובת רויטל, היו שם. וגם שמייכל, כמובן. כולם עלו לבמה עם עוגה וזה היה יותר ממה שיכולתי לקוות ולהתפלל".
מטח סוכריות הרגיש כמו ההפך הגמור ממה שעבר בשנה האחרונה, שכללה קורונה, כמעט אפס הכנסה וגם גירושים המרים מרויטל. נכון לעכשיו, נרשמת רגיעה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"היום אני עובד הכי קשה, הצגת בוקר ומופע בערב, אני מתרוצץ וברור שזה מעייף, אבל הכי טוב לי", הוא אומר. "אחרי הגירושים מטובה, אשתי הראשונה, הגשתי בקשה לפשיטת רגל בגלל שהשארתי לה הכול. זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לנקות קצת את המצפון שלי, שהתייסר. עזבתי אותה אחרי 40 שנות נישואים בגלל שהתאהבתי ברויטל. גם לרויטל, אהבת חיי, השארתי את כל מה שהיה ולא היה לי, אבל לא בגלל נקיפות מצפון. רציתי להיפרד ממנה ולגמור עם זה כמה שיותר מהר".
אתה מצטער שנטשת את טובה, אשת נעוריך?
"לא, אבל אני מצטער מאוד על הדרך שבה זה נעשה. בוקר אחד אמרתי לה 'התאהבתי' ויצאתי מהבית. אילו הייתי אז יותר חכם, הייתי מושיב אותה לשיחה, מסביר לה שלא התכוונתי, שזה פשוט קרה, ומתנצל. אילו היה לי אז קצת יותר שכל והייתי עושה את זה בדרך המקובלת, אולי היינו מגיעים לאיזשהו הסדר. אבל הייתי טיפש והלכתי אחרי הלב. רויטל, שנכנסה לחיי לפני שבע שנים, פשוט הטריפה לי את כל החושים".
אתה מצטער שהכרת את רויטל?
"לא, מפני שבזכותה נולד שמייכל. כל הנשמות נמצאות מתחת לכיסא הכבוד ומחכות למי שיוריד אותן לאדמה. שמייכל יכול היה לרדת רק לזיווג שבין רויטל לביני, ומיום שנולד הוא ממלא אותי בחמצן ובשמחת חיים. זה הילד שמלמד אותי להיות אבא. לשלושת ילדיי הגדולים הייתי אבא במשרה חלקית מפני שהייתי עסוק בלכבוש את העולם. אפילו 'אבא של שבתות וחגים' לא הייתי מפני שבימים האלה חיזנתי בבתי כנסת. פרנסה. עכשיו, ארבע פעמים בשבוע אני נוסע מנתניה למגדל, שם גרה רויטל, כדי להביא את שמייכל אליי ולהחזיר אותו לגן, וכשהוא אצלי אנחנו משחקים יחד כדורגל ומטיילים על שפת הים. הוא גם היה איתי בחזרות של 'תפילה' בתיאטרון היידישפיל. שבע שעות הוא ישב בכיסא שלו, הקשיב להצגה ביידיש ולא זז. הוא כבר יודע לדקלם את התפקידים של כולם".
גידלת זקן עבות במיוחד לכבוד הדמות של טוביה החולב ב''תפילה''?
"לא, אמנם הזקן שמבגר אותי משרת אותי גם בהצגה, אבל אסור לי לתלוש ממנו אף שערה מפני שבחודשיים האחרונים אני מצלם באנטוורפן סדרה לנטפליקס. החתימו אותי על סודיות ואסור לי לחשוף את שמה, אז רק אגיד באופן כללי שזו עלילה מטורפת על משפחה חרדית של יהלומנים. יכולתי להישאר שם למשך כל הצילומים, אבל אני טס לארבעה ימים, חוזר לשמייכל ואחרי יומיים שוב מתייצב בסט. כשאני בארץ עליי לשלוח למפיקים צילומים עדכניים. הם חייבים לוודא שזקן הפרא הזה לא משתנה".
