כשהשחקן דין מירושניקוב קיבל הצעה לגלם הומו בארון אכול שנאה עצמית בסרט "כאילו אין מחר", הוא היסס והתחבט. מצד אחד הוא התלהב מהתפקיד התובעני והמאתגר, שכתב במיוחד עבורו התסריטאי והבמאי ניצן גלעדי, שחייב אותו להתערטל פיזית ונפשית, ומצד שני הוא חשש מהתגובה של אימו סבטלנה ורעייתו אני חנין. "כשניצן פנה אלי וקראתי את התסריט, ידעתי בפנים שאני הולך לעשות את התפקיד הזה, שהוא הכי מדהים שקיבלתי עד עכשיו, שהוא שלי, ושהוא ייצא פגז, אבל ידעתי שאני צריך לעבור משוכה: אמא שלי", מתוודה מירושניקוב (34) בריאיון ל-ynet. "לא בגלל שאמא לא תרצה שאעשה אותו – ידעתי שהיא תענה בחיוב, אלא בגלל שאני בא מחינוך אוקראיני כזה – לא שמרני, אלא חינוך שמושתת על כבוד מאוד בסיסי, על להתייעץ עם המשפחה. לכן היה חשוב לי לגלות לה על 'כאילו אין מחר', וכך יהיה מאחוריי גב, אחרת לא אשחק את התפקיד במאה אחוז".
היו לך עוד חששות?
"אני אומנם מאוד מודרני במחשבה שלי, אבל איכשהו בפנים, עמוק עמוק במעמקים של הנשמה, חששתי לחשוף את הגוף בצורה כזאת ולהתנשק פעם ראשונה עם גבר - אל תשכח שגדלתי באוקראינה. חששתי מעצמי, איך אני אשחק דמות כזאת".
אז איך אמא הגיבה כשבישרת לה?
"היא עפה על הרעיון. בהתחלה שאלתי אותה: 'אמא, תקשיבי, איך את תגיבי כשתראי אותי מתנשק על המסך הגדול עם גבר'. היא ענתה: 'בסדר'. ואז המשכתי – 'ואם זה יהיה קצת יותר מנשיקה?', היא שוב ענתה בסדר. ואז הקשיתי, 'ואם אהיה שם פסיכופט לגמרי', והיא השיבה: 'אתה תעשה את זה מעולה'. ברגע שאמא אמרה את זה, כל החששות נעלמו. אשתי התלהבה כשסיפרתי לה על התפקיד החושפני, והתרגשה איתי. הזמנתי אותה אפילו לסט הצילומים, למרות שמדובר היה בסט מאוד אינטימי ומצומצם".
כאילו אין מחר - טריילר
לאחרונה נשמעות יותר ויותר נשמעות קריאות הטוענות ששחקנים ושחקניות סטרייטים לא צריכים לגלם דמויות להט"ביות. והנה ניצן ליהק סטרייטים לתפקידים הראשיים. מה אתה חושב על הטענה הזאת?
"בטוקבקים ראיתי תגובות כמו: 'מה?! כל שחקן צריך לשחק הומו כדי להתקדם?' או 'מה הקטע שכל הסטרייטים עושים עכשיו תפקידים של הומואים'. אני שחקן שמקבל תפקיד ולוקח אותו בשתי ידיים. מי קבע שב'רומיאו ויוליה' יוליה צריכה להיות נסיכה בלונדינית יפה? היא יכולה להיות גם שחורה למשל וזה יהיה בסדר. אני מופיע עכשיו בהצגה 'סינדרלה', אז אנשים יתלוננו מה פתאום אני מגלם נסיך וירצו שהנסיך הארי יופיע במקומי?"
לראיונות נוספים:
העלילה של "כאילו אין מחר", שעולה מחר (ה') לבתי הקולנוע, מתרחשת על רקע פיגוע ירי במצעד הגאווה בתל אביב, בו מבלים שני חברים - גיא (ישראל אוגלבו) וג'וי (מורן רוזנבלט). מירושניקוב, שהיה מועמד לפרס אופיר על הופעתו, מגלם את דן, מאצ'ו ממוצא רוסי, הומופוב, לכאורה סטרייט, שמרביץ להומואים כדי לא לחטוף מהחברים שלו. דן המבוהל, השרוי בהלם מוחלט, מוצא מקלט בלופט של גיא, ומשם מתפתח ביניהם רומן סוער של סקס, סמים וגם פרנויה, בעוד בחוץ במקביל נערך מצוד למציאת המפגע. "דן האמיתי חושב בבסיס שלו שהומואים זה רע, משהו לא טבעי, ככה חינכו אותו, ואז הוא מגלה שהוא בעצמו נמשך לגברים. בגלל הבושה, בגלל שהוא מפחד להוציא בפני החברים את מה שהוא חש באמת, רוב החיים הוא חי באגרסיות ואפילו מרביץ לגייז. הוא אדם מסכן".
