לפני 25 שנה נתקע הסופר אלכס מיכאלידס, יליד קפריסין, על האי ניקוסיה. הרוחות על האי היו כל כך חזקות עד שסירות לא יכלו להתקרב אליו או להפליג ממנו, ולמיכאלידס ולשאר האנשים ששהו על האי לא הייתה ברירה אלא לחכות שהטבע יירגע והגישה לאי תתחדש. כבר אז, הוא אומר, הוא חשב לעצמו שזאת דרך מצוינת לגרום לאנשים להישאר יחד במקום אחד, גם אם הם משתוקקים להסתלק ממנו.
זה לקח שני עשורים, טיפול פסיכותרפיסטי של עשר שנים, דגימות קריירה כתסריטאי הוליוודי, מטפל במוסד לנוער בעייתי וכתיבת שני רבי מכר, עד שהרעיון הזה מצא את דרכו אל הנייר. זה קרה במותחן הספרותי השלישי שלו, "רוחות הזעם", שיצא לאחרונה גם בישראל. בספר הזה הדמויות שלו - שתי שחקניות מצליחות, מחזאי אחד, איש עסקים כושל וכמה אנשי שירות – מגיעות לאי יווני לחופשה, נקלעות לסיטואציה שמובילה לרצח ונאלצות להתמודד איתה ללא התערבות חיצונית עד שרגיעת הרוחות קוטעת את הבידוד הכפוי. על הדרך מיכאלידס מפשפש, כהרגלו, בנפשן הפצועה של הדמויות שלו, מספק הקשרים פסיכולוגיים לאופיין וחוזר אל הילדות שלהן כדי להשלים את התמונה. אגתה כריסטי - הסופרת הנערצת על מיכאלידס - פוגשת את "כשניטשה בכה".
"אני תמיד מרותק למבט על הילדות של כל הדמויות שלי", הוא מודה בראיון ל-ynet. "מישהו שאל אותי פעם איך אני מקבל רעיונות לספרים, אם אני מסתכל בכותרות של עיתונים ומנסה לחפש פשעים עסיסיים. אז לא, זה לא ממש מעניין אותי. אני מתעניין הרבה יותר בפסיכולוגיה של מה גורם למישהו להשתנות מלהיות אדם נורמלי למדי לאדם שמסוגל למשהו נורא כמו רצח. מכיוון שיש לי רקע בפסיכותרפיה, התחושה שלי היא שהמקורות של ההתנהגות הזאת נמצאים בילדות. גם ב'רוחות הזעם' כתבתי כמה עמודים על הילדות של כל דמות, רק כדי להבין מאיפה היא באה. לא כללתי שום דבר מזה בספר, כי הרגשתי שזה לא חשוב שהקורא ידע את זה, אבל היה חשוב שאני אדע. אני חושב שהקורא יכול להבין את זה אינטואיטיבית מהכתיבה עצמה".
ואתה מצפה מהקורא להסיק מזה משהו על עצמו?
"אני מקווה שכן. אני חושב שהרומנים שאני אוהב הם ספרים שהם לא רק סיפורי פשע, אלא סיפורים שאיכשהו נוגעים בך במקום שהוא קצת יותר עמוק, ואני חושב שזה מה שרציתי לעשות כשרק התחלתי לכתוב. עם כל האהבה שלי לאגתה כריסטי, רציתי לנסות למזג את העלילות שלה עם סוג של מורכבות פסיכולוגית עמוקה יותר. כשאני קורא רומנים אני לא מעוניין רק בטוויסט לשם טוויסט, אני מחפש משהו שיעניין אותי פסיכולוגית ובתקווה גם יניע אותי רגשית. החיבור הזה הוא גם סוג של תעלומה ואני חושב שכולנו מחפשים תשובות לשאלה הזאת".
