בפתיחת יצירת המופת "מגנוליה", הבמאי פול תומאס אנדרסון מניח את מקרא המפה לסיפור עם שחזור של שלושה מקרים של צירופי מקרים בלתי נתפסים. "זה לא רק עניין של מזל, הדברים המוזרים האלה מתרחשים כל הזמן", מסכם הקריין ומוביל אותנו לעלילה המסועפת, במהלכה משתלבות דמויות בפקעת סבוכה של סיפורים, אקראיים לכאורה. אם כן, המסלול שהוביל את מוטי חיים, איש נדל"ן ישראלי מלוס אנג'לס, להופיע בסרט החדש של אנדרסון, "ליקריץ פיצה", הוא כנראה גם אחד מאותם דברים שמתרחשים כל הזמן, במציאות. קשה להאמין שהקשר האישי בין הקולנוען האמריקני הנערץ למי שנודע ככדורגלן מכבי יפו בשנות ה-70 הוא תוצאה של צירוף מקרים, ללא התערבות שמימית. או כמו שאומר חיים עצמו על הבמאי בראיון מיוחד ל-ynet: "תודה לאל שהוא נכנס לחיים שלנו".
הטריילר של "ליקריץ פיצה"
אז איך הגיע מרדכי חיים, שנולד בשכונת הבולגרים ביפו ב-1954, לאתר הצילומים של הדרמה המדוברת של אנדרסון? איך הגבר הישראלי ששיחק במגרש הפחים לצד מוצי ליאון, משה אוננה והרצל קביליו מצא את עצמו חולק מסך עם בראדלי קופר, שון פן וטום ווייטס? הכול התחיל באשתו של מוטי, דונה. כשהוא הכיר אותה אחרי הגירתו ללוס אנג'לס בשנות ה-80, היא עבדה כמורה לאמנות בבית הספר באקלי היוקרתי בעיר. "הרבה מפורסמים למדו שם, אבל היא תמיד נהגה לספר לי שיש לה תלמיד שקוראים לו פול תומאס אנדרסון, והוא משהו מיוחד", חיים משחזר, "לי השם שלו לא אמר שום דבר, מאיפה לי לדעת. אבל אני זוכר ששנים אחרי זה צפינו ביחד 'מגנוליה' והיא אמרה לי שזה סרט של התלמיד שתמיד דיברה עליו - פול תומאס אנדרסון".
בשלב זה, הסיפור כנראה לא מרשים או מפתיע אתכם יותר מדי, כמו גם את הזוג חיים בזמנו. אלא שיותר מ-15 שנים לאחר מכן, הגיעה התפנית הבלתי צפויה בעלילה, הפעם דרך שלוש הבנות של מוטי ודונה, אסתי, דניאל ואלנה, האחיות שידועות בציבור כחברות ההרכב המוזיקלי "חיים" (Haim). אנדרסון האזין במקרה לאחד משירי הלהקה ברדיו ונדלק. בירור קצר העלה שהן מסן פרננדו ואלי, שם גדל. הקולנוען המבריק ידוע בחיבתו למוזיקאים, ובין השאר ביים קליפים לפיונה אפל, ג'ואנה ניוסם, איימי מאן ורדיוהד (חבר הלהקה ג'וני גרינווד הפך למעצב הפסקול הקבוע של סרטיו), והתחיל לחתור למגע עם בנות הלהקה דרך מישהו שמכיר מישהו. יום-יומיים לאחר שנתקל לראשונה ב"חיים", הגורל זימן לאנדרסון מפגש בלתי אמצעי עם המוזיקאיות הצעירות. וגם פה הכול התחיל באשתו, הקומיקאית מאיה רודולף.
"הבנות ישבו במסעדה בסטודיו סיטי וזיהו את מאיה רודולף", מספר מוטי, "לאסתי יש ביצים, חוצפנית חבל על הזמן. היא ניגשה אליה והציגה את עצמה. כשמאיה הבינה שהיא מהלהקה, היא אמרה 'או אלוהים, בדיוק דיברתי עם פול עליכן'. הן הזמינו אותן לארוחת ערב וככה זה התחיל". אסתי, דניאל ואלנה מעולם לא ייחסו חשיבות מיוחדת לכך שאימן הייתה המורה של פי-טי אנדרסון, אולם המידע הזה נראה פתאום כבעל ערך: "כשהילדות הגיעו לארוחה הן לא ידעו אם להזכיר שאמא שלהן הייתה מורה שלו, כי אולי הוא לא אהב אותה. אבל אסתי פנתה אליו ואמרה: 'היי פול, שמי אסתי ואמא שלי הייתה המורה שלך בתיכון'. כשהוא הבין במי מדובר הוא נכנס להלם. הוא הלך לחדר שלו והביא משם ציור שהוא צייר כנער בעזרתה".