איך התכוננת לתפקיד?
"כשקראתי איזו סצנה בתסריט, הייתי מוצא איזשהו סיפור בחיים שלי כדי לחבר את התפקיד יותר לעצמי. עבדתי גם על המבטא – כשעליתי לארץ, בגלל הבושה, ניסיתי למחוק את המבטא, ופתאום בסרט הייתי צריך לחזור למקורות ולהחזיר אותו".
מירושניקוב לא היה צריך בתור הכנה ללכת למועדוני גייז ולמצעד הגאווה או לתחקר את ההוויה הלהטב"קית. "בצעירותי הלכתי עם חברים למסיבות גייז, בגלל שזה היה מגניב. היום, ברגיל, אני הולך למסיבות של עופר ניסים, שכתב את הפסקול ל'כאילו אין מחר'. החבר הכי טוב שלי יצא מהארון בגיל 16. מגיל צעיר שנאתי הומופוביה, בגלל שידעתי כעולה חדש מה זה להיות שונה. עליתי לארץ בגיל 9, והקללה הראשונה שחטפתי בכל ויכוח קטן הייתה: 'רוסי מסריח'. אולי בגלל זה אימנתי את עצמי להסתכל על החיים ככה, שלא מעניין אותי אם אתה הומו או סטרייט. אני מדבר איתך עכשיו כבן אדם. אכפת לי מה אתה עושה בחדר המיטות שלך? זה כל כך לא מעניין אותי".
4 צפייה בגלריה
"מגיל צעיר שנאתי הומופוביה, בגלל שידעתי כעולה חדש מה זה להיות שונה". מתוך "כאילו אין מחר"
(צילום: ניצן גלעדי, באדיבות יונייטד קינג)
ואם אנחנו מזכירים את חדר המיטות, מתבקש לשאול איך עבר צילום סצנות יחסי המין שלו עם אוגלבו. "בהתחלה תהיתי איך ישראל יעשה כזה תפקיד קשוח, הוא הרי יוצא ריאליטי. ואז כשקראנו בחזרות את סצנת הנשיקה, הסתכלנו הצידה וראינו את ניצן בוכה. זה נתן לנו את האישור שזה זה. החיבור קרה שם ונהייתה הרמוניה בין שלושתנו. כשהכרתי את ישראל קצת יותר לעומק, הרבה פעמים הוא נתן לי את המושכות – הכתיר אותי כמישהו שעוזר לו וזה נתן לי יותר ביטחון. ישראל סמך עליי. לפני סצנות אינטימיות, ניצן היה מכריז: 'חבר'ה, מי שלא צריך להיות בסצנה הזאת, יוצא, ובבקשה לא להסתכל במסכים ולא לצלם'. לפעמים אפילו נערת התסריט יצאה, כדי שנרגיש בנוח. בחזרות, ישראל ואני עדיין לא התנשקנו, חיכינו עם הנשיקות. בינתיים, כל אחד מאיתנו בחר ובנה סיפור, למה הוא מתאהב בשני – אני למשל התאהבתי באוזן של ישראל: הייתי מסתכל עליו כל הזמן ואמרתי: 'איזו אוזן חמודה יש לו'. ואז כשנישקתי אותו בצילומים, התחברתי למשפט שאני אומר בעודי מנשק אותו: 'אף אחד לא צריך להגיד לך: כמה אתה מיוחד', וזה הליבה של הסרט. ישראל ואני נתנו את הנשמה, ואם לא היינו נותנים אותה, לא היה כזה באזז סביב הסרט".
ואיך המשפחה הרגישה כשצפתה ב"כאילו אין מחר"?
"מיד אחרי שכותרות הסיום עלו היה שקט באולם. כולם היו בהלם. ואז אחרי דקה התחילו מחיאות הכפיים. כשהסתכלתי לאמא שלי ולאשתי בעיניים בסיום ההקרנה, הן אמרו: 'אין לנו מה להגיד', מרוב שזה טלטל אותן. ואז הבנתי שהסרט עובד. זה היה מדהים".