והסיגריה?
"בדרך כלל אני לא מעשן", הוא מצטדק, "אבל הפעם אני חייב. בלי ניקוטין לא אשרוד את החשיפה".
אתה לא חושש שהוא יפגע בקול שלך?
"זה נכון שבגיל מסוים הקול מתחיל להתפייד, אבל אני לא מרגיש את זה, עדיין לא, והלוואי שלא אגיע לשם. טוני בנט, בן 95, עדיין מקליט שירים עם ליידי גאגא. זה המודל שלי. השאיפה למות על הבמה היא לא מטפורה ולא קלישאה".
הפעם הראשונה שלו מתחת לחופה הייתה בגיל 24, לצד טובה, אשתו הראשונה. "הכול התחיל מאמא שלי, שיום אחד הושיבה אותי לשיחה ואמרה, 'תשמע, לשיר זה בסדר, אבל זה לא פרנסה. אתה צריך מקצוע בטוח, למה שלא תלמד להיות לבורנט?' נסעתי לבית הספר ללבורנטים ביפו, הייתי הבחור היחיד בכיתה, ופתאום נפתחה הדלת וטובה נכנסה. אמרתי לעצמי, 'איזו בחורה נחמדה'. אחרי שבועיים ברחתי מבית הספר, נגעלתי מהדם והרוק והקיא, וטובה צילצלה לבית של דודתי ושאלה אם אני צריך מחברת כדי להשלים את החומר. משם זה המשיך להתגלגל. אחרי חצי שנה נפרדנו, אמרתי לה שאני רוצה לבדוק את עצמי, והקשר בינינו נותק לחודש, עד שהוזמנתי לחופה של חבר, שהתחתן עם החברה הכי טובה שלה. אבל טובה לא הסכימה לבוא".
למה?
"היא לא רצתה לפגוש אותי. הכלה, חברתה, שיכנעה אותה לבוא, ובסוף הערב הצעתי להסיע אותה לבית הוריה, בחולון. ואז, תוך כדי נהיגה, שאלתי אותה, 'אולי נתחתן?' לא הייתה לי טבעת, לא הכינותי מראש וטובה, לשמחתי, אמרה 'כן'".
6 צפייה בגלריה
''זה נכון שבגיל מסוים הקול מתחיל להתפייד, אבל אני לא מרגיש את זה''. דודו פישר
(צילום: גבריאל בהרליה)
המשפחה עברה ליוהנסבורג, בעקבות חוזה חזנות גדול שקיבל פישר, ושם נולדו שני הבנים הגדולים, אופיר ולירן. "טסתי לאוהיו, למונטריאול ולברזיל, שבה קיבלתי משרה רק לימים הנוראים. חרשתי את הגלובוס, תמיד במחלקה ראשונה, הייתי נהנתן. זה כבר עבר לי. עד גיל 36 הכול זרם על מי מנוחות, עד שבדצמבר 86' טסתי ללונדון להופעה של ארגון צדקה. כדי לחסוך בהוצאות של המארגנים ויתרתי על בית מלון בלונדון והתאכסנתי אצל בני דודים. את יודעת מה?" הוא צובט בשולי הזקן, "מעניין מה היה קורה אילו התעקשתי להתפנן בבית מלון. החיים שלי היו מתגלגלים לכיוון אחר".
תסביר?
"בביתם של המארחים היה טייפ עם קסטה של 'לה מיזרבל'. שאלתי את בת דודתי מה זה והיא סיפרה שבשבוע שעבר הם היו במחזמר הזה והוסיפה, 'ברגע שז'אן ולז'אן עלה לבמה ראיתי אותך'. היא הזמינה לי כרטיס, צפיתי במחזמר בפה פעור, ודחיתי את מועד הטיסה ארצה כדי לראות אותו עוד פעמיים. בסוף הפעם השלישית נשארתי לשבת על הכיסא בעיניים דומעות. הסדרן ניגש אליי, נגע בכתפי ואמר, 'סר, ההצגה נגמרה'. עניתי לו 'סר, ההצגה רק מתחילה'".
