"העיר הזאת שלנו", הדרמה המשטרתית החדשה של דייויד סיימון ("הסמויה") וג'ורג' פלקנוס (אשר שיתף עם סיימון פעולה ככותב ב"הסמויה" ויצר עמו את "הצמד"), נראית תחילה כאילו שהיא עומדת לקרוס תחת שניים ממאפייניה הבולטים. הפיצול של העלילה לקווי זמן שונים, הפרושים על פני כ-15 שנים, היא שנדמית כבעיה המשמעותית ביותר – ולמעשה, ממש עד לסופם של ששת פרקי הסדרה, הבחירה הזו ממשיכה לבלבל ולהעיק. הבעיה השנייה היא הטון הדידקטי הברור שמלווה את הסדרה לכל אורכה. כי אף אחד לא רוצה לבלות שש שעות מהחיים בהאזנה להטפה.
אלא שלפחות בנוגע לאישיו השני, "העיר הזאת שלנו" (של HBO, שעלתה אתמול אצלנו ב-HOT, yes ו-סלקום tv) מדגימה שלפעמים דווקא כן שווה להתמסר להטפה שכזו, בעיקר אם היא מוגשת באופן כה מחויב, כה זועם וכה אותנטי. גם אם לעיתים נדמה שסיימון ופלקנוס סוחרים בפוטנציאל הדרמה האישית של גיבוריהם בעבור המסר שהם מבקשים להעביר, המסר הזה בוער בהם באופן עז מספיק על מנת לתדלק את הדרמה הרחבה יותר, הכוללת, של יצירתם. זה אולי המפתח לצפייה מיטבית ב"העיר הזאת שלנו" – סדרה שממבט ראשון אפשר לפטור כיובשנית משהו, מחויבת יותר לפרטים ולהליכים המשטרתיים מאשר לגיבוריה, ומקדשת את האמת החברתית שהיא מבקשת להציב מול צופיה על חשבון ההנאה שלהם ממנה. הנקודה היא שזו פשוט לא סדרה שבאה לעשות לכם "גוד טיים", אלא לזעוק חמס, ובקול רם וצלול ככל האפשר. עד לסופם של ששת פרקיה, הזעקה הזו תצלצל גם באוזניכם, ובעוצמה אדירה.
"העיר הזאת שלנו", שאותה עיבדו סיימון ופלקנוס מספרו באותו השם של כתב הבולטימור סאן ג'סטין פנטון, בנויה כפסיפס של האנשים והאירועים שהובילו לפרשת שחיתות משטרתית שנחשפה בעיר ב-2017. היחידה לאיתור כלי נשק (GTTF) נוצרה על ידי משטרת בולטימור כמה שנים קודם לכן, כשתפקידה איתור והחרמה של כלי נשק באזור העיר. עד מהרה ביססה את עצמה כאחת מיחידות העילית של הכוח המשטרתי, סיפקה שלל מעצרים רבי-פרופיל של סוחרי סמים חמושים – והפכה את תשעת השוטרים ששירתו בה לעשירים מאוד.
שוטרי ה-GTTF נהגו לגנוב כסף מהאנשים שעצרו על דרך קבע, ובסכומים משמעותיים. כשנמצאו סמים, רק חלק קטן מהם הגיע למחסני הראיות של המשטרה. היתר נמכרו דרך רשת מסועפת של הקשרים שפיתחו במהלך שירותם. את השעות הנוספות שעשו במסגרת התפקיד הם נהגו לנפח עד לממדים שהכניסו להם אלפי דולרים נוספים מדי חודש. הם היו רקובים עד היסוד - אבל המוניטין שלהם, והתוצאות שסיפקו, הפכו אותם לחסינים, לשליטי העיר. עד שכבר לא.
ב-2017, אחרי מאמץ משותף של בלשים ממשטרת בולטימור וסוכנים של ה-FBI, נעצרו שוטרי ה-GTTF, נשפטו ונשלחו למאסר. אולם עבור סיימון ופלקנוס, הסיפור של חברי היחידה - שמשכה אליה טיפוסים מפוקפקים, שוטרים אלימים עם היסטוריה בעייתית - הוא צוהר לסיפור נוסף; סיפור רחב בהרבה, על הגזענות המערכתית והריקבון בכוח המשטרה של אחת מהערים האלימות באמריקה. עיר שרוב תושביה אפרו-אמריקאים.
