שעתיים לפני פרוץ מתקפת הטרור בבוקר 7 באוקטובר, עדן דרסו עלתה להופיע במועדון בתל אביב. בזמנו היא עוד גרה באשקלון, שכמו אזורים רבים בארץ הייתה נתונה למתקפת טילים מתמשכת, אבל במקום לחזור לביתה - היא נשארה לישון אצל חברה בעיר. "רק עליתי להופיע באיזה ארבע בבוקר, הגעתי אליה בשש, באתי לאכול והתחיל כל הדבר", משחזרת כעת הזמרת-ראפרית בריאיון ל-ynet. מאז פרוץ המלחמה דרסו לא חזרה לאשקלון, והמצב היווה טריגר לחיפוש דירה בעיר כדי שתוכל להמשיך ליצור גם בתקופה שבה האי-ודאות והכאב הפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה.
"לא ידעתי כמה זמן זה ייקח. לאשקלון בוודאות לא יכולתי לחזור, ואז אמרתי, 'טוב, אני נשארת כאן'", היא מוסיפה. "חשבתי שזה יהיה כמו בקורונה - אז הייתי ברחובות ורחוקה מהאולפן וכולם עשו סשנים בשושו ורק אני לא יכולתי לבוא, פספסתי איזה מומנטום".
איך זה להיכנס לאולפן בתקופה כזאת, איך בכלל מוצאים כוחות ליצור?
"קודם כל, מדברים מלא. רוב הסשן. מדברים איזה שלוש שעות ורק אז פותחים את המחשב. בהמשך כבר הבנתי כמה זה היה הכרחי. הייתי ממש בהודיה כי לא היה לי מה לעשות".
השעות באולפן חשפו את דרסו לסגנונות ולמפיקים חדשים, ואלה היוו גם מפלט מהתמודדות עם המציאות. דרסו מספרת על תמר גולדברג, מכרה שלה שהוכרזה אז כנעדרת אחרי שהייתה בנובה. "לא ידענו שהיא לא תחזור. היינו בלוויה שלה וזה עשה לי שיפט בהרבה דברים". על אף שההיכרות בין השתיים לא הייתה מעמיקה, הזמרת בת ה-26 מספרת שהיא מצאה איתה חיבור, והאירוע חשף בפניה את שבריריות החיים. "פתאום אני מוצאת את עצמי בלוויה שלה בוכה. בחיים לא הייתי כל כך קרוב לקבר בלוויה של מישהו".
עדן דרסו מבצעת את "גונג". מתוך המצעד הישראלי השנתי של ynet ורדיו תל אביב
( אורי דווידוביץ, שמוליק דודפור, סטס קפולו)
כבר בחודשים הראשונים של המלחמה דרסו גילתה שהיא לא לבד. שכמותה, רבים התמודדו עם אובדן של מישהו שהכירו, קרוב יותר או פחות. "הרבה אנשים שאני עוקבת אחריהם איבדו חברים. השמות שלהם היו בראש שלי, והיה חשוב לי לדבר על זה - על החברה שאיבדה חברה, ועל כמה זה קשה לחזור לרקוד - אבל לא רציתי שזה יהיה עצוב מדי", היא משתפת.
כך נולד "קשת" - אחד משני הסינגלים החדשים שהזמרת שחררה לאחרונה, שבו היא שרה על הדברים היפים בחיים שאיבדו מצבעוניותם. "תחזירו לי את הצבעים אל הקשת / תחזירו לי את האדום, תחזירו לי את עידו", היא שרה. "עידו [אדרי ז"ל, ע"ט] נפל בקרב והיה לי חשוב לי להגיד את השם שלו. זה רעיון וזיכרון של אנשים כמו תמי. אבל את תמי לא רציתי לכתוב. פחות הרגשתי בנוח לדבר על זה. כשזה קרוב יותר - לפעמים יותר קשה לי".
דרסו מצאה ביוטיוב ביט והיא העלתה ביצוע חי לטיקטוק של הטקסט שכתבה, מבלי להתכוון להקליט אותו כסינגל. כשאני שואלת אותה אם היו לה חששות לגעת במצב הרגיש באמצעות המוזיקה, היא משתפת שלא השקיעה בכך מחשבה. "לא חשבתי שאני אקליט את זה, הייתי צריכה לפרוק". התגובות החמות מהעוקבים שינו את דעתה. בנוסף לשמו של עידו אדרי ז"ל, דרסו מזכירה בשיר גם את שמותיהם של החטופים לירי אלבג, כפיר ביבס ואברה מנגיסטו.
