בתחילת שנות ה-80, רוברט רדפורד נחשב לאחד מגדולי כוכבי הוליווד של התקופה, ואף זכה להערכה אדירה גם של עבודתו מאחורי המצלמה כשב-1981 זכה באוסקר על פועלו בבכורת הבימוי שלו, "אנשים פשוטים". באותה השנה הוא ייסד בעיירה נידחת במדינת יוטה את מכון סאנדנס. לכאורה מדובר בהחלטה תמוהה של השחקן הנחשק, אבל היא ביטאה העדפה כנה לקולנוע עצמאי מחוץ לטריטוריית האולפנים הגדולים של לוס אנג'לס, בו הוא ביקש לתמוך. כוונותיו היו טובות ושאפתניות, אבל בניגוד למדינות אירופה (וגם ישראל), שמקצות תקציבי ענק להפקות מקומיות, גם הכוכב הנערץ לא יכול היה לגייס די כספים כדי לממן סרטים, אפילו דלי תקציב. ולמרות זאת, רדפורד מצא דרך משמעותית לעמוד מאחורי הקולנוע האמריקני העצמאי: אם אין לו מספיק מזומנים כדי להוציא הפקות לדרך, אפשר לפחות לקדם את התוצרים הסופיים כך שההשקעה של האחרים בהם תיתפס ככדאית. לשם כך, הוקם פסטיבל סאנדנס בפארק סיטי שביוטה.
מאז ייסודו ב-1984, פסטיבל סאנדנס התבסס כבמה העיקרית לחשיפת המיטב של סרטי הקולנוע העצמאי האמריקני, אך יותר מכך חשיבותו נבעה מהפעילות שהתחוללה מאחורי הקלעים כזירת המסחר העיקרית למכירתם. שנה אחר שנה, קולנוענים מוכרים יותר ופחות נהרו באמצע החורף לעיירת הקיט הקפואה פארק סיטי כדי להתחכך בחובבי סקי אמידים ולחתור למגע עם המפיצים הגדולים בארצות הברית. מפגש הפסגה הזה בין יצירות מקוריות ומבריקות בתקציבים קטנים עד בינוניים עם נציגי החברות מהוליווד הניע שיתופי פעולה מבטיחים מבחינה איכותית וכלכלית. הבמאים הביאו את הכישרון ואנשי הרכש את הכסף, והשילוב ביניהם נתן המון תנופה לתעשייה כולה. כך זה התנהל פחות או יותר לאורך ארבעת העשורים האחרונים, אבל בשנים האחרונות חל שינוי קיצוני בנוף הקולנוע האמריקני - והוא ניכר באירועי סאנדנס בפארק סיטי המושלגת ממש כמו באולפנים הגדולים של לוס אנג'לס השמשית.
7 צפייה בגלריה
מצא דרך משמעותית לעמוד מאחורי הקולנוע האמריקני העצמאי. רוברט רדפורד
(צילום: GettyImages)
בעשור האחרון חלה דעיכה איטית אך מתמדת במכירת כרטיסים בארצות הברית ובעולם, אל מול שינויי הרגלי הצפייה של הקהל. ואז הגיעה מגפת הקורונה והדעיכה הפכה לצלילה חדה, וממנה אפילו האופנים הגדולים מתקשים להתאושש. לדיסני, וורנר ברוס והאחרים יש את שוברי הקופות של מארוול, די-סי קומיקס ומותגים מסחריים אחרים כמצופים שמאפשרים להשאיר את הראש מעל למים, ואילו חברות ההפקה העצמאיות נותרו בקרקעית בחיפוש נואש אחרי מי שיימשה אותם משם. סאנדנס כמו תמיד אמור להיות המקום לפגוש מושיע פוטנציאלי, ולמען האמת יש יותר כאלה בדמות חברות הסטרימינג. בשנים האחרונות הגיעו נטפליקס, HBO, אמזון, אפל TV פלוס ואחרים לסאנדנס כדי לערוך שופינג של תוכן איכותי במבצע, חודשיים אחרי בלאק פריידי. סרטים עצמאיים רבים זרמו לשירותי הסטרימינג, לא תמיד בחפץ לב, לפעמים בלית ברירה. אם פעם היו קולנוענים שהתקשו לוותר על המסך הגדול, וראו בהתמסרות לנטפליקס כמכירת נשמתך לשטן, הרי שהיום ברור לכל שאין הרבה אפשרויות אחרות להפיץ את הסרטים, שלא לדבר על החזרה של ההשקעה בהם.