תחילה, כאמור, יש בלבול. סיימון ופלקנוס קופצים בין זמנים ומציגים חלק משלל דמויותיהם בתקופות שונות - למשל השוטר הנמרץ וויין ג'נקינס (ג'ון ברנתל, "המתים המהלכים"), שעתיד לטפס את דרכו למפקד ה-GTTF עד שיתגלו ממדי שחיתותו, והבלש שון סוטר (ג'יימי הקטור, מרלו סטנפילד ב"הסמויה"), שהתחיל עם ג'נקינס עד שנפרדו דרכיהם. לתחושת חוסר ההתמצאות הזאת תורמים גם ריבוי קווי העלילה והגיבורים המובילים כל אחת מהעלילות הללו. אולם כמו ב"הסמויה" – ולמעשה, בזמן קצר יותר, תוך שישה פרקים בלבד – סיימון ופלקנוס קושרים את כולם לשלם מספק. כשהכול מתחיל להתחבר מתגלה שאפתנותם של השניים, ומתחוורת האג'נדה האמיתית שלהם: השחיתות שנחשפה במשטרת בולטימור היא רק סימפטום של מחלה אחרת, עתיקה וממארת לא פחות.
את האג'נדה הזו מקדמים השניים באמצעות קו העלילה שעוסק בעורכת הדין ניקול סטיל (וונמי מוסאקו, "ארץ לאבקראפט") מטעם מחלקת זכויות האזרח של משרד המשפטים האמריקני. סטיל, שמגיעה לעיר עקב ריבוי התלונות של אזרחים (אפרו-אמריקנים ברובם המוחלט) על אלימות וברוטליות מצד שוטריה של בולטימור, מגלה עד כמה הבעיה שורשית - ועד כמה קשה לפתור אותה, בטח כשהכוח נמצא בידיהם של פוליטיקאים ובכירים במשטרה בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל זהו אחד מקווי העלילה הפחות האפקטיביים והיותר דידקטיים במובן המילולי של המילה, של סיימון ופלקנוס. המסר שלהם עובר באופן חריף פי כמה כשהם מתלווים לשוטר ג'נקינס, שמטמין ראיות, גונב, סוחר ואפילו הורג, בשל פזיזותו וחמדנותו. החולי במשטרת בולטימור מקבל ממדים מפלצתיים בכל מפגש של השוטר החלאתי דניאל הרסל (ג'וש צ'רלס, "האישה הטובה") עם חשוד שחור-עור.
ובכלל, "העיר הזאת שלנו" בועטת הכי חזק כשהיא עם גיבוריה השוטרים - ופחות עם הפוליטיקאים, הפרקליטים והפקידים. להרבה מזה אחראים שחקנים מצוינים, כשראשון להם הוא ברנתל הנהדר, המגנטי ועתיר הכריזמה, שמהדמות האנרגטית והרקובה-מוסרית שהוא מגלם ממש קשה להסיר את העיניים. ועדיין, לכולם - לפוליטיקאים ולפרקליטים ושות' - יש תפקיד במארג של סיימון ופלקנוס, שלא מציעים תשובות מהירות או פתרונות קלים לקונפליקט שהם מתארים, בעיקר כי פשוט אין כאלה. כיוצרים בעלי אחריות חברתית, שאותה הדגימו בעבר בסדרת המופת של סיימון, הם עושים את הדבר האחראי ומאירים על הבעיה בזרקור עז ככל האפשר.
לעיתים, כאמור, הזרקור הזה מסמא ברמה שמאפילה על חלק מהגיבורים, שלא זוכים לפיתוח מעמיק דיו. את חייהם האישיים, למשל, חושפים סיימון ופלקנוס במשורה, ולפעמים תמצאו את עצמכם מתאווים לעוד. אולם ל"העיר הזאת שלנו" זה מספיק, בהיחשב בקנה המידה המוגבל שלה, ואל מול הכוח הדרמטי שהיא צוברת גם כך עד לסופה. ואולי זה גם לא הוגן לפטור אותה כרצינית מדי, מחויבת לזעקה החברתית שלה על חשבון כל השאר. ייתכן ש"הסמויה", אשר העלתה על נס אג'נדות חברתיות מורכבות ועדיין הצליחה להיות כובשת ומפלחת לב, ג'ינגלה טוב יותר בין המסר לבידור. אבל היה לה זמן רב יותר לעשות זאת, ו"הסמויה" היא "הסמויה". קשה להשוות אליה יצירה אחרת, גם כשהיצירה האחרת עוסקת במילייה ובנושאים דומים, מגיעה מאותו בית היוצר ואפילו כוללת חלק מהשחקנים שהתפרסמו אי אז, כשכיכבו באחת מסדרות הטלוויזיה הרמות והנישאות ביותר שנעשו.
"העיר הזאת שלנו" היא לא "הסמויה", אבל היא גם לא ממש צריכה להיות. בשישה פרקים בלבד היא מלהטטת בין שלל דמויות מרתקות, מבצעת חתך רוחב מרשים ברקמה הסוציו-פוליטית של עיר, ומספרת סיפור שצריך לספר, ולספר ולספר עד שדברים ישתנו - בבולטימור, באמריקה כולה ובכל מקום אחר.