היה לך ברור שתכניסי את אברה בשיר?
"בטח. ראיתי עכשיו קליפ שלי מהראשונים שעשינו, אחת מהבנות שהשתתפו שמה על אחד הכיסאות חולצה שכתוב עליה 'אברה עדיין חי', וחשבתי לעצמי - 'וואו. זה כל כך ישן'. היא אמרה 'זה צריך להיות כאן, הוא איתנו פה גם'.
"גם הרגע היה את ההפגנות על הילד [רפאל אדנה, בן החמש שנדרס למוות במאי בשנה שעברה כשחצה עם סבו את הכביש שלא במעבר חצייה, ע"ט] - זה לא זעזע כמו שזה היה אמור לזעזע".
את מרגישה שאברה ורפאל נשכחו?
"ברור. כי הוא שחור וכי הוא שחור. תמיד ימצאו איזו סיבה שהבן אדם הלבן התנהג באופן יותר הגיוני בסיטואציה גם אם היא [הנהגת קרול פסלר, ע"ט] פאקינג ברחה, וגם אם הן העלימו את הרכב. אף אחד לא קורא את האינסייט, רק רואים את הדבר - 'אה, תאונה'. למה אתם פתאום לא מתעמקים? בואו נתעמק בכל אויב, בכל מי שפוגע, לא רק באויב קולקטיבי. עכשיו גם המשטרה קצת אלימה - אנחנו ראינו את זה והפגנו על זה לפני כל כך הרבה שנים.
6 צפייה בגלריה
"היא אמרה 'זה צריך להיות כאן, הוא איתנו פה גם'". מתוך סרטון של אברה מנגיסטו בשבי חמאס
"בשבילי זו דילמה בתור אתיופית ישראלית, כי הרבה פעמים את מרגישה שבמאבק של האתיופים לא היה לא היה את התחושה הכוללת הזאת. זה הזוי. בהתחלה מאוד כעסתי, חבר שאל אותי אם אני באה להפגנה ואמרתי 'וואלה לא'. אני לא הולכת להפגין על זה שוב".
עכשיו או אז?
"עדיין. באמת אני מצטערת להגיד את זה. אחרי שהייתי בכל כך הרבה הפגנות שהיינו רק שחורים בהן וכל כך הרבה אלימות עלינו, ואנשים לבנים יוצאים מהאוטו ואומרים לנו 'יאללה תפסיקו, תוותרו' - אולי בשבילי זה עדיין מטרגר מדי. אולי זו עדיין לא הסלע שאני אמות עליה. יש לי סלע אחרת למות עליה ואני מתה עליה".
מה היה גורם לך לצאת לרחוב?
"אם היו מאחדים מאבקים. לא יודעת אם אני מציבה רף גדול מדי למדינה הזאת, יכול להיות. אבל שלא יצפו ממני אחר כך לרף הזה. אם לא כולנו בכל המאבקים של כולם - אל תשבו עליי על הדברים האלה. ברור שלפני הכול אני יהודיה ואני גאה בזה. ההורים שלי אמרו 'להגיע לפה זה לא בא ברגל', ליטרלי. אני לא לא לוקחת את זה כמובן מאליו, אבל אל תחזיקו ממני - על זה שאני ראפרית ואני מדברת על מאבק. לא שמעתם את כל מה שאני אומרת? זה גם מאבק מסוים, אפילו זה שאני מדברת על עצמי בהעצמה זה מאבק. צריך פריבילגיה מסוימת בשביל להרשות לעצמך ככה לזעוק. הרשיתי את זה כשזה היה הדם של חברים שלי, של אדם שאני נראית כמוהו ברחוב".
"אני יודעת שאני לא שגרתית"
דרסו התחילה את דרכה המוזיקלית כבר בגיל 18. ב-2018 יצא אלבומה הראשון, "כתר שקוף" - שיתוף פעולה שלה עם די-ג'יי מש ("האבא הרוחני שלי", היא מתארת), וב-2022 יצא אלבומה השני, "משולש קדוש". בין להיטיה נמצאים "אמן", "הכל חוץ מהלב" ו"פונאני" - שעוסק באיבר המין הנשי, ובדרך היא שיתפה פעולה גם עם שקל ("קחי אותי לסיני"), פלד ("מגדלים") ועוד רבים, ואפילו חיממה את טראוויס סקוט בהופעתו בתל אביב. אך למרות הקילומטראז' שהיא צברה, דרסו עדיין לא מרגישה שהיא זוכה למספיק הכרה.