הסרט נפתח כאמור בפיגוע טראומתי שמטלטל את חיי הנפשות הפועלות, ומירושניקוב מבין יותר מדבר או שניים בטראומה; במאי 2010, במהלך שירותו הצבאי בשייטת 13 של חיל הים, מירושניקוב היה בין הלוחמים שהשתלשלו אל אוניית המרמרה הטורקית, שנמנתה על המשט לעזה של פעילים פרו-פלסטינים. "הייתי בין הראשונים שירדו מהחבלים והאנשים על האונייה היכו ופצעו אותי והוכרתי נכה צה"ל", משחזר מירושניקוב. "מאז אני לא רואה טוב בעין ימין. ביד שמאל שמו לי פלטינה ונותרה צלקת, שאותה כיסיתי בקעקוע של ורד. אחרי הניתוח והשיקום חזרתי לצבא. הפציעה חיזקה את ההרגשה שלי שאני ישראלי. היום אני מרגיש הכי ישראלי שיש".
כמה הטראומה הזאת עדיין נוכחת בחייך?
"הטראומה הזאת נוכחת בחיים שלי בכל יום, מה גם שסיפור המרמרה הוא אירוע לאומי, שאף פעם לא ירד מהחדשות – ברגע שאתה שומע משהו על טורקיה, ישר מזכירים את המשבר שפרץ בגלל הפרשה. עד היום אני הולך לוועדות רפואיות כדי לקבל תמיכה ואחוזי נכות וזה לא דבר נעים לשבת מול שלושה פרופסורים, ששואלים אותך: 'בלילות אתה מרטיב?', 'אתה משתין על עצמך?'. מי רוצה לדבר על הנושא בצורה כזאת. כשנוגעים בשחור הזה, זה כואב. מהוועדה האחרונה יצאתי מרוקן ורציתי לקבור את עצמי. סיפור הטראומה הוא כעת כמו החבר שלי, שאני סוחב איתי. פעם הייתי מושפע ממנו, היום אני יודע מתי אני משתמש בו. כדי לפתור בעיה, אתה חייב לגעת בה, להיכנס אליה וגם ללכת לטיפול פסיכולוגי.
"לפעמים הפוסט-טראומה גוברת עליי ואני מתפרץ ואומר דברים, שאחר כך אני אוכל את עצמי שאמרתי אותם. אשתי, שלומדת פסיכולוגיה, יודעת שלפעמים יש לי התפרצויות ולפעמים אנחנו רבים – ואז היא מחבקת אותי חזק ואנחנו מדברים על זה המון, וככה היא עוזרת לי. אחת הדרכים להתמודד עם פוסט-טראומה היא ההרצאה שאני מסתובב איתה ברחבי הארץ. פעם לא הייתי מסוגל ולא רציתי לדבר על המרמרה ועל הכאב שלי, והיום זה חשוב עבורי. הסיפור של הפוסט-טראומה בהחלט מתחבר ל'כאילו אין מחר', שמדגים מה זה פוסט-טראומה ושבגלל בושה אנשים לא מדברים על דברים הכי חשובים כמו זהות וטראומות".
מירושניקוב טוען שהפציעה וההתמודדות איתה עוזרים לעבודתו כשחקן. "בזכות העובדה שנפצעתי, בזכות זה שכמעט הרגו אותי וחוויתי דברים קשים, אני שחקן יותר טוב", הוא מצהיר.
"כמה שהסרט פרובוקטיבי, המציאות הרבה יותר פרובוקטיבית"
אחת הדרכים של מירושניקוב להתמודד היא קנאביס רפואי, מה שמחזיר אותנו שוב ל"כאילו אין מחר", שבו הדמויות לא מפסיקות לצרוך סמים. וחלק מהסצנות הן הזיות של טריפים. "כל מי שמגיע לתל אביב כנראה מתנסה בסמים. זה מסתובב, וגם אני ראיתי והתנסיתי, אבל אני יודע לאן זה יכול להוביל. הסרט מראה מה קורה כשאתה חוצה גבולות ולאן אתה יכול להגיע. כל אחד צריך לדעת לעשות את חשבון הנפש של עצמו. אני מעשן כעת וויד כי יש לי רישיון. בעבר הוא לפעמים עשה לי לא טוב, וידעתי לאן זה יכול להוביל אותי. היום כשיש לי רישיון ואני מעשן בצורה מבוקרת, בליווי רופא, זה מאוד עוזר".
