שערוריית ה"אף היהודי" של בראדלי קופר בסרט "המאסטרו", שבו הוא מגלם את המנצח-מוזיקאי היהודי לאונרד ברנשטיין, לא הייתה הפרשה השנויה במחלוקת היחידה שהעסיקה את באי ובאות פסטיבל ונציה האחרון. גם הליהוק של אדם דרייבר, שבעורקיו לא זורם זרזיף דם איטלקי, לתפקיד אנצו פרארי - נהג המרוצים ומייסד מותג המכוניות האייקוני והיוקרתי בסרט "פרארי" - הצליח לעורר דיונים וויכוחים. מה גם שדרייבר גילם לפני שנתיים ב"בית גוצ'י" את מאוריציו גוצ'י, ראש בית האופנה הנחשב, שנרצח ב-1995 בידי מתנקש שנשכר על ידי גרושתו.
פיירפרנצ'סקו פאבינו, אחד הכוכבים הגדולים שצמח בארץ המגף, היה זה שיירה את יריית הפתיחה שגררה את הסקנדל המתוקשר: זה קרה כבר בתחילת הפסטיבל - פאבינו יצא במסיבת עיתונאים מתוקשרת נגד הנטייה ההוליוודית ללהק סטארים לתפקידים של איטלקיים מפורסמים, ורמז לליהוקים האחרונים של דרייבר. "אני לא משווה את עצמי לכוכבים הוליוודיים, אבל בהחלט אשמח לגלם דמויות איטלקיות בסרטים הוליוודיים", אמר פאבינו. "ולמה שחקנים לטיניים מגלמים איטלקים? יש עכשיו הרבה שחקנים איטלקים צעירים ומוכשרים, שמדברים אנגלית שוטפת ומחכים לתפקיד המתאים. לא רק בהוליווד. למה לא לתת להם הזדמנויות? הלוואי שנוכל לעשות יותר".
בריאיונות שהעניק פאבינו במהלך הפסטיבל, כולל ל-ynet, הוא הרחיב בנושא והאשים את דרייבר וחבריו מהוליווד ב"ניכוס תרבותי". כשדרייבר הגיע לעיר התעלות, שם "פרארי" התחרה על "דקל הזהב", הוא נדרש כמובן לסוגייה הנפיצה וניסה לחמוק ממנה. "בעבודה על 'פרארי' היה לי חשוב להיות במקום עצמו, להריח את צואת הפרות מהחוות, לראות את הנוף, ללכת למפעל, לשמוע את המנועים, ללכת למוזיאונים של פרארי", סיפר דרייבר במסיבת העיתונאים שנערכה לכבוד "פרארי" בוונציה, שבה נכחתי.
"יש חשיבות לשקיעה המלאה במציאות האיטלקית, קצת כמו כשלומדים שפה. ההבנה של תרבות אחרת היא החלק שאני הכי אוהב בלהיות שחקן. צילמנו במודנה, העיר בצפון איטליה שבה פרארי נולד, פעל ומת ב-1988 בגיל 90. היינו מוקפים באיקונוגרפיה של פרארי וראינו עד כמה השם שלו, הסמל, האדם, הסיפורים הסותרים והקשרים האישיים, המסעדות שאליהן הלך - עדיין חשובים לאנשים. אז יש עול שנופל על הכתפיים, אסור לך לפקשש. ברור לך שעליך לקחת את הפרויקט ברצינות. מדובר ברובד נוסף של אחריות כי זו לא התרבות שממנה אתה מגיע, ולכן השקעתי ורכשתי את הידע".
"החיים של אנצו פרארי היו מרתקים, מלודרמטיים ועמוקים"
על הבימוי של "פרארי" חתום היוצר ההוליוודי היהודי בן ה-80, מייקל מאן, שידוע כמי שמתמקד בדמויות גבריות (חלקן אמיתיות), ועבד עם בכירי הכוכבים של הוליווד: דניאל דיי לואיס ("המוהיקני האחרון"), אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ("היט"), ראסל קרואו ("המקור"), וויל סמית' וג'יימי פוקס ("עלי"), טום קרוז ("הנוסע"), ג'וני דפ וכריסטיאן בייל ("אויבי הציבור"). לכן אין זה מפתיע שהוא רותק לביוגרפיה ולאישיות של פרארי.