"התעשייה באמת מפספסת. זה תמיד משהו שאני צריכה לדרוש", היא אומרת, "אני יודעת מה אני שווה. יש הרבה גימיקים - פתאום יש משהו של אתיופים אז צריך אותי, או שילוב של היפ-הופ ועוד משהו. אז לא רק בעת צרה או בעת טרנד. מההתחלה אני אומרת שזה צריך להיות בכל מקום - נגיד עכשיו עם 'אינדל', כשיש פאקינג שלטי החוצות עם פרצופים שחורים - זה מדהים בעיניי. אבל זה צריך להיות בכל קונספט, לא רק בסדרת משטרה אלימה, אלא גם דוגמנית בגדי ים, וגם 'בואו למופע שלי בפארק הירקון'. נראה לי אני צריכה גם את האישור הזה, אני צריכה לראות את זה כדי להבין שאני יכולה. ייקח זמן עד שאישה שחורה תהיה האייקון כאן".
איפה זה פוגש אותך?
"אני יודעת שאני לא שגרתית. אני מיוחדת, זה לא רע וזה לא תמיד טוב. השיער שלי, הציפורניים שלי, הקעקועים שלי, איך שאני מתלבשת - אני בוחרת כל יום לא להיראות רגיל. במקום לקחת את זה לרעתי, אני רוצה דווקא לשים את זה בספוט. יש בי את הפגיעות ויש בי את הדבר הנוקשה, וזה יכול להיות בפרונט".
את משווה את עצמך לאחרים?
"תמיד, לכולם. כל אחד שעושה משהו - אני תוהה אם אני יכולתי לעשות את זה קודם, אם אני הבאתי לו השראה לעשות את זה", היא אומרת ומוסיפה. "אני גאה מאוד בדברים שעשיתי, זה לא מובן מאליו. אם זה הפרסומות, השירים, הקמפיינים - הכול חלק מתוכנית העל. היום זה מטורף מה שקורה. אמנים וזמרים שעובדים יכולים לעשות הכול. זה נראה לך הגיוני שעומר אדם יכול לשלוט על להחזיר חיילים הביתה במוניות? זה כוח על. אני לא מרגישה עדיין את הכוח הזה, ואני רוצה שיראו מישהי כמוני עם הכוח הזה. אני בטוחה שאני אתנהל בו בחוכמה".
ההכרה הזו שדרסו מחפשת באה לידי ביטוי גם בסינגל השני ששחררה לאחרונה, "פרחים". "הרבה אמרו לי - 'עדן, זה לא מנוגד מדי? את לא יכולה להוציא את 'קשת' העצוב ואז את 'פרחים'. אבל זאת אני", היא אומרת. לצד חוסר הפרגון מהתעשייה, לזמרת יש טענות גם כלפי הגברים שלא יודעים לחזר, לטענתה. "יש הרבה תקופות יבשות, אבל בתקופה הזאת ספציפית הייתי בווייב של 'לא מתפשרים'. אני יודעת מה מגיע לי, בדרך כלל אני זורמת אבל פתאום בא לי דייט, בא לי שמישהו ישקיע בי".
את רומנטיקנית?
"הכי לא. הרבה פעמים אמרתי לחברה על מישהו - 'יאללה, שיכבד אותך. שיוציא אותך מהבית', ואז הבנתי, 'וואי, אני גם שומרת אותם בבית'. מרצון שלי, אבל וואלה גם לי מגיע דייט, מגיע סיבוב דאווין בחוץ".
בשיר, בהפקתו של אורי שוחט, יש סמפול של "רוצה פרחים" של ריף כהן מ-2012. "פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה. שמעתי את השיר ופתאום היה נשמע לי שחייב לסמפל את העוד. הבנתי גם שאפשר להביא לטקסט ספין. רציתי שזה יהיה אגרסיבי כי העוד עצוב, הוא מרגיש לי מתבכיין". כהן מצידה נתנה את האישור, ואחרי כל הבירוקרטיות - השיר יצא ודרסו מזגזגת בו בין ראפ עצבני בבתים לבין שירה מסלסלת בפזמון.
איפה את מרגישה יותר בנוח?
"בשניהם. המיקס הזה זה בדיוק מה שמרגיש לי נוח. אם אני יותר מדי בראפ אני מרגישה שיכולתי להשוויץ באיזה סלסול, וכשאני שרה לא רוצה שיחשבו שוויתרתי על ראפ כי יותר קל לשיר".