במשך שנה תמימה הוא היה ז'אן ולז'אן בברודוויי ולאחר מכן, במשך חצי שנה, בלונדון. ההפקה נלחמה עליו ובצעד חריג סידרה לו מחליף להצגות בשישי-שבת. "נראה לי ששיחקתי אותו 1,200 פעמים ולא השתעממתי אפילו לא לרגע". טובה, רעייתו, נשארה בתל־אביב ונולדה בתו השלישית, שירלי. "לא הייתי להם אבא", הוא מודה, "החיים שלי התנהלו במזוודה, על הקו. טובה גידלה אותם לבדה ואני בטוח שלא היה לה קל. היא אמרה, 'התחתנתי עם חזן, אחר כך הפכת לזמר ועכשיו אתה שחקן'. אבל טיילנו ובילינו. חיים יפים".
עד למפגש הגורלי עם רויטל אליה, לפני שבע שנים, בבית מלון דתי על חוף הכנרת. "הוזמנתי להופעה, רויטל הגיעה לשם עם הפקת ילדים. וזו הייתה התאהבות מטורפת. נשאבתי לתוך העיניים שלה, נמשכתי לשנינות שלה".
אתה היית בן 64 ונשוי. היא הייתה אז בת 35, גרושה פעמיים ואם לשלושה.
"אז מה? הייתי שיכור ומסונוור ואידיוט, בעיקר. שום פער לא הרתיע אותי, גם לא של 30 שנה. חשבתי שכל החברים שלי צריכים לקנא בי מפני שהם כבר לא סובלים את האישה שאיתם. התאהבתי ברויטל עד כלות, חשבתי שהיא כל עולמי ושאני לא צריך אף אדם מלבדה. לא את אשתי, לא את שלושת ילדיי, לא את אחותי ואפילו לא את אמי".
רצית להפוך לאבא בגיל 65?
"כמובן. שנינו הרגשנו שאהבה כמו שלנו מן הראוי שתניב איזה פרי. כשחברים שאלו אותי, 'אתה לא מתבייש לדחוף עגלת תינוק? בגילך?' עניתי להם, 'עדיף שבגילי אדחוף את ההליכון?' לבן שהבאנו לעולם קראנו שמואל־מיכאל, על שמות סבי ואבי. נחום בייטל, האמרגן שלי, נכח בברית ואמר לי, 'שמואל־מיכאל זה שמייכל, ביידיש זה חיוך', והילד הזה הוא באמת חיוך מושלם. עברנו לבית שכור במגדל כדי להתקרב להוריה של רויטל, שגרו בטבריה. מיניתי את רויטל למנהלת האישית שלי. היינו יחד 24/7. בפעם הראשונה שטסנו להופעה בארצות־הברית הזמנתי כרטיס יקר בביזנס, כמו תמיד, ורויטל התעקשה על כרטיס רגיל בגלל המחיר. אני ישבתי בביזנס והיא ישבה מאחור ולא מצאתי לי מנוח. התגעגעתי אליה. הייתי מוכן לשלם כל סכום רק כדי לשבת לידה. אחרי חצי שעה קמתי ושאלתי את הנוסע שישב לצידה, 'אכפת לך לעבור לביזנס?' ברור שהוא עשה זאת בשמחה. אבל למרות האהבה המטורפת שהייתה בינינו זה לא עבד. השמועה על הגירושים המכוערים שלי עשתה לה כנפיים, ברחבי המגזר, וזה פגע לי בפרנסה. מועצות דתיות הפסיקו להזמין אותי וגם הביקוש לחזנות פחת".
איך הגעת לפשיטת רגל?
"כיוון שעזבתי את טובה מעכשיו לעכשיו השארתי לה הכול. ההוצאה לפועל דפקה בדלת וגם אז לא התפכחתי. אמרתי לרויטל, 'זה רק כסף, מה זה כסף לעומת האהבה'. שיכנעתי את עצמי שאני מאושר".
