הסופר ז'ואל דיקר הוא אומנם סוג של אימפריית ספרי מתח של איש אחד, כאשר המותחנים שלו מתורגמים ל-40 שפות ונמכרים בכל רחבי העולם, אבל הפרסום החדש בעברית של הרומן שלו "פרשת אלסקה סנדרס" משמח אותו במיוחד. "יש לי קשר מיוחד לעברית כמו לכל יהודי בעולם שקרא בבית הכנסת כילד", הוא משתף בריאיון ל-ynet, "מצחיק אותי שאותה עברית מההפטרה שלי משמשת גם ברומנים".
5 צפייה בגלריה
"מצחיק אותי שאותה עברית מההפטרה שלי משמשת גם ברומנים". ז'ואל דיקר
(צילום: Anoush Abrar)
אתה זוכר איזו פרשה קראת?
"קרח", הוא עונה מיד ומוסיף "אני זוכר שלוש וחצי מילים בעברית: שלום, להתראות, תודה. זה יותר טוב מכלום".
דיקר בן ה-39, שנולד בשוויץ, התפרסם ב-2012 עם ספרו השלישי, "האמת על פרשת הארי קאברט". עד כה הוא פרסם שמונה ספרי מתח מצליחים, בהוצאת ספרים שייסד עם ברנאר דה פאלואה, המו"ל שנתן לו את ההזדמנות הראשונה שלו. לאחר שהמו"ל נפטר, דיקר יצא לדרך עצמאית עם הוצאת ספרים חדשה השייכת לו, שבה הוא שולט גם בקידום, בעיצוב ובהפצה.
ז׳ואל דיקר, בנם המחונן של בעלת חנות ספרים ומורה לצרפתית מז'נבה החל לפרסם עוד כשהיה בן 20, אבל הפך למכונת רבי-מכר רק אחרי שזכה עם "הארי קאברט" בפרס גונקור של הגימנסיות, בפרס הרומן של האקדמיה הצרפתית ומכר חמישה מיליון עותקים ברחבי העולם. הספר אף עובד לסדרת מתח בכיכובו של פטריק דמפסי, הלוא הוא דוקטור שפרד השרמנטי מ"האנטומיה של גריי".
כעת, כאמור מתפרסם בעברית "פרשת אלסקה סנדרס", הספר השלישי בטרילוגיה שלו, בתרגומה של עדה פלדור ובהוצאת מודן כנרת. עלילת הספר מתרחשת, כמו ברבים מספריו של דיקר, בעיירה הקטנה והבורגנית מאונט פלזנט שבניו-המפשייר. גופתה של מלכת היופי והשחקנית המתחילה אלסקה סנדרס מתגלה על גדות האגם המקומי, והמשטרה עוצרת במהירות שיא את האשמים, שממשיכים לטעון לחפותם גם לאחר שהורשעו. 11 שנים מאוחר יותר, בעקבות מכתב אנונימי, מתקשר הסמל פֶּרי גַהַלוֹוּד לידידו הסופר מרקוס גולדמן, שעימו כבר שיתף פעולה בעבר בחקירת הארי קאברט. השניים מפלסים את דרכם בין הסודות והשקרים של התושבים עד לפתרון המפתיע. ויותר מזה אי-אפשר לומר בלי לקלקל את התענוג. באופן קצת מאולץ אבל משעשע, וכדי לשמור על הקשר בין הספרים בטרילוגיה, קאברט, גיבור המותחן הראשון, קופץ כאן לביקור קצר ועוזר לגולדמן, שממשיך להעריץ אותו, לעשות קצת סדר בחייו ובחקירה.
5 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "פרשת אלסקה סנדרס" מאת ז'ואל דיקר
(עיצוב הסדרה והעטיפה: עדה ורדי ציור העטיפה: .1940Gas ,Hopper Edward ,Art Modern of Museum The ,image Digital Florence ,Scala/York Ne)
גם בסדר הפרסום של הטרילוגיה יש תעלומה: "אלסקה סנדרס" הוא בעצם החלק השני בסדרה, שהחלה עם "האמת על הארי קברט". אבל "בני בלטימור", החותם את הסדרה, התפרסם לפניו.
זה די מבלבל. למה פרסמת את "בני בלטימור" לפני "אלסקה סנדרס"?