"הבנתי שכל האנשים שנכנסים לעסקי השעשועים הם ברמה מסוימת די פגומים"
לא תמיד היו היצירות של מיכאלידס קשורות קשר הדוק בפסיכולוגיה של הדמויות שלו. התסריטים שלו - בין היתר לסרטים הוליוודיים עתירי תקציב כמו "השטן שאת מכירה" או "האנגלים באים", בכיכובם של אומה תורמן וסטיבן פריי - לדבריו, היו רדודים וריקים. "תמיד היה לי כישרון טוב לעלילות", הוא מאבחן, "אבל רק ברגע שהתחלתי להיכנס לעומק בתוכי, גם הכתיבה שלי נעשתה עמוקה יותר".
כבן הצעיר והמופנם למשפחה מעורבת, עם אבא קפריסאי ואמא בריטית, מיכאלידס התקשה למצוא את עצמו בחברה הקפריסאית. "הייתי – ואני עדיין – די נוירוטי", הוא מעיד, "כל מה שרציתי כשהייתי צעיר היה לקרוא ספרים ולראות סרטים. אמא שלי תמיד הייתה מעודדת אותי לרדת מהאופניים ולהתיידד עם ילדים אחרים, אבל לא הייתי כל כך טוב בזה. היה לי קשה להשתלב והעדפתי להיות לבד, מה שהוביל אותי, אני חושב, לקריירה שלי. הייתי אובססיבי לסרטי קולנוע וחשבתי שאם אני אוכל להגיע להוליווד אני אהיה מאושר".
איך חווית את פערי המנטליות בין ההורים שלך?
"זה מעניין, אני חושב שאני בהחלט הולך לכתוב על זה בספר הבא שלי. יש קונפליקט אמיתי שנובע מלגדול במשפחה רב-גזעית. אמא שלי מאוד אנגלית ואבא שלי מאוד יווני, ותמיד היו הרבה קונפליקטים בבית שנסובו בעיקר סביב אוכל אבל גם סביב נושאים אחרים. זה טמפרמנט אחר, קר יותר לעומת נלהב וחמום-מוח, ואני חושב שהושפעתי משניהם. אמא שלי הכירה לי ספרים וחיבבה עליי את הקריאה, יש לה כל כך הרבה ספרים בבית ואני חושב שבלעדיה כנראה לא הייתי הופך לסופר. המורשת היוונית של אבא שלי מתבטאת בעיקר בעניין שלי במיתולוגיה היוונית, בטרגדיה, בדברים תרבותיים מהסוג הזה שאני עדיין נמשך אליהם".
הצלחת בדיעבד להסביר לעצמך למה הרגשת בודד או לא שייך?
"למה? אולי כי קפריסין היא מקום מאוד מוחצן, מאוד ספורטיבי, וכולם בחוץ כל הזמן. לא הייתי אומר שאני אינטלקטואל אבל אני בהחלט בעניין של ספרים וקריאה עם נטייה לאמנות, אז היה לי די קשה להשתלב. הייתי די מוזר. לדוגמא, אני חושב שהייתי כנראה האדם הראשון בבית הספר שלי שלמד ספרות אנגלית באוניברסיטה. כולם הלכו על מתמטיקה או רפואה או משפטים. אלו היו האופציות".
כשהיה בן 18 מימש מיכאלידס את שאיפותיו ודרכונו הזר ועבר לאנגליה, שם החל בלימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג'. בהמשך עשה עוד צעד לעבר הגשמת חלומו ההוליוודי, למד תסריטאות בלוס אנג'לס והחל לעבוד בתעשיית הבידור, אבל התאכזב לגלות שמקדם האומללות שלו נותר כשהיה. המסקנה הייתה שאין ברירה, הוא ייאלץ להפסיק לחפש פתרונות בחוץ ולהתחיל להסתכל פנימה.
