"רצח באוריינט אקספרס" (2017), העיבוד בבימויו של קנת בראנה לקלאסיקה של אגתה כריסטי, זכה להצלחה מפתיעה. העיבודים הקולנועיים הזכורים משנות ה-70 ל"רצח באוריינט אקספרס" (סידני לומט, 1974) ול"מוות על הנילוס" (ג'ון גוילרמין, 1978) נחשבו לבידור קליל ביחס לסרטי התקופה. כ-40 שנה אחר כך, כשבראנה ביים את הגרסה שלו, ההפקה נתפסה כאקט העזה של "קולנוע בוגר" המוצב כנגד נחשול סרטי גיבורי-העל והאקשן הסינתטי.
טריילר - "מוות על הנילוס"
(באדיבות פורום פילם)
מה שהצליח ב-2017 לא היה יכול אלא להוביל לסרט המשך, וכעת הגיע תורו של העיבוד של בראנה ל"מוות על הנילוס" (Death on the Nile). המגרעות שהיו ל"אוריינט אקספרס" חוזרות כאן ביתר שאת, והן משקפות את רוח התקופה.
ראשית, יש להניח בצד את מה שכבר דובר עליו. הדחיות החוזרות והנשנות של יציאת הסרט שנבעו משילוב בין נזקי הקורונה, והשערורייה שבה הסתבך השחקן ארמי האמר. מכיוון שיש להאמר תפקיד ראשי לא ניתן היה לצלם מחדש את תפקידו עם שחקן חלופי (כפי שנעשה לקווין ספייסי ב"כל הכסף בעולם"), או באמצעות השתלת ראש דיגיטלית. לא להקיא ולא לבלוע, ולבסוף הסרט נפלט למסך עם קידום מכירות דל המרמז על כוונת האולפן לקבור אותו במהירות.
למי שעשוי למצוא עצמו מצקצק מול האמר - מומלץ לוותר מראש. אך גם לאלו שפחות מוטרדים מהסקנדל, יש סיבות רבות אחרות מדוע אפשר לוותר על הסרט. הופעתה של גל גדות היא בוודאי לא הדבר המכפר על הבעיות שיש בו. היא אמורה לגלם דמות שאינה כליל השלמות, אך לא התסריט ולא היכולות שלה כשחקנית מאפשרים לה לחרוג באופן משמעותי מהפרסונה המזוהה איתה.
הגרסה הקודמת ל"מוות על הנילוס" לא הפגינה איכויות יוצאות דופן ולא זכתה להצלחה מסחרית גדולה. ובכל זאת יש לה כמה נקודות זכות חשובות בהשוואה לגרסה הנוכחית. הייתה זו הופעתו הראשונה והמשעשעת של פיטר יוסטינוב בתפקיד הבלש הבלגי האקסצנטרי הרקול פוארו, הופעה שתוביל לעוד חמישה עיבודים. בשונה מעיצוב הדמות על ידי יוסטינוב, בראנה, שגם משחק את דמות הבלש, שואף לתת לו פאתוס ועומק טראגי הנדמה כמופרז.
בהתאם לכך העיבוד הנוכחי מתחיל בסצנה שבה אנו פוגשים את פוארו כחייל הצעיר בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. פתיחה זו, המצולמת בשחור לבן, כוללת הפגנה מוקדמת של יכולות ההיקש העילאיות של הדמות, אך גם אלמנט טראגי המוביל ללידת השפם האיקוני. פתיחה זו אמורה לספק רקע להתנהגותו של פוארו, ליחסים שלו לאחרים – ובעיקר ליחסיו עם נשים (למרות שהסרט מדלג, באופן קצת מוזר, על חלק מהאירועים המהותיים המתרחשים בחלק זה של חיי הבלש). עבר זה יהדהד בהמשך הסרט כאשר דמויות יתעמתו עם פוארו בדרך החושפת את הנקודות התורפה של הבלש. בגרסת בראנה פוארו הוא לא רק חושף המוטיבציות הפסיכולוגיות מאחורי מעשי הפשע, אלא הדמות המרכזית המהווה מושא לחשיפה פסיכולוגית.
הבדל משמעותי נוסף ביחס לגרסה הקודמת הוא במשקל הסגולי של השחקנים המשתתפים. בגרסת 1978 היו, מלבד יוסטינוב, שחקנים כמו דייויד ניבן, מיה פארו, בטי דייויס ומגי סמית. קבוצת השחקנים בגרסה הנוכחית היא צעירה יותר, יפה יותר ופחות מרשימה. העלילה ביסודה היא אותה עלילה, תוך שינויים מסוימים בדמויות: כמה מהן נגרעו, כמה הוספו וכמה אוחדו. שינויים אלו אינם רק סימפטומטיים לרוח ההווה, אלא מהווים אתגר שאיתו התסריט של מייקל גרין לא מצליח להתמודד היטב.
