העלאת "אלצ'ינה" לבמה – אופרת בארוק נודעת של גאורג פרידריך הנדל – כמו גם האופן שבו הועלתה, הינה תעוזה רבתי של האופרה הישראלית. ולכן, ולמרות שמדובר במופע מורכב ולא אחיד ברמתו, אני ממליץ בחום לחובבי מוזיקה קלאסית ללכת ולשמוע. זה לא בהכרח אירוע מהנה כל הזמן, אבל זהו אירוע מעניין מאוד.
סיפור האופרה הזאת מתבסס על אגדה כמו-מיתולוגית: קוסמת בשם אלצ'ינה מחפשת נואשות אהבה, ולשם כך מפתה ומכשפת גברים צעירים שישמשו מאהביה. עד שהיא מואסת בהם והופכת אותם לחפצים ולבעלי חיים. המאהב הלכוּד התורן הוא גבר בשם רוג'רו, ומי שיוצאת לחלצו ממלתעות הכישוף זו ארוסתו משכבר הימים. לעידו ריקלין, הבמאי, יש סימפטיה לאלצ'ינה. היא אמנם אישה איומה, אבל לשיטתו הרוע שלה נגזר מהאובססיה הנואשת שלה לאהבה. העלילה סבוכה ופתלתלה, ובין השאר נאלצת הארוסה להתחפש לגבר ולפתות את אחותה של המכשפה כדי שתסייע לה. בסופו של דבר גיבורינו מצליחים לשבור את עולם התעתועים המכושף ולחלץ את נתיניו הלכודים. ואז ריקלין מכניס איזה טוויסט לסיפור, אבל לא נעשה ספוילר.
ובכן, מדוע המהלך של האופרה הישראלית נועז? כי אופרות בארוק, ושל הנדל בפרט, הן ז'אנר שהקהל לא מורגל בהאזנה להן, שלא לומר מתקשה. לא בִּכדִי לא מרבים להעלות אותן בבתי האופרה בעולם. הקהל היום מותנה אופרות מהתקופה הקלאסית והרומנטית - מוצרט, ורדי, פוצ'יני וצ'ייקובסקי. אופרות בארוק, לעומת זאת, זרות יחסית לאוזנו של בן המאה ה-20 וה-21. ראשית, אלו אופרות ארוכות נורא. בתקופתו של הנודל אופרה כזו יכלה להתנהל במשך 5-4 שעות (כשהקהל אוכל במהלכן ומעיר בקול רם את דעתו על המתרחש). מעבר לכך, האופרת הבארוקיות הכבדות ("אופרה סריה") מבוססות על אריות מתמשכות בלי גבול, ועל ריצצ'טיביים ארוכים (טקסט שירתי שנועד לקדם את העלילה). לעומת זאת, אין בהן את שפעת הרגשות והדרמה הלוהטת של האופרות מהמאה ה-19. אין בהן שיאים והרפיות. גם אין בהן את המרקם הקולי האופייני לאופרות המאוחרות יותר, שבו קול אחד מוביל והשאר הם קולות משניים (הומופוניה). באופרת בארוק לכל קול מעמד עצמאי משלו, ואין כמעט מעמדים רב-קוליים או מקהלתיים. שורה תחתונה: זהו ז'אנר אחר שדורש מהקהל קשב אחר. ולכן העלאת "אלצ'ינה" היא מהלך חשוב ומעניין מבחינה תרבותית-מוזיקלית, אך גם נועז מן ההיבט העיסקי, שהרי הקהל עלול להצביע ברגליים.
כדי להקהות את העוקץ עשו הבמאי ריקלין הבמאי והמנצח איתן שמייסר שני מהלכים משמעותיים: מהלך מוזיקלי ומהלך בימויי-עיצובי. האופרה קוצרה קיצור נמרץ לכשעתיים וחצי בלבד, תוך כיסוח של כמעט כל הרצ'טטיבים; אריות הוזזו ממקום אחד לאחר; ואפילו לקחו אריה מרכזית מגיבורת האופרה והעבירו אותה לאחותה - תפקיד משני יותר. בתנופת בימוי ברא ריקלין עולם סמי-קולנועי (עם איזכורים ברורים לפילם נואר) תוך שימוש ייחודי בבמה. כדי לקרב את הקהל לזמרים, כפי שמקובל היה בתקופתו של הנדל, הוא הוציא את התזמורת מהפיט (בור) הקבוע שלה שבין הבמה לקהל, והעביר אותה לבור שנכרה באמצע הבמה. וכך יצר במה חדשה, קרובה יותר לקהל. מהלך טוב, אלא שלטעמי לא נעשה בו שימוש מספיק כי עדיין חלק גדול מן המעמדים התרחשו בירכתי הבמה – שהפעם הייתה רחוקה מהרגיל בגלל התזמורת שישבה באמצע. החלל כולו היה גדוש בעושר וויזואלי (שלג יורד, משחקי אור וצל) ופעלולי השתקפויות באמצעות קיר מראה ענק בירכתי הבמה. ההשתקפויות האלה הדהדו וויזואלית את ההתחבטויות הרגשיות של גיבורי האופרה: האם אנחנו מתקיימים במציאות או באשליה? האם הוא/היא גבר או אישה? האם זו אהבת אמת או אהבה כפויה?