מאן, שמעריץ את המכונית והמותג, היה סטודנט לקולנוע ב-1967 בלונדון, התחמק מגיוס למלחמת וייטנאם וחי בזמנו על חמישה פאונד בשבוע. יום אחד, כשיצא מתחנת מהרכבת התחתית, סיפר כי "משהו חלף על פניי. זו הייתה פרארי 275 GTB 4 CAM. היא נראתה כמו פסל מהמם וחושני שזז. שילוב בין מהירות ליופי טהור". שנים רבות אחרי, כשמאן היה המפיק בפועל של הסדרה "מיאמי מחלק המוסר", הוא שיבץ בה דגמים של פרארי. בשנת 2000 הוא החל לנסות להרים עם הבמאי סידני פולאק את הפרויקט של "פרארי", ורכש את זכויות ההסרטה של "אנצו פרארי: האיש המכונית, המרוצים, המכונה" - ספרו של העיתונאי והתסריטאי ברוק ייטס. אולם לקחו לו שני עשורים עד שמימש את חלומו. "למה נמשכתי לסיפור של אנצו פרארי? כי הסיפור שלו כל כך אנושי במהותו", מצטרף מאן לשיחה, "וכשאתה נתקל בדמות כה דינמית כמוהו וככל שאתה נכנס לעומק האישיות ולסיפור שלו וצולל עמוק יותר - כך הדמות עצמה הופכת להיות יותר אוניברסלית. החיים של אנצו פרארי היו פשוט מרתקים, מלודרמטיים ועמוקים. הרבה חלקים באישיותו עמדו בסתירה זה לזה. טוב, גם אני מלא ניגודים, כמוהו".
מאן רצה ללהק את כריסטיאן בייל לתפקיד פרארי וב-2015 החל המשא ומתן, אבל בסופו של דבר זה לא הסתייע. כעבור שנתיים התבשרנו שיו ג'קמן הוא הכוכב המיועד לתפקיד פרארי, במקום בייל. ב-2020, ג'קמן נטש את הפרויקט - והוחלף בדרייבר. "מייקל מאן ואני נפגשנו בנוגע לעניין אחר וכמובן שתמיד רציתי לעבוד איתו", משחזר דרייבר, "ואז הוא שלח לי את התסריט של 'פרארי', והדמות הייתה בדיוק כפי שהוא תיאר, מלאה בניגודים. לכולם הייתה דעה וגרסה שלהם לפרארי. זה הרגיש כמו נושא שאני לא יודע עליו יותר מדי ולכן זה היה גם מפחיד וגם מרגש".
"פרארי" מתמקד בפרק דרמטי בביוגרפיה הסוערת של פרארי: בשנת 1957, הוא ורעייתו לאורה דומיניקה גארלו (שמגלמת פנלופה קרוז) מתקשים להתמודד עם הטרגדיה שפקדה אותם, מות בנם היחיד אלפרדו דינו, שסומן להיות היורש של האימפריה, והלך לעולמו ב-1956 בגיל 24 בלבד מניוון שרירים. מאז מות בנו, פרארי נהג לעטות משקפי שמש שחורים באופן קבוע. המוות מערער את הזוגיות שלהם. במקביל, פרארי צריך להתמודד עם דרמה נוספת - המאהבת שלו, לינה לארדי (בגילומה של שיילין וודלי), דורשת שהוא יכיר בבנם המשותף, פיירו בן ה-13, שאותו הוא נוהג לפגוש. באיטליה הקתולית, גירושים היו אסורים עד 1975, ולפרארי התאפשר להכיר באבהות רק ב-1987, אחרי מות רעייתו.
"מה שמעניין אותי בקולנוע זה דרמה, ובדרמה משבר הוא אלמנט הכרחי. גם הפסיכולוגיה של פרארי והנשים בחייו עניינה אותי", מספר מאן. "איך נרקמו למשל היחסים מחוץ לנישואים, מה היה גורלן של לינה לארדי ונשים כמוה בעולם, עשור אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. כנראה שהיו אז לא מעט אימהות חד-הוריות. גם הדמות של לאורה, האישה הקונבנציונלית שאבלה על הבן שלה וכלואה בתוך האבל, לא פחות מרתקת. אנצו לעומת זאת מסתכל רק קדימה אל העתיד. הוא תמיד חשב רק מה הלאה. אנשים היו שואלים אותו 'מה המכונית האהובה עליך מתוך כל אלה שבנית?' - והוא תמיד ענה 'המכונית הבאה שאבנה'. מערכת היחסים עם אשתו הייתה אכזרית וא-סימטרית, הם לא היו יכולים לקרוע את עצמם זה מזו, חרף הגועל שחשו אחד כלפי השנייה".