למה נפרדת מרויטל?
"לא הסתדרנו. הפערים של הגיל והמנטליות העמיקו. רויטל השגיחה עליי שאתפלל שלוש פעמים ביום, אסרה עליי להופיע בחברת נשים והגבילה את שעות הטלוויזיה שלי מפני שבפרסומות עלולות להופיע נשים בתלבושת לא צנועה. ואני לא פלסטלינה, אני כבר ילד גדול עם אישיות ואופי ועמדות. במקביל, שלושת ילדיי הגדולים כעסו עליי נורא על הפגיעה בהם ובאמם. בשנה הראשונה אחרי הגירושים עוד היה בינינו קשר, כשהגעתי לתל־אביב בענייני עבודה, ועם הזמן הקשר נותק. לא דיברנו בכלל. הגעגועים אליהם גברו ככל שהתרחקתי מרויטל. המריבות בינינו תכפו, האהבה דעכה ובסופו של דבר היא נגמרה. למדתי על בשרי שאהבה, גדולה ככל שתהא, לא מספיקה. צריך עוד הרבה דברים משותפים, בנוסף לאהבה, כדי שהיחסים יחזיקו מעמד".
רויטל סיפרה לי שגם אותה עזבת מעכשיו לעכשיו. לדבריה, הפלגתם לקרוז בקריביים, היא חזרה ארצה עם ארבעת הילדים ואתה היית אמור לנחות בבן־גוריון בצהרי יום שישי. היא והילדים חיכו לך בטרמינל עם בלונים ועוגה עד שהבינו שבכלל לא עלית לטיסה.
"זה לא מדויק. קניתי לרויטל ולארבעת הילדים כרטיסי טיסה לארצות־הברית, והתוכנית הייתה שנעלה על קרוז לקריביים שבו הופעתי. גם זו פרנסה. שבוע לפני מועד ההמראה שלהם כתבתי לרויטל שאני מבקש ממנה לא לבוא ולא להביא את הילדים מפני שאני רוצה להיות קצת לבד. הסברתי לה שאני חייב לחשוב. למרות זאת היא כן הגיעה, עם הארבעה, בסוף הקרוז הם חזרו ארצה ואני החלטתי להישאר עוד שבוע במיאמי כדי לסגור עניינים ביני לביני. כתבתי לה שדחיתי את מועד הטיסה שלי ושלא אחזור בתאריך שמופיע בכרטיס. יכול להיות שהיא לא קיבלה את ההודעה? אלוהים גדול. אני לא קשור לבלונים ולעוגה".
רויטל גם סיפרה לי שאביה, שהיה צעיר ממך, נפטר שבועיים אחרי שעזבת. היא נפגעה מאוד מהעובדה שלא נכחת בלוויה.
"איך יכולתי ללוות את אביה בדרכו האחרונה כשהייתי בהופעות בארצות־הברית? גם בלוויה של אבא שלי לא נכחתי מפני שהייתי תקוע באיזה חור ועברה יותר מיממה עד שנחתי כאן".
אם הבנתי נכון, אז לא נפרדת משלושת ילדיה של רויטל, שאותם גידלת במשך חמש שנים.
"נכון, מפני שלא היה על מה לדבר. הם ראו ושמעו מה קורה בבית, הם נשמו את האווירה הטעונה. לשמייכל הבטחתי שאחרי הגירושים יהיה לו הרבה יותר נעים גם בבית של אמא וגם בדירה שלי".
גם בסיבוב השני הגירושים היו מכוערים?
