על "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", המדריך שכל נווד גלקטי חייב לשאת איתו אם הוא רוצה לצלוח בשלום את המסע הבין-כוכבי, מצוינות באופן בולט שתי מילים: "בלי פאניקה". אם הייתי מצרפת הוראות תמציתיות לעונה השנייה של "טהרן", שעלתה הבוקר (ו') בדיגיטל של כאן ובחמישי האחרון ב-Apple TV+ (ההקרנה בישראל נדחתה בשל הפיגוע באלעד שאירע באותו ערב), הייתי מסכמת אותן בשלוש מילים: "לא לשכוח לנשום". וזה בקליפת אגוז הסיפור של "טהרן", דרמת האקשן של תאגיד השידור שנמכרה בשנה שעברה לענקית המדיה עם תג המחיר הגבוה ביותר שהוצמד אי פעם לסדרה ישראלית.
מתוך העונה השנייה של טהרן
(קרדיט: באדיבות Apple TV+ וכאן)
וכמו שהוכיחה שי-לי שינדלר בסרט ההייטקיסטים שלה, גם כשנופלים לתוך בריכה של כסף עדיין צריך לדעת איך לשחות. המעבר הזה מהפקה ישראלית לאמריקנית עלול היה בקלות להפוך למהלך מסרס שהופך סדרה לשבלונית ונטולת אופי. כבר היינו שם עם שלל סדרות שנקנו על ידי האנשים עם הכיסים העמוקים. אבל במקרה של "טהרן", לפחות על פי שלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת, הכסף הגדול והקפדנות האמריקנית עשו לה רק טוב. מי שמלכתחילה כיוונה לעולמות המתח והאקשן קיבלה את זריקת התקציב (פי חמישה מהראשונה, שממילא הייתה יקרה במונחים ישראלים) בדיוק במקומות שבהם היא נזקקה לזה, ועכשיו אתם צריכים לזכור רק דבר אחד: לנשום.
כי אם זה תלוי בה, "טהרן" מעדיפה שלא תנשמו בכלל. אולי רק אחרי הרולר בסוף. את העונה הקודמת סיימנו על הצוק - הסוכנת הכפולה, יעל קדוש (לירז צ'רכי), הכניסה את הטייסים הישראלים למלכודת אבל שילמה בחייה. תמר (ניב סולטן), ההאקרית שהמוסד שלח למבצע בשטח האויב, נמלטה עם מילאד (שרבין אלנאבי), ההאקר שבו התאהבה במהלך המשימה. מטוס אחד נפגע וטייס אחד צנח על אדמת איראן. העונה השנייה ממשיכה חודשיים מאוחר יותר - תמר עדיין באיראן, היא ומילאד מנסים למצוא דרך לחצות את הגבול אבל תמר מעולם לא הפסיקה לעבוד עם המוסד, וזאת ללא ידיעתו של מילאד.
ברגע האחרון מחליטה תמר לוותר על הפינוי שהובטח לה ולמילאד על ידי המוסד ובוחרת להישאר באיראן כדי לנסות להניע פעולה נוספת - התנקשות במפקד משמרות המהפכה האסלאמית. מי שישתף איתה פעולה בניסיון להוציא את התוכנית לפועל היא השחקנית גלן קלוז, שתגלם את מרג'אן - בריטית שחיה באיראן מזה כמה עשורים ובוחרת לשתף פעולה עם המוסד בעקבות אכזבתה מהמשטר הדיקטטורי. קלוז מעניקה לדמות שלה טיפול מקצועי ומשכנע, גם אם הוא לא תובע ממנה אפילו עשירית מכישורי המשחק שלה.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
כשהיא מניחה את כל יהבה על האקשן והמתח, מן הסתם משהו מהדרמה קצת מתמסמס בדרך. הזוגיות הנוגעת ללב בין פראז כמאלי (שון טאוב) ואשתו ניהאד הצטמצמה למינימום ואיבדה את זוהרה, וגם היחסים בין מילאד ותמר מסתכמים בעיקר בניסיונות מילוט או בתרגילי ריגול. בדומה למה שקרה בעונה השנייה של "פאודה", הפערים בין הטובים והרעים הוקצנו. הכוונה להאיר את הקונפליקט האיראני-ישראלי באור חדש, שהיוצרים הצהירו עליה בעבר, נזנחת פה לטובת הדבר שהאמריקנים יודעים ואוהבים לעשות: אקשן מתוח, מהודק ובלתי מתנצל שמשאיר את הצופה מרוט עצבים אבל לא תובעני מבחינה רגשית.
העלילה בשליש הראשון של העונה הנוכחית עדיין נאלצת לכפוף את עצמה לא פעם לטובת צירופי מקרים שאינם בהכרח מתיישרים עם ההיגיון. זה מתחיל בהחלטה של תמר להישאר באיראן, החלטה שהיא מקבלת על דעת עצמה ורק בהמשך מבקשת גיבוי מהממונים עליה. למה? כי היא רוצה לנקום את מותם של בני משפחתה שהוצאו להורג. רצה הגורל ובנו של האדם שהיא מבקשת לחסל הוא חבר טוב של אחד הלקוחות של מילאד. בהמשך - כמה נוח - ניהאד, אשתו של כמאלי זקוקה לפתע לטיפול נפשי, אותו מספקת דמותה של גלן קלוז. ברקע כמאלי מצליח, לבדו, להתחקות אחרי תמר ומילאד במקום שכל המודיעין האיראני נכשל בו. אלה רק חלק מהשהיות הספק שהצופים של איראן יאלצו לאמץ אם הם רוצים להתמסר לרכבת ההרים הנוכחית.
וסביר להניח שלא מעט מהם ירצו. כי "טהרן", שחוזרת למסך גם עם פרס האמי הבינלאומי בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר, מוכרת בדיוק את מה שכתוב בפרוספקט שלה: אקשן מלוטש, מסעיר, מותח ומושקע, שלא ישאיר לצופה רגע אחד של שקט. שיאשש את כל מה שאנחנו חושבים על האיום האיראני, על המוסד, על סוכנים נועזים בארצות אויב ועל ישראל. וזאת חבילה משתלמת למדיי, בעיקר אם נצא מנקודת הנחה שהפעם ניב סולטאן לא תשוטט על הסט עם שפם וזקן מלאכותיים.