כך הפכו חברות הסטרימינג לשחקניות הראשיות בזירת המסחר הקולנועית של סאנדנס, ופנקסי הצ'קים נשלפו במאבק על יוקרה ומעמד בעיצומו של בידינג סוער על הסרטים המובילים בפסטיבל. ב-2020 "פאלם ספרינגס" נרכש במשותף על ידי Hulu וחברת ההפצה ניאון בתמורה ל-22 מיליון דולר - שיא חדש שנשבר שנה לאחר מכן על ידי הסרט "קודה", שנרכש על ידי אפל TV פלוס בתמורה ל-25 מיליון דולר (השקעה שהשתלמה בהתחשב בכך שהסרט זכה בהמשך באוסקר). מדובר בעסקאות בסכומים אדירים, שהפיחו אופטימיות רבה בתעשייה, אלא שמסביב התמונה שהתגלתה הייתה עגומה. העוגה כולה הצטמצמה, וגם אם הקצפת סמיכה ועשירה יותר - פחות סרטים נהנים ממנה.
ב-2022, "צ'ה צ'ה ממש חלק" של קופר רייף היה הסרט היחיד שנרכש בסכום בין שמונה ספרות - 15 מיליון דולר שיצאו מהכיסים העמוקים של אפל TV פלוס, שנפתחו לרווחה גם השנה, הפעם כדי להסתער על הדרמה המוזיקלית "פלורה ובנה" של ג'ון קארני, שנרכשה ביותר מ-20 מיליון דולר שאמורים לשחזר את נוסחת ההצלחה של "קודה". במקביל, נטפליקס שמה ידיה על הסרט המדובר ביותר בסאנדנס בעבור סכום דומה: "מהלך הוגן" של הבמאית קלואי דומונט בכיכובם של פיבי דינבור ואלדן ארנרייך. ומה חוץ מזה? לא הרבה. עסקאות קטנות נסגרו פה ושם אבל למעט הדרמה הקומית החביבה "מחנה תיאטרון" של מולי גורדון וניק ליברמן (שלקחו הביתה שמונה מיליון דולר מחברת סרצ'לייט של דיסני) אין הרבה על מה לדווח. לפחות לא בגזרת הקולנוע האמנותי. באופן מפתיע, דווקא סרטי האימה במסגרת חצות מצאו לעצמם בית: "בריכת האינסוף" של ברנדון קרוננברג (הבן של) בניאון, "רוץ ארנב, רוץ" עם שרה סנוק בנטפליקס, "דבר איתי" ב-A24 ועוד.
עם הפרוגרסיביות באה אגרסיביות
לצד הכרסום המתמשך בכוח המשיכה של הקולנוע העצמאי, התעוררה במקביל מגמה חברתית שצברה תאוצה בשנים האחרונות והשפיעה באופן מהותי על הצביון של סאנדנס: תרבות ה-Woke. מאז ומתמיד הפסטיבל הזדהה עם ערכים ליברליים של זכויות אדם, גיוון אתני ושוויון מגדרי, ושאף להציף נושאים שנויים במחלוקת בעלי חשיבות סוציו-פוליטית מהסוג שהאולפנים הגדולים מסתייגים מעיסוק בהם. הוליווד תמיד נרתעה משערוריות שעלולות להתפתח לאסון יחצני ומסחרי, אולם כשמדובר ביוצרים עצמאיים מקוריים, שובבים ואמיצים - פרובוקציה היא משהו לבנות עליו, להתבלט ולצמוח ממנו. הנהגת סאנדנס נהגה לקדם את הסרטים הללו מתוך כוונה לקדם שיח מהותי בעל ערך חברתי. אלא שמאז החלה רוח פרוגרסיביות לנשב בחברה האמריקנית, ובהשראתה התעוררו סערות בפסטיבל הליברלי, שהותקף משמאל דווקא עם כמה סרטים ויוצרים שהתקבלו באיומי ביטול.