הסרט של ניצן גלעדי עולה לאקרנים בשבוע טעון במיוחד עבור הקהילה הלהט"בית, מספר ימים אחרי הפרסום ב-ynet ו"ידיעות אחרונות" של "הרשימות השחורות" של אבי מעוז ומפלגת נעם והצעות החוק ודברי השטנה של חברי הציונות הדתית. מירושניקוב, הנזהר מהצהרות פוליטיות, מסכים לומר רק ש"הסרט מראה את החושך הכי גדול שיכול להיות בעולם שבו אנו חיים. בעיניי, זה לא סרט של הקהילה הלהטב"קית, זה סרט של כולם. בסופו של דבר, מה שאני בא להעביר ב'כאילו אין מחר', זה המסר הכי חשוב: תראו מה קורה אם חשים בושה לעשות את הדברים שבהם אנחנו מאמינים ומה קורה אם שומרים דברים בבטן. ישנם צעירים שחשים בושה ולא מעיזים לצאת מהארון ומתאבדים. אם אתה מתבייש בעצמך, ייצא שחור.
4 צפייה בגלריה
"בזכות זה שכמעט הרגו אותי וחוויתי דברים קשים, אני שחקן יותר טוב". דין מירושניקוב
(צילום: זוהר שטרית)
"כמה שהסרט פרובוקטיבי, המציאות שלנו הרבה יותר פרובוקטיבית – תראה את הרציחות בכביש ועל מה? כשעליתי כילד מאוקראינה נתקלתי כאמור בהרבה בגזענות. לא מספיק שהיה קשה עם השפה, המצב הכלכלי, חום אימים, מנטליות ישראלית? הרבה פעמים התביישי להגיד לבנות שהתחלתי איתן שקוראים לי דימה. בגיל 17 שיניתי את שמי לדין מרטין ובהמשך לדין מירושניקוב, שם משפחתה של אמי. אבל היום יש יותר גזענות והכל הולך לקצוות הקיצוניות. אני מרגיש את זה למשל בכביש. לפני שנה, אמא התקשרה אלי בוכה וסיפרה שהיא החנתה את המכונית, וכנראה תפסה בטעות מקום של מישהי אחרת: והאישה צעקה עליה: 'יא זונה רוסייה'. הכול היום בפנים. בגלל הרשתות החברתיות כל טעות קטנה יכולה להרוס ילד או נער, והם לפעמים מתאבדים. אנשים הולכים סתם. בכלל, אנחנו מדינה פוסט-טראומטית, עם כל המלחמות. רבים מאיתנו סובלים מהתקפי חרדה, ולא תמיד אנשים מזהים שהם בהתקף כזה. ברגע שמזהים התקף, חשוב ליידע מישהו".
מירושניקוב גם מוטרד ומודאג מהמלחמה באוקראינה, שם חי אביו והמשפחה החדשה שהוא הקים. "נולדה להם בת ממש לפני מספר חודשים. המצב שם קשה. אפילו הפגיזו לאבא את הבית. אני אגב לא מאשים את העמים, הרוסי והאוקראיני. שניהם מסכנים".
למה אבא ומשפחתו לא עולים לארץ בעצם?
"לאבא ואח שלי אסור לצאת מאוקראינה בגלל הגיל שלהם. מעבר לכך, אבא ומשפחתו הם לא יהודים. אני יהודי מצד אמא".
בשלישי האחרון נערכה הפרמיירה החגיגית של "כאילו אין מחר". מירושניקוב הגיע אליה בתספורת מחומצנת ("חמצנתי לכבוד הבכורה – רציתי שינוי ותמיד חלמתי לחמצן") הישר מההצגה "סינדרלה". "זה הטירוף והכיף ובמקצוע שלי, אני בעד גיוון. העבודה אף פעם לא משעממת. זו פעם ראשונה שעשיתי חנוכה, וכשאני יוצא מההצגה, אני אומר לילדים: 'תנו חיבוק'. אני מקבל מהחיבוק שלהם אנרגיות מטורפות".
ואכן, בשנים האחרונות מירושניקוב עסוק מתמיד והספיק להופיע בסדרות כמו "תאג"ד", "מתים לרגע" ו"פול מון" וגם על המסך הגדול (תפקיד ראשי ב"מתחתנת") לצד סדרות ילדים ונוער – "השמינייה", "פלאשבק", "כפולה" ו"התחנה". ובזמן שנותר לו הוא מספיק לדגמן, לתקלט ואפילו הקליט שיר.
מה הלאה?
"בזכות 'כאילו אין מחר' אני מראה שיש לי עוד צבעים ומקווה שהוא יפתח דלתות. אני גם כותב סדרה שתספר מה זה להיות עולה חדש ומה קרה על המרמרה. ברור שאני רוצה גם קריירה בחו"ל. זה עוד יגיע".
יש לך קווים אדומים בבחירת תפקידים?
"בחיים לא אעשה סרט אנטי-ישראלי שיכפיש את ישראל, גם אם זה יהיה תפקיד מעולה".