"בסופו של דבר הבנתי שכל האנשים שנכנסים לעסקי השעשועים הם ברמה מסוימת די פגומים", הוא קובע, "הם מחפשים תיקוף, אישור, מחיאות כפיים, כל הדברים האלה שאני מאמין שהם קשורים להרגשה לא אהובה ולא ראויה בילדותם ותחושת עצבות שהם מנסים לברוח ממנה. אני מניח שהגעתי לשם עם רגשות דומים. לכן אני חושב שכל הדמויות האלה, במיוחד ב'רוחות הזעם', הן של ילדים פצועים, זאת נקודת המוצא של הספר".
מיכאלידס נטש את הוליווד, חזר ללונדון והחל במסע הארוך והסיזיפי של טיפולי הפסיכותרפיה. אחרי טיפול בן עשר שנים ולימודים שהכשירו אותו כמטפל קבוצתי, הוא החל לעבוד במרפאה פסיכיאטרית בלונדון שהתמקדה בנערים בסיכון. "שם התרחש השינוי הכי משמעותי מבחינתי", הוא מספר, "זה היה הדבר הכי מתגמל שעשיתי אי פעם. הם היו ילדים מדהימים שהגיעו מהתחלות ממש קשות בחיים. זה אומר שהם היו מפחידים, 'דפוקים' וקצת אגרסיביים, והיו להם הרבה בעיות, אבל הם גם היו אמיצים וכנראה עזרו לי יותר משאני עזרתי להם. הרגשתי מאוד אבוד בתקופה הזאת בחיים וזה בדיוק מה שהייתי צריך. אני מניח שזה השלב שבו הבנתי שמתחת לכל זה הם היו פשוט ילדים מפוחדים, וכשהבנתי את זה הצלחתי להתחבר אליהם באמת.
"המרפאה נסגרה אחרי 40 שנה בגלל קיצוצים כספיים וזה היה מאוד עצוב, זה הרס אותי. אם היא לא הייתה נסגרת אני די בטוח שעדיין הייתי שם. בתקופה ההיא גם קיבלתי המחשה לנקודת המפנה שלי בטיפול, כשהמטפלת שלי אמרה לי שבפנים כולנו פשוט סוחבים ילד מפוחד מאוד. ברגע שהתחלתי להעריך את זה באמת ואז לראות את זה אצל אנשים אחרים, פיתחתי יותר בגרות ואמפתיה לאחרים, וזה מה ששינה את הכתיבה שלי".
אתה לא חושב שהיית יכול להיות מטפל טוב?
"חביב מצידך להגיד את זה אבל לא, אני אנוכי מדי. ואני סופר, אני לא עשוי מהחומר של מטפלים. הלכתי הכי רחוק שיכולתי ללכת עם טיפול, והמסקנה שלי היא שההנחה שטיפול איכשהו יכול לרפא את החיים שלך היא לא נכונה. טיפול יכול מאוד לעזור, ובהחלט עזרו לי הרבה, אבל לא נרפאתי/ כנראה ששינוי אמיתי מגיע מממד יותר רוחני מאשר פסיכולוגי".
"אני באמת לא חושב שהייתי טוב במיוחד כתסריטאי"
ההצלחה של ספרו הראשון, "המטופלת השקטה", בהחלט הגיעה למיכאלידס כהפתעה. זה היה הניסיון הראשון שלו לכתוב רומן מאז שהחל בטיפול, והמטרה שהגדיר לעצמו הייתה לקחת סיפור בלשי בסגנון של אגתה כריסטי ולהפוך אותו לרומן מורכב יותר מבחינה פסיכולוגית, עם דמויות בעלות דמיון רב יותר לאנשים אמיתיים. לא היה לו סוכן והוא אפילו לא חשב שהספר יצא לאור, אבל "המטופלת השקטה" הפך לרב מכר של "הניו יורק טיימס" ולמותחן מספר אחת של אמזון לשנת 2019. חברת ההפקה של בראד פיט, Plan B, אף הכריזה על כוונתה להפוך אותו לסרט בכיכובו של פיט, אבל נכון להיום אין התקדמות בנושא.