סימנים ראשונים לתהליך שעובר על סאנדנס אפשר היה לזהות כבר ב-2016, כשהסרט "הולדתה של אומה" - הדרמה ההיסטורית ששחזרה מרד עבדים בווירג'יניה - זכה בפרס הראשון של הפסטיבל דאז ואף נרכש ב-17.5 מיליון דולר - סכום שיא דאז. אלא שבדיעבד צצו האשמות נגד הבמאי והשחקן הראשי נייט פארקר בנוגע להשתתפותו באונס קבוצתי מ-1999, מה שהביא למחיקת הסרט ויוצרו. אם זה לא מספיק, לצדו כיכב ארמי האמר, בן בית בפארק סיטי, שמאז הפרשות האחרונות במעורבותו הפך לפרסונה נון גרטה בעיירה. ב-2019 הוקרנה בסאנדנס הדרמה הלהט"בית "אדם" של היוצר הטרנס ריס ארנסט. לכאורה הכול עומד על פי כללי התקינות הפוליטית, אלא שהעלילה שמלווה נער שמתאהב בצעירה לסבית ומתחזה לטרנס כדי להתקרב אליה, התקבלה במחאה אדירה מצד חלקים בקהילה שקראו להחרים אותה.
פרשות אלה ואחרות הניעו שינוי שיישר קו עם הלכי הרוח בשמאל הפרוגרסיבי ועיצב מחדש את הנהגת סאנדנס ככל-נשית ומגוונת-אתנית. טביתה ג'קסון הבריטית, לסבית-שחורה, מונתה כמנהלת הפסטיבל, וקים יוטני האסיאתית קודמה כאוצרת הבכירה שלו, ג'ינה דאנקן האפרו-אמריקאית לקחה על עצמה את תפקיד המפיקה הראשית. עם הנבחרת הנשית המרשימה הזאת, סאנדנס מיתג את עצמו מחדש כמפגן של אקטיביזם חברתי, לא פחות מהיותו זירת המסחר החשובה ביותר של הקולנוע האמריקני. האופטימיות סברו אולי שניתן לשלב את שני היעדים הללו: קידום הפצת סרטים עצמאיים לצד הפצת מסרים פרוגרסיביים בחברה. הרוח הזאת בלטה השנה במיוחד בקדימונים הארוכים מטעם הפסטיבל ובהם קריאה להצטרף למאבק של שבטי אינדיאנים בהשחתת שטחי המחייה שלהם על ידי תאגידים מסחריים - יוזמה ראויה שקיבלה ממדים של תעמולה פרוגרסיבית-אגרסיבית לפני כל הקרנה בפארק סיטי.
ההיבט האקטיביסטי המוצהר של הפסטיבל התנגש לא פעם עם הסיבה המקורית להיווסדו, שעומדת עדיין כמטרה העיקרית של הבמאים והמפיקים שפוקדים אותו: למכור את הסרטים שלהם ולהחזיר את ההשקעה על הפקתם - צורך שגבר באופן משמעותי על רקע המגמה המדאיגה של דעיכת תעשיית הקולנוע. רבים מהקולנוענים הטיחו ביקורת חריפה במנהיגות סאנדנס, שהואשמו בניתוק מהמציאות. אם לא די בכך, ג'קסון וצוותה גילו ששרטוט קווי המתאר של סאנדנס בפסים אידיאלוגים עבים הביאו למחיקה של סרטים שלכאורה יצאו מהקווים.