במהלך הארוחה הזאת נוצר הקליק, ובעקבותיו התחיל שיתוף פעולה מקצועי בין האחיות חיים לקולנוען המהולל שביים עבורן קליפים והופעות. במקביל התגבש קשר חברי קרוב בין המשפחות. "מאז הן נהיו כמו משפחה. הם מדברים כל הזמן. הילדים שלו והילדות שלי בתקשורת חופשית" אומר מוטי, "מאז שהוא הכיר את הילדות הוא מעולם לא אמר להן 'לא'. לא ראיתי כזה דבר. הבן אדם מפורסם, אבל בכל קליפ הוא הבמאי, גם כשהופענו בגראמי ובקואצ'לה. אפילו בן משפחה לא היה עושה כזה דבר, זה לא ייאמן". על רקע הקרבה ויחסי האמון שנוצרו בין אנדרסון לבנות משפחת חיים, רק טבעי היה שהוא ייבחר באלנה כדי שתוביל את "ליקריץ פיצה" ככוכבת הראשית. ולא רק היא, אלא גם את האחיות אסתי ודניאל בתפקידים קטנים. ולא רק הן, אלא גם את אמא דונה ואבא מוטי, לו שמורות כמה מהסצינות המשעשעות ביותר בסרט. רגעים זכורים לטוב, בו הוא משחק בעצם את עצמו.
"בתמימותי, לא הבנתי שעושים לי אודישן"
"ליקריץ פיצה" הוא סרטו התשיעי של אנדרסון ובו הוא מלווה את התהוות הקשר בין אישה יהודייה צעירה (חיים) לתלמיד תיכון שאפתן (קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח, משחקני הבית הקבועים של אנדרסון) על רקע התהפוכות החברתיות בשנת 1973 בלוס אנג'לס. הקשר בין שני הצעירים הנמרצים הוא חברי, עסקי וספק רומנטי, למרות פער הגילאים. ביחד חייהם הופכים להרפתקה מללבת וחושנית של גילוי עצמי. תהליך התבגרות מואץ שעובר דרך חלומות גדולים, אכזבות גדולות לא פחות, קפיטליזם, פוליטיקה ואמנות. ויש פה ושם גם נגיעה במסורת היהודית והחוויה הישראלית - משהו שאנדרסון האירי מעולם לא התעסק בו לפני כן, אבל נפתח אליו דרך הקרבה האינטימית למשפחת חיים וקורותיה. אחד הסיפורים מהמורשת המשפחתית אף השתרבב לתוך הסרט, והוביל את אבא מוטי להשתתף בו כשחקן. זה קורה בסצנה שבה חבר יהודי של אלנה (בגילומו של סקיילר גיסונדו) מגיע לארוחת שבת, אך מסרב לברך על החלה מטעמים אידיאולוגיים אתאיסטים, מה שמביא את האב הזועם לגעור בו.
"הסצנה הזאת נכנסה לתסריט לאחר שאלנה סיפרה לו את הסיפור על ארוחת השבת, רק שזה בכלל היה סדר פסח והחבר לא רצה לקרוא בהגדה", מספר מוטי, "פול נדלק על הסיפור ורצה לשלב אותו בסרט. כשאלנה שאלה מי יגלם את בני המשפחה, הוא ענה לה: 'מה זאת אומרת? המשפחה שלך'". הבמאי, שבשלב הזה כבר הכיר היטב את מוטי מהפעילות שלו עם חיים, ערך לו אודישן ללא ידיעתו. יום אחד, אחרי שהסיע את אלנה לחזרות, היא יצאה החוצה בריצה וקראה לו לבוא איתה לבקשת אנדרסון. "פול ביקש ממני לקרוא את הטקסט כדי לבחון את סקיילר, שהיה לא רגוע. רציתי לעזור לו לקבל את התפקיד, ובזמן שאנחנו עושים את הסצנה אני שומע את פול מת מצחוק. בשלב הזה לא הבנתי שזה אני שמצחיק אותו, ושהוא מצלם אותי. בתמימותי לא הבנתי שבעצם הוא עושה לי אודישן".