את המותחן השני שלו, "הבתולות", הוציא מיכאלידס פחות משנתיים מאוחר יותר. עלילתו מתרחשת באוניברסיטת קיימברידג' והגיבורה שלו היא מטפלת קבוצתית המתמודדת עם אבל על מותו של בעלה. הוא נכתב בזמן סגרי הקורונה, כשמיכאלידס ננעל בביתו למשך שנה בלונדון האפרורית וחש אומלל למדי. הוא הצליח פחות מ"המטופלת השקטה" ומיכאלידס מעיד שהוא לא היה מרוצה ממנו כל כך, לפחות בהתחלה. "לא ממש נהניתי לכתוב את 'הבתולות', לפחות ככה האמנתי", הוא מודה, "גם בגלל שהנושא שבחרתי היה מאוד אפל והגיבורה הייתה אבלה, זה היה עצוב מאוד. ביליתי שלוש שנים בכתיבת הספר הזה, הרגשתי די מדוכא בסוף הכתיבה וחשבתי שאני רוצה לנסות ליהנות בפעם הבאה".
הוצאת אותו די מהר אחרי הספר הראשון. זה היה אילוץ חיצוני או דחף פנימי?
"הסוכן שאימץ אותי עם 'המטופלת השקטה', סאם, אמר לי: 'אתה תצטרך לכתוב ספר שני מתישהו. באותה מידה זה יכול להיות עכשיו', ובמובן מסוים אני אסיר תודה כי אני חושב שאם לא הייתי מתחיל מיד לכתוב, הייתי דוחה את זה אפילו יותר. ככל שהספר הראשון הצליח יותר, כך פחדתי יותר. ובהוצאה לאור שלי בניו יורק כל הזמן אמרו לי 'פשוט תעבור דרך הספר השני ותמשיך לשלישי'. יש מודעות לכך שהספר השני הוא ספר מאוד קשה עבור סופרים, אז כדאי שפשוט תשים את זה מאחוריך, ותמשיך. עם הזמן אני מתחיל לחבב אותו יותר, בסיבוב בארצות הברית הופתעתי לגלות כמה אנשים אוהבים אותו, אני פשוט אדם ביקורתי כלפי עצמי ולכן אני אף פעם לא מרוצה באמת משום דבר שאני עושה, אבל אי אפשר לצפות תגובות של אנשים אחרים".
יש אנשים שטוענים שהכי טוב להביא ראשון את הילד השלישי.
"אנשים תמיד שואלים אותי איזה ספר אני הכי אוהב מבין הספרים שכתבתי עד כה. ואני חושב שזה כמו עם ילדים, אתה לא באמת יכול לענות, בטח לא בציבור, על השאלה איזה ילד אתה מעדיף. אישית אני תמיד חושב שהספר הבא בתור הוא זה שמלא בתקווה, זה שעדיין לא כתבתי הוא זה שהכי מרגש אותי".
באיזה אופן הכתיבה של "רוחות הזעם" הייתה שונה משל הספרים שקדמו לו?
"מאוד שונה. עד אז תכננתי את שני הרומנים שלי בערך שנה, שנה וחצי לפני הכתיבה. הפעם החלטתי לא לתכנן - הגעתי עם הלוקיישן והדמויות והתחלתי לכתוב מבלי לדעת מי הרוצח או מי הקורבן, זה היה מאוד מהנה. הראיתי את הטיוטה הראשונה לעורך ולסוכן שלי, ושניהם אמרו שזה נורא ושזה לא הגיוני. הם אמרו 'אתה יכול לחסל את הספר הזה או שאתה יכול לחזור להתחלה ולחשוב עליו מחדש'. ובגלל שכל כך נהניתי חשבתי לעצמי 'בסדר, אני לא הולך להיכנס לפאניקה. אני פשוט הולך לסגור את המחשב ולחשוב'. פשוט הסתובבתי בפארק בקפריסין במשך חודש, כל יום, מדבר רק עם עצמי, עד שחזרתי עם סיפור חדש לדמויות האלו.
