ישראל ברייט עולה לריאיון מהטלפון הסלולרי, שמחובר לדיבורית, בעודו נוהג מתל אביב לביתו ברמת השרון. גם בגלל זה השיחה איתו מזכירה קצת את המונולוגים מהרכב של "מחוברים", אבל יותר מאשר הסיטואציה, זאת הכנות והישירות שבה הוא מדבר: על עצמו, על להקת השמחות, על החיים בתור אמן יוצא דופן וחוצה גבולות במקום ובתקופה שרק דוחקת אותך לפינות. 30 שנה כאמן פעיל, לפעמים כמי שמופיע עם פסנתר בספריות עירוניות ולעיתים בפריים טיים עם להיטים הופכי מדינה, לימדו את ברייט להיות תמיד בצד של עצמו.
הריאיון נערך לכבוד הופעה של השמחות בפסטיבל אינדינגב הקרוב, שייערך בין התאריכים 14-12 באוקטובר במצפה גבולות. זאת מהדורה מרשימה למדי של הפסטיבל הוותיק, עם שמות כמו נינט טייב, פלד, מאור כהן, אפרת גוש, קו אחורי (פרויקט פועלי הבמה של אהוד בנאי), נערות ריינס, אופק אדנק, איזבו, תמר אפק, עדי אולמנסקי, איזבו, רם אוריון ועוד. ובתוך כל השמות האלה, הישן והחדש, הדיסטורשן והביט, ברייט והשמחות הם נקודת החיבור שאותה באמת כולם אוהבים ומעריכים, אלה שרוצים לרקוד בלי לחשוב ואלה שקעקעו בלב את המילים של "אדם צריך בית".
"לזכותם של מארגני הפסטיבל ייאמר שהם כמעט כל שנה פונים אליי באיזושהי קונסטלציה", אומר ברייט ל-ynet, "אני יודע שבכל הפסטיבלים האלה, במופעי חוצות של עיריות, ימי סטודנט, איפה שיש מסות של אנשים, השמחות זה קלאסיקה. זאת קלאסיקה כי אין אצלנו רחמים: היום, כשאנחנו מגיעים להופעה כזאת אני 45 דקות לא יורד מ-200 קמ"ש. לא עושה חשבונות".
זה מעניין, כי בשנים האחרונות היה נשמע שאתה לא מתלהב להופיע עם השמחות. אמרת פעם בריאיון שזה קורה רק אם משלמים הרבה.
"באיזשהו מקום ראיתי בשמחות הזדמנות אדירה באמת להיתוך של משהו, והייתי בשוק שהמדינה לא החזיקה את הלהקה הזאת בשתי ידיים. לא גרמו לנו רק לעשות דיסקים ולהופיע כל היום וכל הלילה. קצת נסגרנו מהקטע הזה. חשבתי על זה שאספתי קצת נגנים ומכרתי להם חלומות, והבאתי אותם למצב שהם ישבו אצל דן שילון עם ביבי, אבל עדיין לא היה להם מספיק כסף לסיגריות. אז אתה שואל אותי למה לא קפצתי? כי ראיתי שלא קופצים עלינו".
"בפוליטיקה של הזהויות בתרבות, מי שלא מייצג קהילה מסוימת אין לו גב"
25 שנה חלפו מאז שכל מדינת ישראל התאחדה סביב אדם בשם יהודה. הם נתנו לו בעניבה, בחליפה, במנעמים ובפינוקים, והכול בזכות הרכב יוצא דופן שהפך את המושג "רב-תרבותיות" מקלישאה של עיתונאים למציאות חיה, נושמת ובועטת. "להקה דרום תל אביבית", הגדיר אותם מודי בר-און ז"ל בכושר האבחנה האינסופי שלו, אבל האמת היא שהשמחות היו פשוט הלהקה הכי ישראלית שיש: מזרח ומערב, חדש ומסורתי, פשוטה ומורכבת. האלבום הראשון שלהם היכה גלים בזכות "יהודה יהודה", "היו לי פעם חברים", "בדרך הביתה" ו"אדם צריך בית". באלבום השני, "אנשים מספרים", הלהקה רצתה להראות שהיא יותר רדיוהד מאתניקס - והצליחה, זה אלבום נהדר - אבל כנראה שהקהל לא כל כך הבין למה היה בזה צורך.
מאז קרו כל מיני דברים: ברייט הלך לאקדמיה, חזר להוציא אלבומי סולו (האחרון שבהם ב-2011), הלחין הרבה לקולנוע וזכה על כך בפרסים, כתב טור מקסים בעיתון "העיר" ז"ל, כתב תסריטים ואפילו הפציע בהופעות משחק. בינתיים נפטר הבסיסט המקורי של השמחות, צחי הר נבו ז"ל, והלהקה נשמרה על אש קטנה מאוד. מעל הכול נדמה שמרחף הצל שהוא הפער בין הטירוף סביב "יהודה יהודה" למציאות.