מרבית העלילה מתרחשת בשנת 1937, ובמרכזה משולש של שתי נשים וגבר. לינט רידג'וויי (גל גדות) היא יורשת עשירה שגונבת מחברתה הפחות אמידה ז'קלין דה בלפור (אמה מקי) את הארוס שלה סיימון דויל (ארמי האמר). מספר חודשים אחר כך לינט וסיימון מתחתנים במצרים וממשיכים לירח דבש בחברת אסופה ממכריהם. הם מגלים שז'קלין ממשיכה לארוב להם, ומחליטים לקחת את עצמם ומכריהם לשייט על הנילוס.
הקבוצה כוללת את ד"ר ווינדלשם (ראסל ברנד בהופעה מתונה) האקס של לינט, יופימייה (אנט בנינג) חברה של משפחת רידג'וויי, ובנה בוק (טום בייטמן) – שאיתו התיידד פוארו בעלילת "רצח באוריינט אקספרס". האחרון הוא גם מי שמזמין את פוארו למסע על ספינת הקיטור הקרויה "כרנך" שתשמש כזירה לאירועי הסרט.
מלבדם נמצאות שתי דמויות אפרו-אמריקאיות חדשות – הזמרת סאלומה אוטרבורן (סופי אוקונדו)' המבוססת על דמותה של האחות רוזטה תרפה, והאחיינית/אמרגנית שלה רוזאלי (לטישה רייט). רוזאלי ובוק מאוהבים, למגינת ליבה של האם יופימייה. מארי וון שיילר (ג'ניפר סונדרס), הסנדקית של לינט בחברת גברת באוורס (דון פרנץ') - האחות המסורה המטפלת בה. האיחוד של הצמד סונדרס ופרנץ' יעלה חיוך בקרב חובבי התרבות הבריטית, אם כי הסרט לא מפיק מכך יותר מדי. בשוליים של צוות הדמויות ישנה גם לואיז בורז'ה (רוז לזלי) המשרתת של לינט, ואנדרו קצ'דוריאן (עלי פאזל) – חבר ילדות של לינט ממוצא הודי, ומי שמסייע לטפל בנכסיה.
השינויים בהרכב הדמויות מכניסים אלמנט גזעי, ואפילו אלמנט קווירי, שלא היה בגרסאות הקודמות או במקור הספרותי. הדבר לא רע לכשעצמו ולא פוגע בהכרח בעלילה. הבעיה היא שהציווי התרבותי הנוכחי הוא לא רק לייצוג מגוון אלא ל"ייצוג חיובי של המגוון", והדבר אינו עולה בקנה אחד עם המהות של מותחן "מי-עשה-את-זה" נוסח אגתה כריסטי. את הדמויות שהתווספו על בסיס פוליטי-תרבותי ניתן לשלול מראש ממאגר החשודים. אם ההנאה נובעת במידה רבה משפע המניעים שיש לדמויות, נטרול חלק גדול מהן הוא בעיה שאיתה הסרט לא מתמודד היטב.
בנוסף, הגרסה הקודמת ל"מוות על הנילוס" נתנה מניע ברור ונפח עלילתי מספק לדמויות המשנה כדי שתהיינה רלוונטיות כדמויות חשודות. דמות שמופיעה לדקות ספורות לא יכולה להיות חלק מגילוי מספק של זהות הרוצח.ת. בגלל המיקוד המוגבר בדמות הבלש, חלק גדול מדמויות המשנה אינן רלוונטיות לתעלומה והמוטיבציות האפלות שלהן אינן מובהרות או קיימות. הצירוף של כל אלו הופך את מה שאמור להיות במרכז הסרט ("התעלומה") ללא מעניין.
חלקים מהסרט צולמו בלוקיישן במרוקו, אבל בעיקרו הוא צולם – ושוב בשונה מהגרסה הקודמת – באולפן באנגליה. העתיקות המפעימות של מצרים, שהונצחו בעיבוד הקודם, הן כאן לא יותר מיצירים סינתטיים של אנימציית מחשב. תחושה זו מלווה גם חלק גדול ממה שמצולם על סיפון ה"כרנך". נכון שהעיבוד הנוכחי מלוטש יותר מבחינה ויזואלית אך גם מלאכותי וסינתטי יותר. במקום עתיקות מצרים האותנטיות, "מוות על הנילוס" מתהדר במראה של "יהלום טיפאני" – היהלום הצהוב הגדול בעולם השווה למעלה מ-30 מיליון דולר ושהושאל להפקה. דימוי טוב לסדר העדיפויות הלקוי של הסרט המעדיף נראות מרשימה או מוצדקת מבחינה פוליטית על פני אותנטיות.