"בסופו של דבר שיניתי את נקודת המבט שלי - הטיוטה הראשונה הייתה עם קריינות בגוף שלישי, וכשהתחלתי לשכתב את הספר עלה לי הרעיון ליצור את דמות המשנה הקטנה הזאת, המחזאי, ולהפוך אותו למספר. מה שקרה היה שמשהו נלחץ, והוא סיפר לי סיפור אחר, הוא שינה את העלילה. הרוצח השתנה, הקורבן השתנה וככה נוצר הספר הסופי. כתרגיל יצירתי, זה בהחלט היה האתגר הכי מעניין שהיה לי אי פעם ואני ממש שמח שלא ויתרתי על זה כי זה שחרר אותי. לספר הבא שלי אני הולך להכין תוכנית, כי זה חוסך זמן, אבל אני לא בהכרח מתכוון לדבוק בה. אני אאפשר לעצמי יותר חופש, יותר משחק עם החומרים".
שילבת לא מעט אלמנטים מהמיתולוגיה היוונית בספרים שלך, אבל בספר הזה גם חזרת לקפריסין. הוא יותר אישי עבורך?
"כן. מבחינתי כתיבת ספר מתחילה במציאות לוקיישן שאני איהנה לחקור אותו. לימדתי את עצמי לכתוב את הספרים האלה באמצעות הביוגרפיה של אגתה כריסטי והיא תמיד בוחרת במקום סגור, זה חשוב כדי שדמויות לא יוכלו פשוט לקום וללכת משם. בספר הראשון זו הייתה המחלקה הפסיכיאטרית, חשבתי שזה מיקום נהדר לתעלומה וגם הכרתי אותו היטב, אז הרגשתי שאני אוכל להקים אותו לחיים. ברומן השני בחרתי בקיימברידג' מאותה סיבה. העצה שלי לסופרים צעירים היא לנסות לבחור משהו שאתה יודע דברים עליו - ולו רק בגלל שזה חוסך זמן, אחרת התחקיר הופך להיות מאוד מכריע.
"אני אוהב את הלוקיישנים שבחרתי כי כריסטי לא כתבה עלילה שמתרחשת במחלקה פסיכיאטרית או בקולג'. אני חושב שהיא לא למדה באוניברסיטה. עברו 20 שנה מאז שהייתי סטודנט אז העברתי שנה של תחקיר לפני שהרגשתי שאני יכול לכתוב את 'הבתולות', אבל אחרי שכתבתי את שני אלה נגמרו לי המקומות שהיא לא השתמשה בהם, כי היא השתמשה כמעט בכל מקום אחר. ואז חשבתי, 'אוקיי, אני הולך לעשות אי כמו שהיא עשתה באחד הספרים ("ולא נותר אף אחד", המתרחש על אי בודד הסמוך לאנגליה - ס"ש), אבל לפחות אני יכול לעשות את זה שלי על ידי ההצבה שלו ביוון. זה היה מאוד קל עבורי, יכולתי פשוט לעצום עיניים ולדמיין את האי כי גדלתי שם".
מה לגבי תעשיית הבידור? היית צריך לצבור קצת ביטחון בכתיבה כדי להתקרב לשם שוב?
"לא. חייתי בעולם הזה, הכרתי את האנשים האלה וידעתי שאני יכול להביא אותם לחיים בדרך מציאותית למדי. הכרתי הרבה אנשים מפורסמים וראיתי התנהגות ממש רעה שלהם לאורך השנים, יש פער עצום בין הדימוי ובין האני האמיתי שלהם, ואפשר לשחק עם זה. אז רציתי לקחת את הדמויות האלו, הגדולות מהחיים ולכן גם מבדרות, ללכוד אותן על אי יווני ולזרוק פנימה גם רצח".
בספר הזה אתה גם שובר לא פעם את הקיר הרביעי, אתה פונה לקורא ומשתף אותו בדילמות של המספר לגבי הדרך הנכונה לספר אותו. מה זה נועד לשרת?