"התגרשנו לפני שנה באווירה עכורה, אבל לפני שלושה חודשים, כשחתמתי על ההסכם הכלכלי בינינו, חזרנו להיות ידידים. היא בשלה ואני בשלי. עברתי לגור בנתניה כדי לקצר את הנסיעה למגדל. אני עושה את המסלול הזה ארבע פעמים בשבוע, הלוך וחזור. נתניה לא כל כך שונה ממיאמי. הים נהדר והשכנים מדברים רק אנגלית וצרפתית. עכשיו רויטל בברודוויי, מקדמת מחזה שהיא כתבה על דמות מהתנ"ך, ושמייכל אצלי. לפני כמה ימים הוא שאל אותי, 'אבא, אולי נעשה הצגה יחד?' אמרתי לו שזה רעיון מצוין, שאולי נצלם קלטת, 'בגן של דודו ושמייכל'. למחרת שמייכל הודיע לי, 'הכול סגור. דיברתי עם אמא. היא תכתוב לנו הצגה'. אני לא יודע מה רויטל תכתוב או לא, אבל שנינו בטוחים ששמייכל יהיה שחקן".
"אני מבקש סליחה ומחילה מטובה, גרושתי הראשונה, על שהלבנתי את פניה ברבים. לקח לי זמן להבין שמעולם לא השלמתי עם העובדה שאני, במו ידיי, פירקתי את הבית והמשפחה. גם בתקשורת פלטתי כל מיני שטויות. היה לי פרק א', הייתה לי אישה שאהבתי, שגידלה את שלושת ילדינו ושעזרה לי לקדם את הקריירה. לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלעדיה. אני כל כך מצטער על שפגעתי בה בדרך למה שחשבתי שהוא האושר הנכסף"
מתי פגשת את שלושת ילדיך הגדולים, אחרי שלוש שנים של נתק?
"בזמנים קשים אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך ומי לא. הרבה לפני שהחלטתי לעזוב, חבר טוב שלי, יענקל'ה רייכמן, ראה שאני במצוקה ואמר לי, 'יש לי כאן חדר בשבילך'. יצאתי מהבית במגדל ומהדרך צילצלתי ליענקל'ה. 'אני בא'. כשהגעתי אליו כמעט איבדתי את הנשימה. הוא צילצל לשלושת ילדיי הגדולים והזעיק אותם אליו. התחבקנו, התנשקנו ובכינו בלי סוף. לשמייכל יש שישה אחים ואחיות".
פתאום הוא נעמד וגופו נדרך. כך נראה שחקן שממתין מאחורי הקלעים לצלצול השלישי. "אני מבקש סליחה ומחילה מטובה, גרושתי הראשונה, על שהלבנתי את פניה ברבים. לקח לי זמן להבין שמעולם לא השלמתי עם העובדה שאני, במו ידיי, פירקתי את הבית והמשפחה. התביישתי בדרך שבה התנהגתי כלפיהם ולכן חיפשתי סיבות שיצדיקו את ההתאהבות והחתונה. יצאתי למסע שכנוע פנימי ואמרתי לעצמי שלא היה לי טוב עם טובה ולא הייתי מאושר. גם בתקשורת פלטתי כל מיני שטויות, שבכלל לא היה לי פרק א' ושסבלתי במשך 40 שנות נישואים. אל תשאלי אותי למה אמרתי את הדברים האלה. אין לי תשובה. היה לי פרק א', הייתה לי אישה שאהבתי, שגידלה את שלושת ילדינו ושעזרה לי לקדם את הקריירה. לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלעדיה. אני כל כך מצטער על שפגעתי בה בדרך למה שחשבתי שהוא האושר הנכסף. טובה, אני מושיט לך יד לשלום".
רויטל אליה מסרה בתגובה: “הקשר ביני לבין דודו החל מתוך חיבור פנימי, תוך כדי עבודה משותפת, כמובן שגם האלמנט האבהי היה מרכיב מרכזי לחיבור בינינו. בשל הזיקה האדוקה שלי לעולם הרוח, הבהרתי את חשיבות נושא שמירת העיניים בעיני, ואת כללי הצניעות על פי ההלכה, וכמו כן הוא למד זאת במסגרת השיעורים והשיחות עם הרב בישיבה של חב”ד. ההחלטה הייתה שלו לשמור על כללי הצניעות על פי ההלכה. הוא אימץ זאת. ראיתי בכך כמעשה מבורך ועודדתי אותו. לא אסרתי”.