"שלחתי את 'האמת על הארי קאברט' להרבה מו"לים ורובם סירבו לפרסם אותו. בינתיים עבר זמן והמשכתי לכתוב. אמרתי לעצמי שאני רוצה ליצור טרילוגיה עם הדמויות הללו והמשכתי לתהות לי בנחת לאן לנווט את ההמשך. זו הייתה תוכנית לטווח ארוך של סופר לא ידוע. ואז, לפתע, הגיעה ההצלחה הענקית של 'הארי קאברט'. אמרתי לעצמי, 'לעזאזל, אני לא יכול לכתוב את הספר השני באותה מתכונת של הראשון. כולם יחשבו שמדובר במתכון קל לספרי מתח מצליחים'. יש לי יתרון גדול שהוא גם חולשה - הספק. אני מפקפק תמיד בהכול, וזה מאפשר לי לחזור, להתחיל מחדש ולכתוב שוב. הספק הזה גם שומר אותי במרחק מההצלחה ולא נותן לה לעלות לי לראש. אני תמיד עסוק במה אני רוצה לעשות עכשיו ואיך אני יכול לעשות את זה הכי טוב שאפשר. החלטתי שאם 'הארי קברט' מתרחש בין 2008 ל-2009 הספר השלישי, 'בני בלטימור' יקרה ב-2012 וכך השארתי את השנים 2011-2010 לרומן אחר, במקרה שאצליח לסיים את הטרילוגיה".
"בני בלטימור" אכן שונה באופיו האינטימי והביוגרפי משני הספרים האחרים. הוא אפשר למחבר לעקוף את אימת פרסום הספר השני אחרי ההצלחה העולמית של רב המכר הקודם שלו. וכך, בישראל כמו בשאר העולם, יכולים הקוראים האדוקים לקרוא את הטרילוגיה בסדר שמתחשק להם וגם בנפרד, כיוון שהגיבורים מציגים את עצמם מחדש בכל ספר. בינתיים כבר הספיק דיקר לפרסם השנה רומן חדש, "חיית פרא", וכבר עובד על הספר הבא, "אבל אני אף פעם לא מספר על מה אני עובד עד שהספר יוצא", הוא מסביר בחיוך.
5 צפייה בגלריה
"ניסיתי לכתוב ספרים שהתרחשו באירופה והרגשתי קצת מוגבל". ז'ואל דיקר
(צילום: באדיבות Pascal Le Segretain/Getty Images)
ספרים רבים של דיקר מתרחשים בארצות הברית, זאת למרות שהוא עצמו חי וכותב בז'נבה. גם האיורים שמופעים על הכריכה של הרומנים שייכים לאמן אדוארד הופר המזוהה מאוד עם התרבות האמריקנית. "בעבר ניסיתי לכתוב ספרים שהתרחשו באירופה והרגשתי קצת מוגבל", הוא משתף. "שאלתי את עצמי מה יקרה אם אמקם את הסיפור שלי בארצות הברית. בשבילי, למקם סיפור זה כאילו באופן קסום אני יכול לקחת את השולחן שלי ולהרים אותו כמו שאני אוחז בנייד הזה ובום - אני באמריקה. אמריקה כל כך גדולה שאחד היתרונות הוא שזה כר משחקים, דמיון והיסטוריה נפלא. להמציא עיר דמיונית בשווייץ זה מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי, כי שווייץ כל כך קטנה".
גרת תקופה בארצות הברית?
"בילדותי ביליתי שם הרבה. היו לנו בני דודים בוושינגטון, עם בית נופש במיין, ותמיד שהינו שם חלק מהקיץ. אלה היו עבורי חופשות מדהימות של גילויים, טיולים ביער, על חוף האוקיינוס, בעיירות האמריקאיות הקטנות והטיפוסיות האלה שאני מדבר עליהן בספר".
איך מגיבים הקוראים האמריקנים?
"כשאני מגיע לחנות ספרים בארצות הברית ומתחיל לדבר באנגלית עם מבטא שוויצרי פתאום כולם מבינים שזה תרגום. כשהם קוראים את הספר, הם חושבים שהוא נכתב באנגלית. זה משמח כי כנראה שהצלחתי ליצור סיפור אמין במקום אמין".
לא מסובך להסתמך על הדמיון הקולקטיבי שיש לנו בקשר לארצות הברית, מבלי לגלוש לקלישאה?
"קלישאה אינה מילה גסה. היא מרכיב חשוב מאוד למציאת בסיס משותף לדיון. אם אין לנו את הבסיס המשותף הזה, אי-אפשר לפנות מקום לדמיון. אם אני אומר, 'דמיינו את העיר לוגאנו', אני לא יודע מה אתם מדמיינים, אבל לדעתי לא הרבה. אם אני אומר, 'דמיינו את ניו יורק', אני יודע שראיתם מיד את המוניות הצהובות, גורדי השחקים, סנטרל פארק וכולי. אנחנו מתקדמים על קרקע משותפת, משתמשים באלמנטים שגורמים לנו להבין זה את זה. משם כל אחד צועד בדרכו הדמיונית. הקלישאה חשובה ושימושית עבורי, היא מגרש משחקים".