כך היה אשתקד במקרה של "ג'יהאד ריהאב" - דוקו של מג סמאקר שעסק בשיקום פעילי אל-קאעידה בסעודיה. הסרט התקבל בסערה ובטענות על התנשאות וחוסר רגישות של הבמאית האמריקאית, שהעזה לספר את סיפורם של גברים מוסלמים מנקודת מבט מערבית. שניים מחברי צוות הפרוגרמינג של סאנדנס הגישו את התפטרותם במחאה, וג'קסון שבסך הכול קיוותה לקדם יוצרת-אישה ולעורר תשומת לב לסוגייה מן המזרח התיכון, גילתה שהכוונות הטובות שלה מובילות אותה לגיהינום לוהט. ביוני האחרון היא הודיעה על עזיבתה את התפקיד הנחשק, שנתיים אחרי מינויה. יוג'ין הרננדז, הנחשב לעיתונאי קולנוע מוכשר, הגיע מניו יורק כדי להחליף אותה ולהכניס איזון לפסטיבל החשוב כל כך לתעשיית הקולנוע האמריקני. בינתיים, השנה הראשונה שלו בתפקיד עברה ללא שערוריות גדולות, למעט תקרית אחת בבכורת הסרט "חלומות מגזין", שהוקרן ללא כתוביות - תקלה שגרמה לצוות השופטים בראשות השחקנית החירשת מרלי מטלין לנטוש את האולם במחאה. ככה זה כשמנסים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור - כל מעידה הופכת לחטא נורא, וסקילה בעקבותיו.
7 צפייה בגלריה
הבמאית גילתה שהכוונות הטובות שלה מובילות אותה לגיהינום לוהט. מתוך "ג'יהאד ריהאב"
(צילום: Sundance Institute)
נוסחאות ביותר מדי משתנים
על דבר אחד אי אפשר לבוא בטענות לסאנדנס - בשנתיים האחרונות הפסטיבל קידם נשים יותר מאי פעם, תוך מדיניות מוצהרת של אפליה מתקנת. המגדר של היוצרים נלקח בחשבון בתהליך האוצרות. בעבר נקבעה מראש הקצאה של 50 אחוז לסרטים שנעשו על ידי במאיות, ואילו השנה במסגרות התחרותיות כ-70 מהסרטים נעשו על ידי נשים, והשליש הנותר נשלט כולו על ידי גברים שמוגדרים כ-People of Color. גברים לבנים? יש רק שלושה ברי מזל כאלה בארבע התחרויות לקולנוע אמריקני ובינלאומי, תיעודי ועלילתי. אחד מהם הוא ווק לונגלוב-קלוץ, במאי טרנס שמשחזר את חוויותיו בדרמה Mutt, שנכללה בתחרות העלילתית האמריקנית. ככלל, הפסטיבל זימן השנה יותר יוצרים טרנסג'נדרים מאי פעם. הבמאיות הטרנסיות קריסטן לובל וזאקרי דרוקר הרשימו עם הדוקו The Stroll, שסוקר את שגרת חיי הטרנסיות לאורך השנים בשכונת מיטפאקינג הידועה לשמצה במנהטן, בעוד שהיוצרת די. סמית העדיפה גישה יותר אישית של אותו נושא, ובחרה בראיונות אינטימיים עם עובדות מין טרנסיות בסרטה התיעודי "קוקומו סיטי".
האריתמטיקה המורכבת של משתני מגדר, העדפות מיניות, מוצא אתני וצבע עור הולכת ומסתבכת, אבל בשורה התחתונה התוצאה הסופית היא מהפכה של ממש, לפחות בטריטוריה המוגבלת יחסית של סאנדנס. האם זה זולג לבתי הקולנוע ולקהל הרחב? בספק גדול. אם במספרים עסקינן, למרות שינויים חיוביים שמונעים בחלקם מרצון טוב או התנאים החברתיים החדשים, תעשיית הקולנוע נשלטת עדיין על ידי גברים ורוב ההפקות מופקדות בידי גברים, רובם לבנים. על הרקע הזה אפשר להבין מדוע מסגרת הבכורות של סאנדנס השנה, זאת שאינה כוללת תחרות, הייתה מאוזנת יותר עם רוב קטן לגברים. זה ממש לא אומר שבמאים מוכשרים יותר מבמאיות, אלא מעיד על כך שלמרות האפליה המתקנת, מעשית יש עדיין יותר סרטים שנעשים על ידי גברים. ובתוכנית המרכזית שמוקדשת לסרטים הבולטים יש ציפייה של הקהל לחשיפה של ההיצע הקיים בשוק החופשי. שיקוף מעט אמין יותר של המציאות בשטח.