לשיר אריות בארוקיות אינו עניין של מה בכך. לא רק שהן ארוכות מאוד, אלא שהן גדושות קישוטים וירטואוזיים, קפיצות ועליות לגבהים מסחררים. כל זה מצריך יכולת טכנית גבוהה, מנעד רחב ושליטה על עוצמת הקול (קשה מאוד לנהל אקרובטיקה קולית בגובה רב מבלי לעבור לצרחות). אשר לגברים - באופרות הבארוקיות הייתה העדפה לקולות הקצה שלהם: באס מצד אחד וקאונטר-טנור מן הצד השני. קאונטר-טנור הוא קול גבוה במיוחד (מקביל לקול הנשי מצו-סופרן), והוא קול נדיר ביותר. בתקופת הרנסאנס והבארוק נהגו לסרס בנים יפי-קול כדי שיגדלו להיות קַסְטְרַאטִי - זמרים מסורסים בעלי מנעד קולי גבוה במיוחד. הטובים שבהם היו מאוד מבוקשים, מעין סלבריטאים שנהנו מקהל שהעריץ את יפי קולם אך גם לעג לסירוסם. הנדל מאוד חיבב את סוג הקול הזה ונתן לקאסטרטי שפע של תפקידים באופרות שלו. ב"אלצ'ינה" הוא נתן לו את התפקיד הבכיר של רוג'רו האהוב המכושף. זה תפקיד וירטואוזי וקשה לשירה, אך למרבה השמחה המבצע שלו אמש - הזמר הדרום קוריאני וִינס יִי – עשה זאת באופן מושלם. אצל יִי אפשר לשמוע כל הגה ותו באופן נקי ובהיר, והוא צולח את המהלכים הקשים בעדינות וברוך וביופי קולי משובח במיוחד. באמת קאונטר טנור נדיר.
שאר הזמרים אמש התמודדו, מי יותר ומי פחות, עם הדרישות הווקאליות של הז'אנר הקשה הזה. טובות במיוחד היו יעל לויטה בתפקיד אלצ'ינה והילה פחימה בתפקיד מורגנה אחותה. ללויטה, המעולה תמיד, יש סופרן חם, עשיר ומענג. ופחימה, שלא שמענו אותה כבר שנים רבות באופרה הישראלית (היא פועלת בעיקר בוינה ובברלין), היא באמת זמרת נפלאה. יש לה קול נהדר, טכניקה משובחת ואישיות כריזמטית. היה עונג לשמוע אותה.
באופן חריג, התזמורת שהופיעה אמש באופרה הייתה תזמורת בארוקדה - תזמורת בארוק שמנגנת בכלים אותנטיים של המאה ה-18-17. בארוקדה היא אמנם הרכב משובח אך לדעתי הצבתה במופע – כדי לעשות ביצוע שדומה במצלול שלו למוסיקה שהנדל יצר – לא צלחה. הקונספט הרעיוני היה נכון – לשלב באופרה בארוקית תזמורת שפועלת במתכונת של "ביצועים מודעים היסטורית". אך בארוקדה, על אף איכותה ועל-אף שעובתה אמש בשחקני חיזוק, היא בסופו של דבר תזמורת קאמרית קטנה. ולא רק זאת אלא שהכלים התקופתיים שהיא מנגנת בהם - כמו הויולה דה גמבה, הכינורות עם מיתרי גידים, הצ'מבלו והלאוטה – הם כולם "נמוכי" קול, רזים עם מרקם פריך. זה מייצר צליל קטן מדי ועמום מדי לחלל הבמה הענקי של האופרה. ואין מה לעשות, אוזנינו רגילה באופרות לצליל גדול. התוצאה – התזמורת שהיא מצוינת לאולמות קטנים, קולה לא נשמע דיו.
השורה התחתונה: אירוע מוזיקלי מעניין חריג, מהנה בחלקו, טרחני בחלקו, ועם כל זאת מומלץ בהחלט.