היא מאפשרת לך להתרכז בסיפור?
"זו הייתה דרך להשתחרר ולהרגיש טוב יותר - להמציא רומנים עם עלילות אמיתיות. בצרפת הספרות היא לעיתים קרובות 'אוטופיקציה': המצאה המבוססת על החיים שלך. אני רציתי לכתוב סיפורים. כשאומרים לנו לספר סיפור, בדרך כלל לא נגיד, 'אה, היום שתיתי קפה וחשבתי על משמעות החיים'. נאמר, 'היה היה פעם' או 'יום אחד, כשטיילתי, קרה לי משהו מדהים'".
אבל דמותו של הסופר, מרקוס, עדיין דומה לך. מה היחסים שלך איתו?
"נכון שהוא בהכרח קצת האלטר-אגו שלי כי הוא בגילי, לפחות עכשיו. אבל פחות ופחות כי אני מזדקן והדמות בספר לא. אני כבר בן 39 ויש לי משפחה... הוא דמות שקפואה סביב גיל 30 ואני לא יודע אם אגרום לו להזדקן איתי. קשה להתחייב בספרות, אבל אני חושב שככל שיעבור הזמן, כנראה שאצור אלטר-אגו חדש. אצטרך למצוא פתרון".
5 צפייה בגלריה
"קשה להתחייב בספרות, אבל אני חושב שככל שיעבור הזמן, כנראה שאצור אלטר-אגו חדש". ז'ואל דיקר
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
מוטיב שחוזר פעמים רבות בספריו של דיקר הוא קפיצות בזמן - ו"פרשת אלסקה סנדרס" אינו יוצא מן הכלל במובן הזה. במהלך הסיפור העלילה קופצת מהרצח והסיפור על חייהם של הגיבורים ב-1999 ולאחר מכן ל-2010 כשהחקירה מתחדשת, ושוב קופצת לעבר. אך הסופר לא מוטרד מכך שהקפיצות הרבות יבלבלו את הקורא. "נהפוך הוא" הוא קובע. "אני חושב שהתהליך מקל על הקורא. העבר הוא הכרחי כדי להבין מי הן הדמויות ומה הן באמת עושות. אני יכול לתאר לכם שדמות היא בלונדינית ויש לה אופי מסוים, אבל מה שבאמת יגדיר אותה הוא העבר שלה. אם אני אומר למשל על מרקוס, המספר, שהוא בן 30 ונחמד, אני לא מוסיף הרבה לדמות. אם אני אומר לכם שהוא בן 30 וזה עתה נטש את אשתו ושלושת ילדיו בלי להשאיר להם פרוטה, כדי לחיות עם אישה אחרת, אתם תגידו, 'איזה טיפוס מגעיל הוא'. או אולי לא, אני לא יודע מה אתם אומרים לעצמכם. כשחוזרים לעבר של הדמויות אפשר להבין את התהליך: הנה מה שהוא עשה וזה מה שהוא עושה היום".
אתה מוותר על ציר זמן לינארי ומגלה את הרגע בעבר של הדמויות בשלב שעוזר לפיענוח התעלומה.
"נגיד שאנחנו מטיילים עם חברה ופוגשים מישהו שהיה איתנו בכיתה לפני 20 שנה. אתם מציגים אותו ואומרים, 'היינו יחד בבית הספר, הוא היה מצחיק', או 'אמא שלו באותו זמן הייתה מאוד צעירה אבל הייתה מאוד חולה'. אתם מוסיפים את הסיפור ברגע האמת שבו הוא נחוץ לעלילה. צריך להשתמש בכלים הנכונים ברגעים הנכונים. אחרת אתם מסתובבים עם ארגז כלים ולא משתמשים בו כדי שהקורא יבין מה קורה".
"אי-אפשר שלא להיות מושפע מהאנטישמיות הגואה סביב"
למרות שז'ואל דיקר גר בז'נבה הוא מאוד קשור לארץ. הוא ביקר בישראל מספר רב של פעמים, הסתובב לדבריו "בכל המדינה, מהצפון לדרום" - אולם הפעם לא יוכל להגיע. "יש לי לו"ז מלא בנסיעות עד 2025. אני מקווה להגיע כשהספר הבא יתפרסם". כשנשאל על רשמיו מהארץ הוא עורך השוואה מפתיעה בין שוויץ השלווה לישראל הגועשת.