תגובתה של טובה פישר לא התקבלה עד למועד ירידת הגיליון לדפוס.
הוא נולד בפתח־תקווה, בנם הבכור של מיכאל, ניצול שואה ממשפחה חילונית ושל מרים, שהגיעה ארצה בגיל שנתיים ותחגוג בקרוב את יום הולדתה ה־90. "להוריי הייתה חנות ירקות, אבא נהג בטנדר כדי להביא סחורה, ובילדות שמעתי את אבא לוחש לאמא, 'בשישי בצהריים אני אחנה את הטנדר רחוק מהבית ובשבת, כשאף אחד לא יראה, ניסע לים'. זה לא קרה. אמא הקפידה על פלטה של שבת. אף פעם לא שמעתי מריבות בגלל הדת, עם הזמן הם השלימו זה את זה ואבא, בערוב ימיו, התחזק באמונה".
כשהיה בן עשר עקרו ההורים ושני ילדיהם לקריית טבעון. "כיוון שלא היה בסביבה בית ספר דתי רשמו אותי לבית ספר חילוני. הגעתי לכיתה עם כובע בֶּרט, כתחליף לכיפה, והילדים הרגו אותי. הייתי הדוס היחיד ובהפסקות, הברט הפך לצלחת מעופפת. בחודשים הראשונים הייתי בדיכאון. רציתי הביתה, לפתח־תקווה, לבית הספר הדתי שבו הכירו אותי בתור ארטיסט שתמיד רוקד ושר. היחיד שראה אותי היה המורה שלי, שמואל בן ארצי, שלימים התפרסם כאביה של שרה נתניהו. פעם, בהפסקה, כשראה אותי יושב לבד על הספסל, הוא הניח יד על הכתף שלי ואמר, 'אל תדאג, דודינקה, את מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. בפתח־תקווה היית סטאר וגם כאן אתה תכבוש את מקומך'. כבר אין מורים כמוהו".
בן ארצי צדק. "בשישי בערב האצתי באבא שלי לסיים מהר את הארוחה והזמירות וברכת המזון כדי שאגיע בזמן לערב הכיתתי, שבו ישבתי בצד ונשמתי את המוזיקה של שנות ה־60 שהייתה חידוש עבורי. לאט־לאט המעמד החברתי שלי השתפר, וכשהבנות מהכיתה התחילו לחגוג בת־מצווה הן אמרו, 'בתנאי שדודו יבוא'. הפכתי למסמר. התחלתי להוריד את הכובע כדי שאף בת לא תתבייש להיראות בנוכחותי ויום אחד, בדרך חזרה מבית הספר, נתפסתי על חם. דוד שלי, שהגיע מדרום־אפריקה, נהג בכביש וראה אותי בלי כיפה. הוא רץ להוריי וצעק, 'געוואלד, הילד יוצא לתרבות רעה, חייבים להעביר אותו לישיבה'. סירבתי. כל כך הרבה זמן עבר עד שהצלחתי להשתלב בטבעון, אז עוד פעם לעבור? דוד שלי, שהיה עשיר גדול, שאל אותי, 'מה אתה רוצה שאני אקנה לך כדי שתסכים לעבור לישיבה?' ועל המקום עניתי, 'גיטרה'. למחרת קיבלתי אותה, התחלתי לנגן את 'בית השמש העולה' ועברתי לישיבת נחלים. הקמנו בה להקה, 'נחלי רון', שבעה תלמידים מאותה השכבה. שרנו דברים מהתפילות ובשקט־בשקט התאמנו על 'הביטלס'. פעם, הרב בא־גד קלט אותי יושב במסדרון עם טרנזיסטור ובום, העיף לי סטירה. הוא נבח עליי, 'מה אתה שומע?' ועניתי, 'חזן גדול, פרסלוצקי'. התכוונתי לאלביס פרסלי, כמובן. הרב הימהם, 'מוזר, אני מכיר את כל החזנים ומעולם לא שמעתי עליו, מה הוא שר?' וקינח בסטירה על הלחי השנייה".