דרסו לא מוכנה להתחייב שכתבה את השיר למישהו ספציפי, אבל היא מעידה שיצא לה לבצע אותו לאחרונה בהופעה - כשמישהו ש"היה צריך להביא לה פרחים" היה בקהל. "היה לי חשוב להתבכיין בפזמון, אבל בבית ממש לא. לפתוח עם 'אני חווה, אני אמא אדמה' לדעת שאפשר להתבכיין אבל לא לשכוח שזה שהוא לא מביא לי - זה לא אומר שלא מגיע לי . היה לי חשוב גם להגיד, 'שמה 2,000 על תכשיט... אין עליי שרית חדד אני תותחית', ולא להביא עוד רפרנס גברי.
"אני גם באמת מאמינה שזה כמו מנטרה - אם אני עולה על במה ואומרת את זה יותר מדי פעמים - אני בסוף אאמין בזה. וגם כשהקלטתי את 'פרחים' אמרתי שזה יוצא עכשיו, אני לא מחכה לאלבום. הייתי בחרדה כזאת, שצריך להודיע שחזרתי. שנה לא עשיתי משהו, הדבר האחרון שעשיתי זה שיר גאווה. זה לא מייצג אותי, ממש היה חשוב לי להוציא את זה".
ובכל זאת, זה שיר על אהבה. זה משהו שמעסיק אותך?
"וואו, נראה לי שאף פעם לא הייתה לי. אף פעם לא רציתי. מהרגע שהתחלתי לכתוב שירים, מגיל מאוד קטן, לא נתתי לעצמי לפזול. אמרתי, 'את לא מתבזה'. זה מצחיק כשאני נזכרת - היה לי קול בראש. איזה ילדה חיה בסרט", היא צוחקת, "אין מצב שאני אתפוצץ ואז מישהו יגיד 'וואלה, אני הייתי איתה'. גם תמיד הבאתי את הקרדיט לאחים שלי, לא היה לי אף ידיד שיכול להגיד 'אני הכרתי לה את ההיפ-הופ'. נראה לי הייתי מהבנות היחידות בשכונה שלי שידעו שאני לא עושה את זה כדי להתחבב על בנים".
"אני לא רוצה להתערבב עם כל השחורים"
את השירים החדשים, וגם שירים מהאלבומים הקודמים, דרסו תבצע על הבמות ב-1 באוגוסט בהחלוץ 33 בבאר שבע, וב-17 באוגוסט ב"הצוללת הצהובה" בירושלים. משם היא טסה לברלין להופעה בפסטיבל Pop-Kultur ב-28 באוגוסט. "זה ממש מרגש. זה היה צריך לקרות מזמן", דרסו מעידה, ומספרת שהחיבור הגיע אחרי הופעה שלה בשואו-קייס בתל אביב עוד לפני הקורונה. "ברלין לא ניתקו את הקשר, עד עכשיו הם זכרו אותי והם הזמינו אותי במלחמה".
היו לך חששות מהנסיעה עצמה? או שיבטלו?
"לא, מאוחר מדי. הכול קורה, יש טיסה. אין לי חששות עד שאני שם, כי בסופו של דבר אני לא ג'ואיש-לוקינג, מה שנקרא".
אבל את שרה רק בעברית.
"אני שרה בעברית. אני לא אתנער מזה. זה כמו כשהייתי באתיופיה, הייתי בטוחה שהכי ישימו לב [שאני לא מקומית], אבל לא שמו לב עד שפתחתי את הפה. גם בחופשות כששואלים אותי מאיפה אני, אני לא אומרת ישראל, נראה לי שזה משהו בי שחשוב לי להגיד אתיופיה קודם. חשוב לי להזכיר. בתור ילדה שחורה הרבה פעמים ברחנו לתרבות האפרו-אמריקנית כדי להתעצם, ונראה לי שבגיל 18 היה לי את השיפט הזה, שאני לא רוצה להתעצם מהם יותר. אני רוצה למצוא גם את היופי בתרבות שלי. אפריקה יבשת, אבל אתיופיה יש לה את את ההיסטוריה ואת השפע שלה, ואני לא רוצה להתערבב עם כל השחורים. אני כן מאמינה שלאתיופיה יש את יופיה. גם מבחינת היהדות, הכול מתקשר ביחד. אני מאמינה שזה מלכת שבא והמלך שלמה התרבו - וככה זה נוצר. אבל לא כולם מאמינים בזה".