(הסצנה לאחר ארוחת השבת עם כל משפחת חיים)
אז עברת את האודישן בהצלחה, אבל איך הייתה החוויה של הצילומים עצמם?
"כל מה שאני אומר בסרט, לא נמצא בתסריט. אני היחיד שאין לו טקסט מראש. הוא נתן לי לאלתר. הוא הבין שהוא צריך לשחרר אותי, הוא רואה הכל. הצילומים של סצנת ארוחת השבת ארכו יום שלם, והוא כל הזמן נפל מצחוק. הוא אמר לי, 'תעשה מה שאתה עושה בבית'. ומכיוון שבארוחות שבת אנחנו שרים ומתופפים בדרבוקה, ככה עשינו גם פה, ושרנו. היה לנו כיף".
נראה שאתה מרגיש מאוד בנוח מול המצלמה.
"כולנו הרגשנו מאוד בנוח, האווירה הייתה מאוד נינוחה. הכרנו את רוב האנשים שהוא עובד איתם בעבודה על הקליפים, וצילמנו במהלך הקורונה, כך שהאנשים היו אותם אנשים. בנוסף לזה, כל החיים שלי הייתי באור הזרקורים, אני מגיל תשע בשואו ביזנס - הייתי מתופף ושחקן כדורגל, שגם זה כמו הופעה. פול מבחינתו נותן את ההרגשה שאתה צריך לעשות את הכי טוב שלך, הוא לא כועס עליך".
איך התרשמת מהעבודה שלו במהלך הצילומים?
"פול תומאס אנדרסון הוא גאון. הוא רואה הכול, וגם אם אתה חושב שהוא לא רואה, אתה יכול להיות בטוח שהוא רואה. אני יודע את זה מהקליפים. הוא היה עושה מכלום דברים שלא ייאמנו. כמה גאונים כאלה יש לנו היום? הוא לא היה מגיע סתם לאיפה שהוא נמצא עכשיו. מעבר לזה, כבן אדם הוא צנוע ועניו".
אנדרסון ראה משהו בנוכחות של מוטי חיים ושאל ממנה ליצירתו, אולם הגאונות האמיתית שלו כבמאי באה לידי ביטוי בכך שזיהה את הכשרון של הבת אלנה כשליהק אותה לתפקיד הראשי. הצעירה מבין האחיות חיים כובשת את המסך, למרות שאין לה כל ניסיון כשחקנית. בניגוד לסרטיו הקודמים, שכללו כוכבים הוליוודיים נוצצים כמו דניאל דיי לואיס, חואקין פיניקס וג'וליאן מור, הפעם אלו אלנה וקופר הופמן עליהם נשענת הדרמה כולה. מוטי חיים מספר שהוא הופתע מאוד מהאיכויות של אלנה כשצפה לראשונה בסרט באולם הקרנה פרטי בחיק שתי המשפחות. "לא קראתי בכלל את התסריט, וחוץ מלדבר מדי פעם עם אלנה לא ידעתי מה קורה. בתור אבא הייתי קצת מודאג, כי לא היה ברור לי מה היא עושה", הוא מספר.
"כשצפיתי בה על המסך חשבתי שראיתי את מריל סטריפ, ולא הבנתי איך זה יכול להיות. זאת זו שהייתה הילדה הקטנה שלי. מה שהוא ראה באלנה, אנחנו לא ראינו. הוא לקח עליה הימור, וגם על קופר. מי יודע מי הם? והוא נותן להם תפקידים ראשיים". חיים מוסיף: "לאלנה יש חוצפה ישראלית, וכשראיתי אותה בסרט הייתי בשוק. וואלק, זו אלנה? איזו שחקנית. אני לא מאמין. ובעודי צופה, פול יושב לידי ומסתכל לראות את התגובות שלי, אבל אני מרוכז רק באלנה. ואז נגמר הסרט, אני קם, מסתובב לעבר פול ואומר לו: 'אתה יודע, זה הסוף של חיים'. הוא נקרע מצחוק".
זה נאמר כבדיחה, אבל יכול להיות שהפריצה שלה עלולה להביא לסוף של "חיים"?