7 צפייה בגלריה
היוצרת די. סמית בחרה לעסוק בשיח על טרנסים ממקום אישי יותר. מתוך "קוקומו סיטי"
(צילום: מתוך הסרט)
אם נשאיר בצד את מי שמאחורי המצלמה ונתרכז במי שלפניה, נגלה שאין כמעט בנמצא סרטים שבמרכזם גברים לבנים סטרייטים כדמויות ראשיות. זה כמעט בלתי נתפס באקלים התרבותי השמרני, אבל למעט גיבור מותחן הזוועה "בריכת האינסוף" של ברנדון קרוננברג, בגילומו של אלכסנדר סקארסגארד, אין בנמצא עלילות שמובלות על ידי גברים לבנים, אלא אם כן הן מזוהים כהומואים (כמו במקרה בדרמה "מעברים" של איירה סאקס, בכיכובם של פרנץ רוגובסקי ובן ווישאו כזוג במשבר). אפילו במסגרת הבכורות, הבמה היחידה בסאנדנס שמקדמת סרטים של במאים לבנים (כמעט בלית ברירה), הדמויות נשיות עומדות במרכז - כמו ב"איילין" של וויליאם אולדרויד, "ארץ הפיות" של אנדרו דרהאם ו"פלורה ובנה" של קארני. אם ננסה לפתור את המשוואה על כל המשתנים בה, אפשר לאבחן שלושה קווי עלילה טיפוסיים בפסטיבל השנה: נשים צעירות (או נערות או ילדות) מבולבלות, אימהות שחורות בהתמודדות עם אתגרי ההורות, וגברים לא-לבנים במשבר זהות.
בראש מצעד האימהות השחורות הלוחמות עומד "אלף ואחת" של איי. וי. רוקוול, שזכה בפרס הגדול כסרט הטוב ביותר תחרות העלילתית האמריקנית, המלווה את מלחמת ההישרדות של אמא שחורה וקשוחה (המוזיקאית טייאנה טיילור) המגדלת לבדה ילד על רקע פני העיר המשתנים ברובע הארלם שבניו יורק. "לכל דרכי האפר יש טעם של מלח" שביימה רייבן ג'ונסון הוא יצירה פואטית שמתארת באיטיות ובעדינות התגברות של צעירה שחורה דרומית מילדות לאימהות. במרכז "אמא ארצית" של סוואנה ליף עומדת צעירה שחורה שנלחמת על ילדיה העומדים להילקח ממנה על ידי שירותי הרווחה. שלוש הדרמות המורכבות הללו, שביימו יוצרות אפרו-אמריקניות צעירות, מטיחות ביקורת קשה על סביבה חברתית ומשפחתית שלא בהכרח תומכת, אבל מטילות אחריות גם על הגיבורות עצמן.
בגזרת היוצרים שאינם-לבנים בלט במיוחד "חלומות מגזין" של אלייז'ה בראיינט, ולא רק בגלל שערוריית הכתוביות. ג'ונתן מייג'ורס מביא את הנוכחות הפיזית המרשימה שלו למותחן הפסיכולוגי הזה שבו הוא מגלם צעיר שחור בנוי לתלפיות שחולם להיות מר עולם. אבל בעוד השרירים שלו מרשימים ומטופחים (לא מעט בגלל הסטרואידים שהוא צורך), האנטי-גיבור שלפנינו חולה בראש. הוא איטי מחשבה, חסר ביטחון עצמי ובעל התקפי זעם ונטיות הרס עצמי. הוא רואה בפיתוח הגוף דרך לזכות בהכרה מן העולם סביבו, אבל מגלה שהוא נותר שקוף. למעט אותם מקרים בהם הוא פועל באלימות, ונענה בתגובות אלימות לא פחות. מסלול ההידרדרות שלו מסתלסל ומסתחרר עד לפיצוץ שמזכיר יותר את הדמות שגילם חואקין פיניקס ב"ג'וקר" בהשראת נבל העל של די-סי קומיקס, מאשר את קאנג הכובש מבית מארוול, שמייג'ורס מגלם בימים אלה.
