עודף של דימויים ומטאפורות מכביד על "20 אלף מינים של דבורים" (20,000 especies de abejas), סרט הביכורים של הבמאית הבסקית אסטיבליז אורסולה סולגורן, שזיכה את השחקנית הראשית בו, סופיה אוטרו, בפרס המשחק בפסטיבל ברלין אשתקד. אוטרו, יצוין, הייתה אז בת שמונה. מלכת הדבורים, דונג, דבש וגם עוקץ - עולמן העשיר של שוכנות הכוורת מספק לסרט הזה מקורות התייחסות. התוצאה, על כן, נראית קצת כמו "סרט איכות" גנרי שאינו פוסח על אף סצנה שכבר צפינו בדוגמתה בעבר - רחצה באגם מופז על רקע ניסורי צרצרים אינה היחידה שמצפים לה בסרט מסוג זה.
"20 אלף מינים של דבורים"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
הסרט מביא עוד אחד מאותם סיפורי התבגרות שהכפר (הבסקי, במקרה זה) משמש להם רקע. כאשר הגיבורה הצעירה מתייחסת בתחילת הסרט לגשר המשמש גבול בין צרפת וספרד ברגע שבו היא, אחיותיה ואמה חוצות אותו - ברור לנו שהסרט יעסוק בגבולות וחצייתם. עובדה: שמו של הסרט מתנוסס בדיוק ברגע הזה כדי להדגיש שזהו אכן נושאו. אבל הגבולות כאן אינם לאומיים - מדובר במשפחה שמתגוררת בחבל הבסקים הצרפתי ועושה את דרכה לספרד - אלא בגבולות מיניים-מגדריים. הגיבורה, אייטור המכונה "קוקו", היא בן המבכר שיתייחסו אליו כבת, ואף מסתובב בשיער ארוך. הוא היה מעדיף ללבוש שמלות לו רק היו מניחים לו.
3 צפייה בגלריה
הגברים, איך לא, נעדרים מהסביבה הכפרית-נשית. מתוך הסרט "20 אלף מינים של דבורים"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
הכוורת האנושית שמקיפה את אייטור, שמעדיף להיקרא לוסיה, בבואה אל הכפר שבו מתגוררת משפחתה של אמה האמנית (פטריסיה לופז ארנאיז), מורכבת רובה ככולה מנשים בנות דורות שונים. היא כוללת, בין היתר, את סבתה הנוקשה (איציאר לזקנו) שאינה מבינה את נכדתה הטרנסית ומאמינה שמדובר בלא יותר משטויות של ילד מבולבל; אבל גם את דודתה של אמה (אנה גבריין) שמטפלת בכוורות, מגלה אמפטיה לילדה, ומייצגת כמקובל בסרטים כאלה את המסורת הכפרית המחבקת. היא, כמלכת הדבורים, אף דואגת לדונג שממנו מייצרת האם-אמנית את פסליה. הגברים, איך לא, נעדרים מהסביבה הכפרית-נשית: אביה של לוסיה נותר מאחור, הוא ואימה עומדים בפני פרידה, ואילו סבה, אביה של האם, שהיה אמן מכובד, הלך לעולמו והותיר מאחוריו אישה נבגדת שהעדיפה להעלים עין ובת מתוסכלת העומדת בצלו.
הרעיון לסרט עלה לראשונה כאשר הבמאית-תסריטאית סולגורן קראה על התאבדותו של נער טרנס בן 16 בחבל הבסקים שבו היא מתגוררת. הוא הותיר אחריו פתק שבו ייחל לעולם נדיב ומקבל יותר. הסרט נע בין סיפורו/סיפורה של אייטור/לוסיה שהייתה מעדיפה להיוולד מחדש כילדה, ובין סיפורה של אמה שנאבקת על מקומה כאמנית מול אימה-שלה המדכאת, ומול אביה המת שיצירת העתקי דונג של פסליו היו סוג של מפעל משפחתי. במילים אחרות: שני סיפורי הזהות מייצגים מתח בין אינדיבידואליות ושבלונה, ובין האומץ להיות עצמך והתסכול הכרוך בהיצמדות לתלם.
3 צפייה בגלריה
מעדיפה להיוולד מחדש כילדה. מתוך הסרט "20 אלף מינים של דבורים"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
"20 אלף מינים של דבורים" הוא מסוג הסרטים שצניעותם המזויפת כמו תובעת תשומת לב. הנה עוד סרט שפונה לצופים הפרוגרסיביים שמקפידים להבהיר מהי לשון הפנייה התקינה אליהם (he/him; she/her), ויעדיפו להיתפס בהתבטאות אנטישמית מאשר בשגיאה בכינויי הגוף. זהו סרט שפשטותו לכאורה מחפה על אופנתיות, וההתבוננות הכמעט נטורליסטית שלו בטבע ובבני האדם היא העמדת פנים. כל דמות פה מייצגת עמדה, אף לא אחת מהן נדמית אותנטית ומשכנעת. זהו סרט פרגמנטרי שבו כמעט כל סצינה נועדה להמחיש את מצוקתה של לוסיה ובה בעת את נחישותה וקבלתה הבוגרת את עצמה. כתוצאה, יש בו משהו חזרתי מאוד, וכאשר האב שב ונכנס לתמונה באופן גס ואטום שמוביל לדרמה שחותמת את הסרט - ניכר המאמץ התסריטאי להגיע אל היעד המתבקש.
לוסיה מאתגרת את מבטם של אביה, סבתה וכמה מתושבי הכפר. אבל לא כל כך ברור מה הסרט רוצה להביע בכך. יש בה משהו מאוד נאיבי, ויחד עם זאת מורכב ומסתורי, והמבט בה רק מדגיש את שמרנותן של כמה מהכפריות ובראשן סבתה, כמו גם את החום והקבלה מצד האם והדודה הכוורנית. נו, ומה בכך? הכוורות הן עוד דימוי שאולי עוד עובד יפה ברמה החזותית (אני אישית מיציתי אחרי "מגדל הדבורים" של אנגלופולוס שהביא את הדימוי הזה לשיא של יופי ורגש), אבל המשמעות הסימבולית שלהן כאן אינה מתפתחת. בכלל, התחושה היא שזהו סרט מחושב מאוד בכל הנוגע לעיצוב הדמויות והקשר שלהן לעולם הדבורים. למה הסבתא אינה מקבלת את לוסיה? משום שהיא מעולם לא ידעה לעמוד על שלה ונשאה בשתיקה את בגידותיו של בעלה. מה לוסיה מייצגת? את ההתעקשות ואת העמידה על רצונותיה. משוואות דידקטיות כאלה הן בעוכריו של הסרט.
3 צפייה בגלריה
סרט שפשטותו לכאורה מחפה על אופנתיותו. מתוך הסרט "20 אלף מינים של דבורים"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
"20 אלף מינים של דבורים" הוא סרט נעים לצפייה. הוא מכיל את כל החומרים שאפשר להזדהות עמם ולהתחבר אליהם. נופים יפים, זמזום דבורים, קלישאות של חופשה בכפר, והתייחסות חמימה לסיפור המורכב שבמרכזו. מי שעוד מסייעת לסרט היא אוטרו שבגילה הצעיר כבר סיפקה הופעה מרשימה, ואין בנוכחותה שמץ של התייפייפות וזיוף. מה שאי אפשר לומר על הסרט עצמו.