"לא. האחיות תמיד מפרגנות ועוזרות אחד לשנייה. 'חיים' בשביל כולן, כולן בשביל 'חיים'. הן ילדות מאוד טובות וכך הן גדלו מההתחלה. אין להן מניירות, הן צנועות, מסתכלות לך בעיניים, וזה מה שפול אוהב בהן. מה שמצחיק הוא שהשחקנית במשפחה היא אסתי, מאה אחוז, והיא יודעת את זה. היא תמיד קיבלה תפקידים ראשיים בהצגות בבית ספר. כל הופעה של חיים זה האסתי שואו. בכל הנוגע למוזיקה, דניאל היא הגאונה, היא כותבת את כל השירים. אלנה ספגה הכול מהאחיות שלה, היא גדלה בצל שלהן".
זיהית באלנה שעל המסך משהו מהחיים האישיים?
"היא רגילה לאור הזרקורים מגיל ארבע. לא הייתי מודאג מכך שהיא תעשה את העבודה, רק לא הייתי בטוח כמה היא טובה בתור שחקנית. היא כריזמטית ויש המון דברים בסרט שמזכירים לי אותה. אחרי שראיתי את הסרט, הבנתי - זו אלנה. היא דואגת לכולם, יש לה נשמה של זהב. אנחנו מאוד שמחים בשבילה. אחרי מה שראיתי בסרט, אין סיבה שהיא לא תמשיך בכיוון הזה. יש לה כישרון ואני בטוח שפול כבר חושב על משהו אחר איתה. פול גילה אותה, ופול דואג לה ומה שיבוא ברוך הבא. אני לא דואג בכלל, זו עוד דרך שהיא צריכה לעבור בחיים".
משכונת הבולגרים להוליווד
מנקודת המבט הרחבה שלו, מוטי בן ה-67 יודע טוב מאוד עד כמה פתלתלה יכולה להיות הדרך. הוא עצמו עבר דרך ארוכה ומלאת תפניות משכונת הבולגרים ביפו שם גדל בסמוך למגרש הכדורגל המקומי ועד להוליווד. כילד הוא חלם תמיד לשחק במדי מכבי יפו, אבל בגיל תשע סבתו לקחה אותו ואת אחיו התאום למבחנים ללהקת צדיקוב הנודעת, אותם עברו שניהם בהצלחה. "זה שינה לי את החיים מכדורגל לכיוון מוזיקה. היינו הולכים לחזרות ומופיעים כמעט פעם בשבוע. בין השאר, הופעתי עם פרנק סינטרה ושארל אזנבור", הוא נזכר, ומספר כיצד בגיל 13 עבר הסבה בהנחיית המנצח לאסלו רוט, והחל לתופף. "הייתי הכי צעיר בתזמורת ולא ידעתי אפילו לקרוא תווים. למרות ששיחקתי בקבוצת הנערים של מכבי יפו, מוזיקה הפכה להיות החיים שלי". במקביל מוטי החל לעבוד כמתופף מקצועי, ואף ליווה את ששי קשת בהופעותיו והשתתף בצילומי הסרט "נורית" של ג'ורג' עובדיה. כבר אז פילס לעצמו דרך למסך הגדול.
בהמשך התגייס ללהקה צבאית, ובין ארבעה ההרכבים בהם היה חבר, הופיע בצוות הווי צנחנים עם רוחמה רז ואורי הרפז. במקביל הוא נשאב מחדש למגרש הכדורגל בעקבות הקידום שלו לקבוצת הבוגרים של מכבי יפו בגיל 17, והתקבע בהרכב הראשון כקשר הגנתי. "הייתי עובד בשביל ארבע שחקנים, רץ, רץ, רץ. אף אחד לא שיחק ככה בתקופה ההיא". בגיל 25 החליט לנסות את מזלו בארצות הברית ויצא לקליפורניה, שם השתלב במדי מכבי לוס אנג'לס, אולם אחרי שנה חזר ארצה. "התגעגעתי וחזרתי. שיחקתי עוד כשנתיים במכבי יפו, ואז אמרתי לעצמי שדי. היו לי גם דברים אחרים בראש. התגעגעתי למוזיקה, והתחביב שלי זה בכלל תעופה, רציתי להיות טייס. אז אמרתי לעצמי 'נעזוב לאמריקה, נלמד לטוס, נחזור למוזיקה'. וככה זה נגמר. האנשים ביפו היו פנטסטיים, אבל ידעתי שאין לי יותר לאן להתקדם וצריך לחשוב מה הלאה".