"אנצו יצר שריון שלא ניתן לחדור אליו על מנת לשרוד - מכניזם שנועד להתמודד עם הסבל, או לא להתמודד איתו", מוסיף דרייבר. "הוא היה איש אופטימי שנשען על האינסטינקטים שלו והצליח לבנות את עצמו מאפס, אבל הוא חש אחריות כלפי החברים שאיבד לאורך הדרך. באותה תקופה לא נהגו ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדבר על חיי הנפש שלך, כך שנדרש אירוע אדיר כדי להזיז אותו מהמוכר לו. הוא היה כמו ברווז - רגוע על פני השטח, בעוד שבמעמקים הוא נאבק בעוז. עבדתי לא מעט על הפן הפיזי, כובד המשקל שניתן לך עם הגיל, שהוא גם עול רגשי. בתחקיר שעשיתי גיליתי שאנצו היה אדם שהבין כלכלה, אבל גם היה פרנואידי להחריד. הייתי מוכרח לפתח אמפתיה כלפי אדם ששונה ממני ושעשה בחירות שונות בתקופה שונה. כהרגלי התבוננתי בחייו בלי שיפוטיות, בכנות וממרחק מסוים, וניסיתי לצלול לתוך זה".
לצד משולש האהבים, "פרארי" משחזר את ההתמודדות של הזוג פרארי עם משבר נוסף - פשיטת רגל שאיימה על המפעל שהוא ואשתו, לאורה, בנו 10 שנים קודם לכן כמעט ללא מימון. השניים השקיעו רבות בחטיבת המרוצים. כתוצאה מכך, עד 1957 חדלות הפירעון רדפה את המפעל. פרארי מחליט בניסיון להציל את המצב, לשקם ולחזק את המוניטין ולהגביר את המכירות, להמר על זכייה במרוץ "מילה מילייה" - מרוץ סיבולת מסוכן בכבישים ציבוריים פתוחים, מברשייה לרומא ובחזרה. המרוץ התקיים באיטליה 24 פעמים בין השנים 1957-1927, אך הופסק בשל תאונות קטלניות שבהן נהרגו נהגים וצופים כאחד. במרוץ של 1957 נהרגו תשעה צופים, מתוכם חמישה ילדים, אחרי שאחד הצמיגים במכוניתו של אלפונסו דה-פורטגו, נהגה של קבוצת פרארי, התפוצץ, והמכונית סטתה לתוך הקהל שעמד בצידי הדרך.
מאן עוקב בסרט גם אחר התחרות בין פרארי לבין מזראטי, יצרנית מכוניות היוקרה, שפעלה אף היא במודנה. "מה שהיה מעניין זה שכל אחת מהחברות עמדה אז בפני פשיטת רגל אבל מסיבות אחרות לגמרי. מדובר בשנת 1957, הכלכלה עדיין לא השתקמה מהמלחמה, כך שהחיים היו קשים ואנשים התקיימו מהיד אל הפה. במודנה הייתה גם תחרות בין שתי קבוצות כדורגל, נראה שהעיר כולה נטתה לדואליות ולתחרותיות".
"ניגשנו לעבודה כמו למחקר אנתרופולוגי-תרבותי - היינו חייבים לצלול לעומק"
מתברר שמאן חובב מרוצים בעצמו, ואף התנסה בכמה מרוצי חובבנים. "אפשר לתאר את החוויה הזאת דרך שתי תחושות - האחת, הפוקוס מאוד אינטנסיבי על מטרה אחת, עד כדי כך שכל דבר אחר בחיים נעלם באותו רגע. השנייה, איזו עצבנות וחוסר שקט. רציתי להעביר לקהל את החוויה הזו של לנהוג במכוניות האלה ספציפית בשנות ה-50, וזה השפיע על איך שצילמנו את הסרט".
לדבריו, השתדל להקפיד על השחזור התקופתי. "ניגשנו לעבודה קצת כמו למחקר אנתרופולוגי-תרבותי, מה שאומר שהיינו חייבים לצלול עמוק למקום, לאנשים, להבין מה הערכים שלהם, מי הסמכות, מה היה המבנה החברתי באותה התקופה. מה שמיוחד מאוד למודנה הוא שמרגיש כאילו אף אחד אף פעם לא עוזב אותה, ושאם אנשים עוזבים - הם בסוף חוזרים אליה. יכולתי לצאת מהדירה שגרנו בה, ללכת מעבר לפינה ולשבת באותו כיסא במספרה שבו ישב אנצו ושיגלח אותי הבן של הספר, שגילח גם את אנצו בכל בוקר. ומעבר לפינה השנייה היה הבית של אנצו.
"יש גם איזו קרירות במנטליות של מודנה. במהלך ההכנות והצילומים תיקנו את מה שלא הרגיש נכון בתסריט. יש לי אובססיה שהדברים הגדולים יוצגו בצורה הנכונה. גם לדרייבר יש את האובססיה הזאת. כבר בשלב מוקדם בהפקה הבנתי איך אנחנו הולכים להתמודד עם סוגיית השפה - ויתרתי על שחקנים בריטיים שמדברים במבטא בריטי ובחרתי בשחקנים אמריקאים שמדברים אנגלית במבטא איטלקי. מלבד כשהם אומרים שמות של מקומות, שם הם ינסו לעשות מבטא מהאזור שממנו הדמויות באות".