"באיזשהו מקום, הימרתי לא נכון בזה שהימרתי על הישראליוּת", הוא אומר. "אתה שומע את האבסורד פה? גדלתי בתור ישראלי: סרט ערבי בשישי, אמא שלי שומעת פול אנקה, מהחברים אני לוקח את פינק פלויד ומעצמי אני מביא את שלמה בר מהברירה הטבעית. בניתי על הישראליות, על התרבות שמתהווה פה. אבל בפוליטיקה של הזהויות בתרבות, מי שלא מייצג קהילה מסוימת אין לו גב. והדבר הזה של האמצע, של 'אנחנו', של ישראל, אין לו מטבע. כי בסוף אני גם לא חילוני גמור, אתה מבין? אני גם לא מייצג את החילונים האשכנזים. אני עולה לפעמים להופיע בהפגנות כי אני הולך להפגנות. כן. ואז אני יורד מהופעה בהפגנה של שמאל ואני, הדעה שלי שלהם, אני איתם, אני מעריץ את זה שהם באים כל שבוע. אבל כשאני יורד מהבמה לשנייה הזאת שאני מופיע אני מתגעגע למרכז הליכוד".
זאת טרגדיה מאוד גדולה.
"הימרתי על ישראליות כי אין לי שום דבר אחר למכור. אומנם שרו לי פיוטים שהייתי ילד, אני לא אומר שלא, אבל אני לא שם. סבא שלי בטורקיה, יום אחד אני יושב באיזה תוכנית טלוויזיה, יושב לידי שלומי שבת. הוא קרא שאני ממוצא טורקי גם והתחיל לדבר איתי בטורקית ואני אומר לו, 'בן אדם, אני לא יודע מילה בטורקית'".
אתה באמת הראית שאפשר גם וגם: שירי משוררים וחאפלה. השפעות של רדיוהד ופריד אל-אטרש.
"אתה עולה פה על משהו שהוא מרכזי בהוויה שלי, אני חושב. תראה, אני לא מייצג שום עדה ושום מגזר. אנחנו בשמחות באמת עשינו פעולה פיתוח מעניינת, אבל בגלל שאנחנו לא מייצגים אף אחד אז גם בגב שלנו אין לנו אף אחד".
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
אבל איך? הייתם אמורים להיות ה-להקה של ישראל השנייה, זאת שעושה בית ספר לישראל הראשונה.
"אבל ישראל השנייה אין לה כסף לבוא להופעות, והם לא, אתה יודע, הם לא משקיעים בתרבות כמו ישראל הראשונה, שתמיד-תמיד באיזשהו מקום תשמח להרגיש ראשונה. אמרתי לך: הייתי המום מזה שהמדינה לא מחזיקה אותנו בכוח. אני לא שמעתי על פעילות יצירתית משותפת של כל כך הרבה גורמים מנוגדים בחברה.
"זאת מחשבה שעוברת אצלי הרבה, כי אני רואה כמה אנשים נסמכים על הקהילות שלהם", הוא מוסיף. "אני כתבתי עכשיו סרט שביים דובר קוסאשווילי ('מיומנו של מפצל הדירות' - ע"ש). מהעמדה שלי, שמסתכלת מלמטה למעלה. סרט על כל המעמדות הכי נמוכים בישראל, קומדיה. ומי יהיה בפרימיירה? אלף גרוזינים".
"הייתי בנתק מוחלט בעצם, מבחינת האישיות שלי מול החברה שהסתובבתי בה"
את אחד השירים היפים והעצובים שלו כתב ברייט מחוץ לשמחות, עבור "פרויקט מטר" עם המוזיקאי יאיר תמיר. הוא נקרא "שיר לאמא", ובו ברייט כתב: "אמא שלי/רקמת לי חלום/אני מטפס על הרים עכשיו/למצוא את עצמי על פסגות מרהיבות/רחוק מכל מה שהיה/בינך לביני/בינך לבין אבא/מה חסרת לך אז אמא/לא ידעתי מה לעשות/בינך לביני, בינך לבין אבא".