"אלו מדינות לא גדולות ובשתיהן כשחוצים אותן נתקלים בנופים כל כך שונים. אתה עובר מהים לכמעט שלג על הר החרמון, לים המלח, למדבר, לירוק... זה מזכיר לי את שווייץ. אני לא אוהב מרחבים עצומים. נכון שכתבתי ספרים שמתרחשים בארצות הברית שהיא ארץ עצומה, אבל יש במרחבים הללו משהו מושך ובו-זמנית משהו שאני לא אוהב: התחושה שהאמריקאים עצמם לא ממש שולטים בממדים הענקיים הללו. זה נכון גם בקשר לזהות הקולקטיבית שלהם כי אמריקאי מניו-יורק שונה מאוד מאמריקאי מאוהיו, ששונה מאוד מאמריקאי מפלורידה, ששונה מאוד מאמריקאי מקליפורניה, מטקסס וכן הלאה. לעומת זאת, אני מאמין ששווייצרי הוא שווייצרי וישראלי הוא ישראלי. אלה ארצות שהן יותר כמו גוש, יותר מונוליטיות, גם עם השוני בין האנשים.
5 צפייה בגלריה
"שווייצרי הוא שווייצרי וישראלי הוא ישראלי. אלה ארצות שהן יותר כמו גוש". ז'ואל דיקר
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
"שווייץ היא מדינה שנבנתה, יש בה אנשים שמדברים ארבע שפות שונות. גם בישראל הכול נבנה. זה לא אמור לעבוד, ובמעין נס זה עובד. אבל הנס הזה הוא בעיקר באישיות של השווייצרים והישראלים. יש להם הרבה במשותף. במבט ראשון השווייצרים נראים קרים והישראלים קצת גסי רוח וישירים. אם תפנה למישהו ברחוב בשווייץ ותבקש עזרה יש סיכוי גבוה שהאדם הזה אפילו לא יעצור. אבל ברגע שעצרת אותו ואמרת שאתה צריך עזרה, הוא יעשה הכול כדי לעזור לך. אני חושב שישראלים הם קצת אותו דבר. כשאתה אומר לישראלי, 'סליחה' הוא צועק עליך 'למה אתה מתנצל ולמה אתה מפריע לי?' אבל אם יש לך בעיה - בבבת אחת הוא יעזוב הכול ויעזור לך. פעם אחת הלכתי לאיבוד בתל אביב וידעתי שאני לא רחוק מהיעד. הרחוב היה ריק חוץ מאיש שתיקן משהו ליד המכונית. בהתחלה הוא הוא בקושי הסתכל עליי ואז הוא פתח את דלת המכונית ולקח אותי לכתובת שחיפשתי. גם בשווייץ יש את הרצון הזה להתאמץ למען האחר".
חווית אנטישמיות בשווייץ?
"אי-אפשר שלא להיות מושפע מהאנטישמיות הגואה סביב. לא נתקלתי בכך אישית אבל היו אירועים ליד בית הכנסת בז'נבה והיה אירוע חמור בציריך (דקירת בחור יהודי על ידי מוסלמי שצעק 'אללה הוא אכבר' במרץ 2024, ת"ש). זה בהכרח משפיע עלינו, אבל מה שאנחנו מנסים להסביר זה שקודם תוקפים את היהודים אבל מי הבא בתור? המאבק נגד האנטישמיות הוא לא רק מאבק למען היהודים, אלא בעיקר מאבק למען הדמוקרטיה. האנטישמיות היא כמו ציפור הקנרי במכרה, שמתריעה על הסכנה המתקרבת לפני שבני האדם רואים אותה".
איך אתה מרגיש לגבי מה שקורה כרגע בארץ?
"מעבר לעצב, לדאגה ולתדהמה, יש תחושה של בזבוז ושל ייאוש, ובאותה עת באופן פרדוקסלי, תחושה של תקווה שיום אחד נצליח לתקן את המצב. כשמבקרים בישראל מבינים עד כמה התערובת הזו היא המפתח להצלחה של ישראל, לבנון, סוריה וכל המזרח התיכון... אנחנו היהודים חיים בתקווה של תיקון עולם. הערובה הגדולה ביותר לתקווה שיכולה להיות לנו - וכמובן שיותר קל לומר מאשר לעשות - היא לשמור על תקווה לתיקון אפשרי עבור הדורות הבאים. אני מאמין שזו חובתנו המוסרית".
יש לך מסר לקוראים בישראל?
"קריאה נעימה! מקווה שזה ימצא חן בעיניכם".