"אני חושב שזה בגלל שאי אפשר לכתוב ספר שבו אנשים נרצחים על אי קטן בלי שאנשים יחשבו על אגתה כריסטי, ואני יודע שקוראי מותחנים היום מתוחכמים לא פחות מסופרי מותחנים. אז כשהם לוקחים ליד ספר כזה הם מביאים איתם כל מיני ציפיות, וחשבתי שהדבר הכי מוצלח שאני יכול לחדש פה זה לשחק עם הציפיות של הקורא. הקיום של מחזאי-סופר, שמודע מאוד למוסכמות הז'אנר שבו הוא כותב, יכול ליצור דיאלוג עם הקורא על מה שאנחנו מצפים שיקרה בסיפור כזה ומה באמת יקרה בחיים האמיתיים. זה היה החלק הכי כיפי בספר מבחינתי, המשחק הכפול של דיון על ז'אנר המותחנים אבל גם מותחן רגיל".
כשאתה כותב ספר, התסריטאי שבך כבר חושב איך לעבד אותו למסך?
"לא, אני מנסה לכתוב אותם כספרים. כלומר, ידעתי ש'רוחות הזעם' יהיה סרט, בניגוד לשני הספרים הראשונים, כי כתבתי אותו לחברתי, השחקנית אומה תורמן. היא תמיד נתנה לי השראה והיא לימדה אותי הרבה על כתיבה כי היא יודעת איך לספר סיפור בצורה ויזואלית. היא נתנה לי הרבה רעיונות טובים ל'המטופלת השקטה', וחשבתי שיום אחד אני אכתוב משהו עבורה. את התפקיד של לנה כתבתי עבורה. זה התחיל בתור פסקה ארוכה כרעיון לסרט בשבילה, אבל היה לי כל כך כיף שהפכתי את זה לסיפור קצר ומשם לנובלה, ואז הבנתי שאני רוצה שזה יהיה הספר הבא שלי. אז היה צורך להתמקד יותר בהפיכה שלו לספר טוב, בניגוד ללהפוך אותו לסרט.
"עכשיו אני מקווה שזה עומד להיות סרט ואני מקווה שאומה הולכת לשחק בו. ביקשו ממני לכתוב את התסריט והסכמתי, בניגוד לשני הספרים הראשונים בהם סירבתי. אני מרגיש שאני בעמדה טובה יותר לכתיבת תסריט כי למדתי המון על כתיבה בדרך, ואם חשבתי שיימאס לי מהדמויות האלו בשלב הזה, אני דווקא ממש נהנה לחזור אליהן ולכתוב סצנות ודיאלוגים חדשים. אז זאת חוויה מאוד משמחת".
אז יש להניח שזה יהיה תסריט שתהיה מרוצה ממנו הפעם.
"אני מקווה. אני לא מתחרט שהשארתי את התסריטאות מאחוריי כי אני באמת לא חושב שהייתי טוב במיוחד כתסריטאי. אני הרבה יותר טוב כסופר, ואני לא מתכוון להזיז את הפוקוס שלי מספרים. אבל זה כיף לנסות לכתוב בצורה אחרת, כי ספרים הם כל כך פנימיים ותסריטים הם הרבה יותר על הדימוי. זה פחות על עניין השליטה בתסריט ויותר קשור לסיפוק יצירתי".