5 צפייה בגלריה
"אצלי אתה יכול לצלול ולצלול ולא בטוח שרוצים לחזור למעלה". ישראל ברייט והשמחות
(צילום: יאיר תמיר)
בראיונות עבר שלו, ברייט מיעט לספר על ילדותו. יותר עניין אז לשמוע מיהו יהודה, וגם לסחוט כמה שיותר מיץ מדמות צבעונית ותוססת. אבל כשמזכירים לברייט את "שיר לאמא", הוא לפתע חוזר להיות הילד שנאלץ להתמודד עם בית שהתפרק, וכידוע אדם צריך בית. "מסופר פה הסיפור של ילד שגדל בבית של גירושים, שזה היה נורא-נורא-נורא לא מקובל באותה תקופה", מספר ברייט, "ואני ניצבתי יחסית בין ההורים שלי. היום אני יכול לדבר איתך על היחסים עם אמא שלי ואבא שלי באותו כאב שהייתי אמור לדבר איתו אז והתעלמתי ממנו. אני חושב על זה בהקשר של הילדים שלי גם: אתה לא מבין מה מעצב שם בפנים את האישיות".
ברייט מספר כי הוריו לא הסתדרו כבר כשהיה צעיר, והגירושים התרחשו בסביבות גיל 13, אירוע חריג למדי בסביבה הבורגנית של רמת גן של שנות ה-70, מה שמסביר לא מעט על המשיכה של ברייט ליצירתיות. "כן, זה היה העולם של התקווה", הוא מאשר, "העולם שבו אני מסדר את הדברים. זה זרק אותי לנתק מוחלט בעצם, מבחינת האישיות שלי מול החברה שהסתובבתי בה".
מה שמעניין בעיני זה שאירוע כזה יכול להפוך אותך לאביתר בנאי. אבל אתה בחרת להרים.
"תמיד אהבתי לכתוב שירים מרימים. תראה, יש לי שירים, אני יכול להשיב אותך למופע של 'ישראל ברייט - השירים העצובים'. לגמרי. אביתר בנאי צולל ואז יש לו איזו תקווה בקצה, כי הוא מאמין בשם. אצלי אתה יכול לצלול ולצלול ולא בטוח שרוצים לחזור למעלה".
בדיוק, אז מה משך אותך למעלה?
"דבר ראשון זה מגן עליך. זה מגן עליך מהעצבות הזאת, ואתה מרגיש שאתה ממיר את העצבות למשהו שאנשים יכולים להשתמש בו. גם המוזיקה הברזילאית, הסלובקית, הרמבטיקו היווני: הכול מגיע ממקום כאוב והופך למשהו מרים".
צריך לקרוא שוב ושוב כדי להאמין, אבל ברייט חגג יום הולדת 60 לפני שלושה חודשים. יש לו שני ילדים והבכור שבהם, עומר, הוא קולנוען שמשתף פעולה עם אביו לעתים. "אם הוא מוצא את עצמו, מעניין לו, והוא לא עושה בלגן עם החיים שלו, אז אחלה", אומר ברייט. "הילד הקטן שלי, בן 11, עקף אותי מזמן בפסנתר. לפני חמש שנים הוא היה מבקש לנגן אחריי והיום אין לי מה לשבת אחריו".
עוד משהו שברייט ויתר עליו הוא סיני. ב-2001 גזר עליו בית משפט במצרים מאסר ועבודות פרך אם ידרוך שוב באי, אחרי שנמצאו בחזקתו 12 גרם של מריחואנה. "אירוע אומלל", הוא מסכם בחיוך, "לא עשיתי שום דבר, אני חף מפשע. קופסת טבק אומללה שצחי (בסיסט השמחות) שכח מאחורה באוטו. זה בסדר, מסתדרים גם באיים ביוון".
סיפור אחר מעברו של ברייט גם מלמד לא מעט. השנה היא 2005, וברייט חובר לאחיו ואחותו כדי לקנות שטח בכרכור. העסקה נחתמת כדת וכדין עם בעלת השטח, אלא שהגרוש שלה מרדכי רובין, שהכינוי שלו היה גם "הקברן של שמעיה אנג'ל", סירב להתפנות. "זאת היה תקופה שאנשים נצמדו לכל דבר שאפשר לכתוב עליי ולכן קיבלתי את זה בהבנה", מספר ברייט, "אני רק יכול לספר לך, לא יודע כמה זה מעניין, שקנינו את המגרש הזה וישב שם הזקן בשטח ולא רצה ללכת. הלכתי לבית משפט שקבע לסלק אותו.
"ואז", הוא ממשיך, "ביום שבאנו להרים עם טרקטורים את כל הזבל שלו, הסתכלתי עליו. הוא היה בין 70 ומשהו. אמרתי לעצמי, אני ממילא לא עובר לגור פה, מה אכפת לי שהוא יירקב פה, שיחיה את החיים שלו. שילמתי 500 שקל לכל טרקטוריסט, שלחתי אותם הביתה. אמרתי למשטרה, אני לא מתלונן, והוא גמר את החיים שלו שם. מת לפני כמה שנים. ואני עדיין לא הולך למגרש. הכול בסדר, אתה מבין? לפעמים צריך להחליף בורג קטן".
שמע, זה "אדם צריך בית" קלאסי.
"לגמרי, לגמרי".