לכאורה, "חלומות מגזין" שנוי במחלוקת מכיוון שהוא חודר לעומקו של גבר אפרו-אמריקני שנגרר לאלימות, ויתכן שזו הסיבה שהסרט לא נרכש עדיין. עם זאת, הוא ממש לא היחיד שהוצג בסאנדנס: "צעיר. פרוע. חופשי" של תמבי ל. בנקס מלווה תלמיד תיכון שחור מבטיח שפונה לפשע בהשראת אהובתו הפרועה. "לחיות ולמות ולחיות" של קאסים באסיר עוקב אחר גבר מוסלמי אלכוהוליסט ששב לדטרויט לרגל הלווית אביו המאמץ וקורס תחת הציפיות של כולם. המסע הזה אל תוך הגבריות הרעילה כפי שהיא מפעמת בתוך הקהילה האפרו-אמריקנית מקנה מבט כנה וחשוף, ולא מבעד לעדשת הפוליטיקלי קורקט.
7 צפייה בגלריה
מביא את הנוכחות הפיזית המרשימה שלו למותחן הפסיכולוגי. ג'ונתן מייג'ורס מתוך "חלומות מגזין"
(צילום: מתוך הסרט)
אבל החידוש המרענן ביותר בסאנדנס, שאולי מעיד על הבשלה של התרבות הפרוגרסיבית האמריקנית והשלמה של התהליך כבריא יותר, הוא זה המעמיק אל תוך החוויה המבלבלת של נשים צעירות בחברה המערבית. חוויה שיש בה המון ביקורת כלפי גברים טורפניים ונצלנים אבל התבוננות פנימה המחייבת אפילו נטילת אחריות ויוזמה מנקודת מבט נשית. ב"מהלך הוגן" (Fair Play) הגיבורה אומנם מותקפת על ידי בן זוגה, אך לעתים מתמרנת אותו בדרך לקריסת המערכות הנפשית של שניהם. גיבורת "הנערה יוצאת הדופן" של לורה פרמט היא בת לקהילה נוצרית אדוקה שמגלה את המיניות שלה בחיק גבר בוגר, שמספק לה נתיב בריחה חסר בושה. "אשת חתולים" מבוסס על סיפור קצר שתיאר את המפגשים הרומנטיים המבלבלים בעידן של אפליקציות היכרויות, אך עובד על ידי סוזנה פוגל למותחן אימה שבה הגיבורה הצעירה (אמילי ג'ונס) נקשרת לבחור מבוגר ממנה (ניקולס בראון) ומסתבכת איתו.
זאת ועוד: ב"איילין", עיבוד לספרה המוערך של אוטסה מושפג, מוצג דיוקן של צעירה חרמנית (תומסין מקנזי) שרוצחת אישה אחרת באופן מקרי אך מכוון, ובהשראת אישה מבוגרת ממנה (אן התאוויי). ב"הגרסה הפרסית" של מרים קשברז יש המון עוצמה נשית הודות לצעירה לסבית פרובוקטיבית ואמה ילידת איראן שנאלצת להתמודד איתה - שני כוחות נשיים שיוצרים התנגשויות לא מעטות. בדרמת המדע בדיוני החביבה "דור הפודים" של סופי בארתס, בכיכובה של אמיליה קלארק, יש ביקורת גלויה על התנועה הפמיניסטית ועל יחסה האמביוולנטי להריון, הורות וקריירה.
אפילו בדוקו המדובר על חיי ברוק שילדס יש שיח מעמיק יותר מהרגיל בנוגע למיניות, ניצול ופתיחות. השחקנית חושפת את האונס שעברה, ומדברת בכנות על משברים שונים בחייה האישיים והמקצועיים, אולם החלק המעניין ביותר מגיע בסוף כשהיא דנה עם בנותיה המתבגרות על הופעתה בגיל 11 ב"ילדה יפה" של לואי מאל, ותוהה כיצד הן, שמעלות סרטונים חושפניים בטיקטוק, יכולות לבוא אליה ואל היוצרים בטענות - עוד אחת מהשאלות המורכבות שצצו השנה על המסך בסאנדנס, בתקווה רפה לתשובות חיוביות מבעלי הממון של תעשיית הקולנוע.