זה מבאס אותך שאת צריכה להסביר את עצמך?
"לא, העיקר שאני יודעת. לי זה סידר לי הרבה דברים בראש, את כל החוסר הביטחון שגדלתי איתו".
התחלת מתוך תשוקה לאר אנ' בי. את מרגישה שהמוזיקה שלך השתנתה ברגע שהתחברת לשורשים שלך?
"אני רואה את זה בטקסטים שלי, שאני לא בורחת לאנגלית. ברגע שאתה מתחיל עם האנגלית אתה תקוע, כי אין הרבה מילים שמתחרזות, אז אני בכוונה מנסה ללכת לעברית. למרות שתמיד אומרים לי שהעברית שלי [בשירים] לא תקנית. גם בסינגל הראשון 'אוטובוסים' שרתי 'שש אוטובסים' ולא שישה. כשהייתי קטנה הייתי הרבה יותר אגרסיבית ופחות פתוחה לשיח על הטקסט שלי, והיום אני קצת יותר פתוחה מתוך הבנה שיש דברים שאני לא יודעת. גם בהיסטוריה של מוזיקה ישראלית - אין אותי בדברים האלה, כי הייתי באפרו-אמריקאי והם פה. לא היה משהו להסתכל עליו שדומה לי, אז ישר הלכתי למשהו אחר".
ואגב יצירה, את חושבת שיש נושא שלא תיגעי בו מוזיקה?
"לא, כי יש כל כך הרבה דברים שלא חשבתי שאני אשיר עליהם ובסוף שרתי. נגיד על אלוהים בחיים לא חשבתי שאני אשיר -שרתי. על סקס גם חשבתי שאני לא אשיר, אלא אם כן זה בבדיחה ובהומור - ושרתי".
דרסו היא בת הזקונים אחרי חמישה אחים ואחות, לזוג הורים שעלו מאתיופיה. בשיחה איתה היא מעידה שמחוץ מהחשיפה לסגנונות מוזיקה - דאנסהול, ראפ והיפ-הופ, האחים שלה גידלו אותה והיו עבורה מודל לחיקוי. "הם מאוד שמרו עליי. גדלנו בשכונה שרובה אתיופית, ורק בגיל מאוחר באמת יצאתי החוצה. הם חשפו אותי לדברים. הם גם מאוד כיבדו את אמא שלי. אצל אתיופים אימא זה קדוש. במערכת היחסים הזאת בין הבעל לאישה היא מאוד שירותית אליו, ולא מקבלת תודה רוב הזמן. הייתי מאוד מרדנית בכל האמונה הזאת. אבל הייתי רואה את האחים שלי מנקים, והם היו אומרים שזה 'בשביל אימא, שהיא תחזור מהעבודה ויהיה לה פחות עבודה'. איזה סטנדרט גבוה לגברים הם דפקו לי".
כשדרסו התחילה להתעסק במוזיקה ולכתוב שירים, הייתה סקרנות בבית. "הם רצו לראות את מה שאני כותבת, אבל לא נתתי להם. הייתי מחביאה. היה לנו אח אחד שכן כתב, והוא עשה את זה מוזר כי הוא קרא לעצמו בשם של הרכב - אבל הוא היה בן אדם אחד והסתלבטנו עליו, אז אמרתי שאין מצב שאני נותנת להם לראות. עליי זה לא יעבוד".
את עדיין מרגישה קטנה?
"האמת שכן. בגיל 25 לא הרגשתי, ומשהו פתאום עושה לי רעב חדש. חזר לי הדלק. אין זמן וצריך לעשות הכול".
לסיום - ראיתי ביצוע שלך של "פונאני" בתוכנית של גידי גוב, בתגובות חשבו שאתם שילוב מעולה.
"זה היה מדהים. אחרי השיר הזה הוא אמר לי, 'הבנתי מה הקטע שלך, אין לך פחד'. אמרתי לו 'בול!'. ממש אהבתי שזה מה שהוא הבין מכל הטקסט הזה. כשהשיר יצא אמרו באיזה עיתון שזה 'פרובוקטיבי'. זה מה שהבנתם? באסה. פרובוקציה זה מתגרה, זו לא הייתה המטרה".
אולי אפילו סטנדרט כפול? ראפרים כל הזמן שרים על איבר המין שלהם.
"כן, אפילו לא אמרתי את הדבר, רק פיארתי אותו. אבל זה היה ממש כיף לשמוע את גידי, זה היה ניצחון".