הטייק השני בארצות הברית התחיל בשנת 1980, והפעם חיים הגיע כדי להישאר. הוא חזר לשחק כדורגל במכבי לוס אנג'לס ובמקביל התחיל לעבוד בנדל"ן ועבר הסמכה כמתווך וכקבלן. הוא הכיר את דונה ב-1982 והשניים נישאו שנתיים לאחר מכן. ב-1986 באה אסתי לעולם, ודניאל נולדה שלוש שנים אחריה. אחרי שתי בנות, מוטי ייחל לבן, אולם אחרי לידת הבת הצעירה אלנה ב-1991 הוא החליט להסתפק במה שיש, ומה שיש זה המון. לצד עבודתו בנדל"ן, הוא השקיע עצמו בטיפוח הכישרון המוזיקלי שלהן, ונשאר מעורב עד היום. "בזכות עסקי הנדל"ן 'חיים' הצליחו, זה אפשר לי זמן להשקיע בילדות. אם הייתי עובד במשרה רגילה והיה לי בוס על הראש, אין סיכוי שההרכב היה בא לעולם", הוא קובע.
התרומה של מוטי ודונה להתפתחות המוזיקלית של האחיות היא עצומה, והתחילה כבר בגיל צעיר מאוד, על התופים. "היה לי חשוב לראות כבר בגיל שישה חודשים אם יש להן חוש קצב, כי אני מתופף, ואם אין להן קצב זה יכול היה לשגע אותי", הוא מתבדח, "כשדניאל נולדה אסתי הייתה בת שלוש וכבר ניגנה על תופים, אז העברנו אותה לפסנתר. דניאל התחילה על התופים וקיבלתי חום - היא הייתה יושבת עליי וחוזרת אחריי במדויק. הבנתי שיש בה משהו מיוחד, ידעתי את זה כבר אז. כשהיא הייתה בת שלוש אלנה נולדה, ושמתי אותה על התופים. ככה הבנתי שיש להן כשרון מוזיקלי".
לצד החינוך המוזיקלי, מוטי ודונה חברו לזוג חברים מוזיקאים, ויצאו להופיע במועדוני קלאב מד. "היינו מסתובבים פה ושם, והבנות היו באות איתנו. עשינו את זה בשבילן. אבל ההרכב הזה היה קטסטרופלי מבחינה מוזיקאית וזה שיגע אותי. אני מתופף מקצוען, מה אני עושה איתם? בסוף נשבר לי והחלטתי להפסיק לנגן איתם. חזרנו הביתה אחרי הופעה ואמרתי לאשתי: 'תקשיבי, אנחנו נקים להקה יחד עם הבנות'. מיד קניתי את כל הכלים ושכרתי את המורים הכי טובים. בס, גיטרה, פסנתר, שירה, ריקוד. הן ניגנו נון-סטופ, כי אני באתי ממכבי יפו ומלהקה צבאית, והן היו חייבות להתאמן כל הזמן". כך הוקמה להקת 'רוקינ'חיים' (rockinhaim) בהשתתפות כל בני המשפחה, ואחרי שמונה שנים הבנות פרצו בזכות עצמן עם הרכב משלהן, 'חיים'. "שאלנו אנשים איך לקרוא ללהקה, ואנשים העלו כל מני רעיונות. אבל אז דניאל באה אליי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'אבא, אנחנו 'חיים'. זה שם המשפחה שלנו וזה מי שאנחנו'".
(איחוד על הבמה של הלהקה המשפחתית Rockinhaim)
עד כמה גדולה הזיקה של הבנות לישראל?
"מבחינתי המשפחה תמיד בעדיפות עליונה ואני נמצא בקשר יומיומי איתה. הילדות שלי מאוד אוהבות את המשפחה בארץ, הן מתות על אמא שלי, סבתא פרידה. הן ביקרו מלא בישראל. אסתי מדברת עברית, דניאל ואלנה מבינות עברית אבל פחות מדברות. היה חשוב לי שיהיה להן קשר לישראל, ולכן כמעט כל החופשות שלנו היו שם".
ומי יודע - אחרי ההופעה המוצלחת של אלנה, מוטי והאחיות ב"ליקריץ פיצה", אולי פול תומאס אנדרסון יחליט להגיע לישראל ולשלב את משפחת חיים המורחבת בסרטו הבא. אין לדעת. כמו שנאמר ב"מגנוליה", דברים כאלה מתרחשים כל הזמן. "פול מאוד חזק בעניין הזה של צירופי מקרים", מעיד מוטי, "סתם אנשים לא יהיו באטמוספירה שלו. אם הגעת להיות קרוב אליו, זה אומר שמשהו מיוחד קרה. ככה המשפחות שלנו התאחדו".