"אני מריע לאנשים שיש להם ילדים, אני לא אמיץ מספיק, עדיין לא"
כשעולה בשיחה מניין השנים שלו, שהשנה יעמוד על 47, מיכאלידס מחייך במבוכה. בראיונות הוא ממעט לאזכר את הסטטוס המשפחתי שלו ומהארכיון נעדרים פרטים על מערכות יחסים שחווה בעבר. "אני לא במערכת יחסים כרגע, אני פשוט אדם פרטי שאוהב לכתוב ספרים ולבלות הרבה זמן לבד", הוא מציין, "קשה יותר להתבגר ולפגוש אנשים חדשים. לפני חמש שנים, עד שמכרתי את 'המטופלת השקטה', היו לי חיי חברה הרבה יותר פעילים. מאז החיים הפכו לסוג של מערבולת, הרבה נסיעות, הרבה עבודה. אני מרגיש שהייתי רוצה להאט קצת, כי הקצב הזה גרם לכך שאיבדתי קשר לא רק במה שקשור לזוגיות, אלא גם עם חברים. לא ממש הבנתי איך לנהל את המינון בין עבודה ובין חיים אישיים. אני מקווה שמתישהו אני אשתלט על זה".
אז אין לך עדיין חווית גידול או חינוך ילדים משלך, אפרופו ההשפעות של חווית הילדות על האישיות.
"לא, אני חושב שאני מפחד מאוד לשרוט אותם. לכל החברים שלי יש ילדים, הם מתמודדים עם כל כך הרבה קשיים ואני מסיק מזה שממש קשה להצליח בזה. אני חושב שאם היו לי ילדים הייתי כל כך משותק ומפחד לפשל. אז אני מריע לאנשים שיש להם ילדים, אני לא אמיץ מספיק, עדיין לא. אני רוצה להתחיל עם כלב, אולי. בואו נעצב קודם כלב. בואי נראה אם אני יכול להחזיק צמח בחיים במשך כמה שבועות, ואז נראה לגבי ילד.
"האופי שלי מכתיב במידה רבה את צורת החיים שלי היום. כשיצאתי לסיבוב הופעות באמריקה חשבתי שאני איהנה מזה יותר ממה שנהניתי. לא כל כך נהניתי, כי השתוקקתי לחזור אל הדירה שלי ולהיות שוב לבד. אני מצפה כבר לכתיבת הספר הבא שלי עכשיו כי אני יודע שיש פארק פראי בניקוסיה שבו אני הולך לטייל לבד בבקרים וחושב, ואז חוזר וכותב אחר הצהריים ואז אני מבשל לעצמי ארוחה. ככה חייתי גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות לבד ולהיות בדמיון שלי. זה עולם מאוד מבודד. זה עניין של אופי ואני חושב שזה מתאים מאוד לסופר, פחות מתאים להיבטים אחרים של החיים".
לפעמים אינטראקציה עם אנשים פשוט צורכת יותר מדי אנרגיה.
"נכון. היה נחמד לפגוש אנשים בסיור באמריקה, כולם היו חביבים להפליא וידידותיים מאוד והקהל היה גדול מאוד, אבל הרגשתי עייף. רציתי רק לחזור לבית שלי בניקוסיה, שאני נמצא בו עכשיו, לברוח מלונדון אל השמש והשמיים הכחולים ולהיות עם עצמי. זה מצחיק, כי אני אוהב לחשוב שאני טוב בכל דבר ואז אני מבין בעצם שאני לא טוב בזה בכלל. אנשים אחרים הרבה יותר טובים ממני בלהיות חברותיים וליצור קשר, אבל את יודעת, אני מניח שזו רק הדיכוטומיה של להיות סופר".
אתה תמיד מוזמן להתבודד בישראל, אם עוד לא ביקרת פה.
"את יודעת, זה מביש, כי אתם כל כך קרובים לקפריסין ואני מעולם לא ביקרתי אצלכם. מאוד השתדלתי, ניסיתי להגיע לפסטיבל ירושלים פעם או פעמיים, אבל העיתוי לא הסתדר. השנה כבר טסתי בלי הפסקה אבל ברגע שהתאריכים יסתדרו, אני אשמח להגיע. בטוח שהקפריסאים הרבה יותר דומים לישראלים מאשר לבריטים. הבנתי גם שלישראלים יש עניין מיוחד בפסיכותרפיה, אז אני בטוח שזה עומד להיות מפגש מעניין".