דרייבר מגלה שהוא וחבריו להפקה נעזרו בין היתר ברוברטו דה אנג'ליס, אחד מצלמי הסרט, בניסיון להיות כמה שיותר מדויקים. "הוא תפקד עבורנו כאוזן קשבת לרעיונות. היה קשה שלא לספוג דברים מהצוות האיטלקי. התגובה המיידית שלהם תפקדה כמערכת של בלמים ומעצורים".
עוד סיפר כי נאלץ לוותר על התענוג לנהוג במכוניות מרוץ במהלך הצילומים. "לא נתנו לי לנהוג מטעמי ביטוח. הם לא רצו שאגע במכוניות הישנות שמהוות פריטי אספנות וששוות לפעמים 50 מיליון דולר. רק בהכנה לצילומים נהגתי, אבל כמובן בדגמים חדשים. כששחזרנו את שנות ה-50, התחושה הייתה של כמה המכוניות הללו היו מסוכנות. נכון, היו חגורות בטיחות, אבל לא חגרו אותן. זה לא עניין של רשלנות אלא חלק מהתרבות של התקופה ההיא. לא היו אז גם מושבי בטיחות כמו שיש היום. כשהתיישבתי מאחורי ההגה של פרארי הרגשתי חרדה והמודעות לסכנה הכתה בי חזק - אתה מבין שאם אתה טועה במשהו אז גם הסרט וגם החיים שלך נגמרים שם. אבל היה טוב להבין מה זה אומר לשמר סוג כזה של ריכוז, שאתה חייב להיות נוכח לגמרי ברגע, בלי להרשות לעצמך להרגיש שום דבר אחר. אתה צריך להגיע למצב מנטלי שבו אתה לא חושב על כלום, וזאת ללא ספק עבודתו של שחקן".
בבכורה החגיגית של "פרארי" בוונציה כיכבה על השטיח האדום מכונית המרוץ האדומה המקורית של פיירו טארופי, נהג מרוצים איטלקי מעוטר שהתחרה בצוות פרארי, והיא גנבה את ההצגה מהפוסעים והמטופפות על השטיח. כולם מיהרו להצטלם איתה. לתפקיד טארופי ליהק מאן את פטריק דמפסי, הלוא הוא ד"ר דרק שפרד ב"האנטומיה של גריי", שגם נבחר לאחרונה על ידי מגזין "פיפל" לגבר הסקסי ביותר בעולם. עולם מרוצי המכוניות לא זר עבורו - בעבר נטל חלק במרוץ לה-מאן בצרפת ובמרוצים נוספים, והוא גם מטפח אוסף מרשים של מכוניות ספורט קלאסיות, כולל פרארי דייטונה.
בעוד על דרייבר נאסר לנהוג בצילומים, דמפסי עשה זאת על מכוניות שנוצרו לכבוד ההפקה באמצעות הדמיית מחשב וסריקות תלת ממד - העתק מושלם של מכוניות הפרארי ההיסטוריות. "האמת שלנהוג במכוניות הישנות היה די מפחיד", סיפר דמפסי בוונציה, "במכונית מודרנית יש מה שנקרא רול-קייג', שמספק הגנה למבנה הרכב ולנוסעים, אבל במכוניות הקדומות זה לא היה קיים. היה גם חשש משריפות. מרוצי ה'מילה מילייה' התחילו בלילה, ובצילומי המרוץ זה היה ללא ספק מלהיב כי נסענו יותר ויותר מהר, אבל הראות הייתה מחרידה וזה גרם לי לתהות מה אני עושה כאן. זה ממש מפחיד ונותן לך פרספקטיבה הרבה יותר טובה להבין מה הנהגים של אותה תקופה חוו ואילו סיכונים הם לקחו על עצמם. יחד עם זאת, זה גם היה מסעיר ומרגש, כאילו לקחת צעד אחורה בזמן.
"בכלל, יש איזה תחושת היי בחוויה, אתה מאוד נוכח ומודע לכל מה שקורה מולך, לצידך ומאחוריך. ברמת אינטנסיביות כמו אחרי מרוץ ארוך - בפרט כזה שבוחן סיבולת - אתה יוצא כשאתה במקום אחר לגמרי. במובן הזה יש כאן משהו נשגב. זה היופי של המרוץ, מה שממכר בו. קשה לוותר על הרגע הזה. זה סוג רגוע של ריגוש וכך עלינו לחיות גם מחוץ למסלול. כל הספרים הרוחניים מדברים על זה - להיות ברגע ובהווה, ואני חושב שנהיגת מרוצים מעניקה לך את זה. כך גם כל ספורט שבו אתה חייב להיות מרוכז לרמה שבה חייך תלויים בזה. קשה לתאר במילים את התחושה, הלוואי שכולם היו יכולים לחות אותה כי היא באמת קסומה".