מהלהקה של הישיבה, הדרך למקהלת הרבנות הצבאית הייתה קצרה, "אבל לא חשבתי על חזנות כעל מקצוע. שלחו אותי לבת דודה בלונדון לשפר את האנגלית. זה לא היה מקצוע מועדף בישיבה. חשבתי שהוט דוגס זה כלבים חמים. הסתכלתי על רופאי השיניים הצעירים, או שאולי הסתכלתי רק על מכוניות הפאר של רופאי השיניים הצעירים, והחלטתי להירשם לפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים".
התקבלת?
"וואלה, אין לי מושג. לא טרחתי לברר מפני ששרתי בחתונה של חבר, ומי שניגש ללחוץ לי את היד היה מוריס הירש, נשיא בית הכנסת בוויניפג, קנדה. כששאל מה התוכניות שלי, סיפרתי שאני מתחיל ללמוד רפואת שיניים. מוריס נעץ בי מבט מצמית. 'אתה משוגע? עם הקול שלך אתה הולך להריח, עד סוף חייך, פיות מסריחים של אנשים? אני מציע לך לבוא אלינו לחגים, ראש השנה־יום כיפור'. שתקתי מפני שלא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי אם אני מתאים לזה. כשהוא זרק לי פיתיון בדמות 5,000 דולר וכרטיס טיסה כבר לא היו בי ספקות. טסתי לוויניפג, טיפסתי לבמה, חיזנתי, ובסוף התפילה נשות הקהילה עטו עליי והציגו בפניי את בנותיהן הרווקות. התלהבתי וחתמתי שם חוזה לשנה שלמה, גם כחזן וגם כמדריך נוער, אבל כשפרצה מלחמת יום כיפור הודעתי למוריס שאני חייב לטוס ארצה למרות שאני לא קרבי. שבעה חודשים לבשתי מדים באיזו להקת מילואים. עברנו את התעלה, נגענו בלבנון, שרנו במוצבים".
החיילים המותשים לא נרדמו כשהפגזתם אותם ב''אלה חמדה ליבי''?
"שרנו להם גם את שירי סן רמו".
בשבוע שעבר, בהיכל התרבות באריאל, פישר עלה לבמה בחליפה שחורה וזקן עבות. הקהל ניסה לנחש: האם הוא עד כדי כך התחזק? ננסי ברנדס, שותפו למופע החדש ''העולם כולו'', קלט את הרחשים ועקץ את פישר על הרגל נוסף שלו – לדבר עם אלוהים. "אם אתה מדבר עם אלוהים זה סימן שאתה דתי, אבל אם אתה שומע שהוא עונה לך זה סימן שאתה סכיזופרן".
"זכותו לחשוב ככה", פישר מגחך, "וזכותי לשוחח איתו ולבקש ממנו סימנים. אצלי זה עובד. רויטל לימדה אותי לדבר עם בורא עולם. היא שאלה אותי למה אני מדבר איתו רק דרך הסידור והתחלתי לנהל איתו שיחות כאילו שאני חבר שלו. בקפה של הבוקר, מול הים, אני משתף אותו במה שצפוי לי היום ומבקש, 'אם זה מקובל עליך, תן לי סימן'. והוא שולח לי סימנים".
בשיחת הבוקר הזאת עם בורא עולם, מול הים, אתה מבקש ממנו סיבוב שלישי?
"לא. עוד לא. אולי בכלל לא. כרגע אין לי שום רצון ושום חשק לאהבה נוספת. לפני כמה ימים שמייכל שאל, 'אבא, למה אתה לא מתחתן?' ועניתי, 'אני נשוי לך''".
