בשלב מסוים בשיחה שלנו, איירה גלאס תוהה האם הקוראים בישראל בכלל יודעים מי הוא. תוכנית הרדיו שלו, This American Life, רצה כבר קרוב ל-30 שנה, מתפרשת על פני למעלה מ-700 פרקים, מקבלת כחמישה מיליון האזנות שבועיות בכל רחבי ארצות הברית ואף זכתה בפוליצר לפני כשנתיים. אם זה לא מספיק, גלאס גם זכה למחווה בתוכנית האנימציה המוערכת "בוג'אק הורסמן", ושנים לפני כן דובב את גרסתו הצהובה ב"משפחת סימפסון". כמה אנשים יכולים להכניס את השורה הזו לקורות החיים שלהם? בכל זאת, לפעמים מה שקורה באמריקה, נשאר באמריקה. גלאס יודע את זה, וכעבור כחמישים דקות של שיחה, מעלה את הסוגיה. "אני מניח שתצטרך לספר לאנשים בישראל על התוכנית שלנו, ולהסביר להם שהיא בכלל קיימת", הוא אומר.
"כנראה שרק מעטים מכירים את התוכנית, אבל לא נותרו הרבה ישראלים שלא מכירים את המילה פודקאסט", אני משיב, ומוסיף שמבחינתי ומבחינת רבים, This American Life היא מילה מילה נרדפת לפורמט הפופולרי, שבשנים האחרונות מציל את כולנו ממוות מנטלי בזמן עמידה בפקקים, שטיפת כלים ואימוני ריצה. אני מעלה הצעה: "אולי אציג אותך בתור הסנדק של הפודקאסטים, כמו שכבר ראיתי שעשו בכמה מקומות". גלאס, איש נעים הליכות ומחויך, שנראה צעיר בכעשור או שניים מגילו, משיב בחיוך: "זה בסדר גמור מבחינתי. אני מקבל את זה".
אם כן, קבלו את הסנדק של הפודקאסטים, איירה גלאס. בן 63. יהודי מבולטימור, שהתאהב בצעירותו ברדיו הציבורי, רגע לפני שהציבור האמריקני התאהב בו וכרת איתו ברית ארוכת שנים. בתוכנית הרדיו שלו, שכיום כחצי מהמאזינים בכלל שומעים באינטרנט, הוא והצוות מלקטים סיפורים אנושיים, מפתיעים, מרגשים, פתלתלים ולפעמים שומטי לסתות ממש, מכל רחבי הרפובליקה. פרק אחד, לדוגמה, עוקב אחרי הסיפור המסתורי של רופא שרצח את אביו. אחר מתחקה אחר צירופי מקרים יוצאי דופן, ויש את זה שמסביר מה זה לכל הרוחות NFT דרך סיפורו הבלתי נתפס של אדם שנעשה מיליונר בעקבות הודעה לא צפויה. כמובן, גם האקטואליה חודרת פנימה: הפרק שזכה בפוליצר לפני שנתיים הביא קולות מהמתרחש בסמוך לגבול בין ארצות הברית למקסיקו בימי שלטונו של הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ. גלאס עצמו מגיש כמעט את כל הפרקים, בנימה אישית ונונשלנטית שמאז הועתקה על ידי רבבות מעריצים ברחבי העולם. חלק מצליחים יותר וחלק פחות.
(המחווה ב"בוג'אק הורסמן")
כשהמילה "פודקאסט" צצה לפתע, שנים לאחר התוכנית שלכם, הבנתם שזו הולכת להיות תופעה תרבותית בסדר גודל כזה?
"שאלה מעולה, זה היה בדיוק להפך. לא היה לנו מושג ולא הקדשנו לזה כל כך חשיבות. הלוואי שהייתי יכול לטעון שיש לי איזו הבנה עסקית בכל הנוגע לדברים כאלה, אבל למעשה, גם כשהעלנו את תוכנית הבת שלנו, Serial, (אחד הפודקאסטים המצליחים בהיסטוריה, שעוסק בפרשת רצח של נערה צעירה – י"פ) המפיקים שלנו חשבו שמדובר בפרויקט קטן שאף אחד לא יאזין לו. כשזה תפס, הם היו מאוד מופתעים".
"ניצחת, אתה לא חייב להיות דוקטור"
בקרוב גלאס יארוז מזוודה לקראת ביקורו בארץ הקודש והאובך. ב-22 ביוני הוא יזדמן למוזיאון תל אביב, שם הוא יקיים שיחה עם אתגר קרת תחת הכותרת "אמנות הסיפור". נו, הדבר הזה ששניהם עשו ממנו קריירה. זה יהיה הביקור השלישי שלו בישראל בסך הכול. "בפעם הראשונה הגעתי ככתב, ב-2005 או 2006, ובמהלך הטיול הזה הכרתי את אתגר ונעשינו חברים. בפעם השנייה הגעתי רק בשביל לבקר אותו. אתגר הוא סטוריטלר מדהים. אתה הולך איתו ברחוב ורואה כלב, אישה וילד והוא מיד יתחיל להמציא על שלושתם סיפור. בשבילך, אבל גם בשביל עצמו".
אז מעולם לא ביקרת בישראל כילד?
"כילד פחדתי לבקר בישראל. גדלתי בקהילה מאוד יהודית, ושמתי לב שאחרי שאנשים טסים לישראל, הם משתנים באופן שהאישיות שלי לא הייתה יכולה לעמוד בו. הם חוזרים כציונים עליזים ומלאי ביטחון. הייתי במחנה של 'הבונים', שבמידה רבה מטרתו הייתה לגרום לכולנו לעשות 'עלייה', אבל הלכתי לשם רק שנה אחת".
אם היית עולה לארץ, ייתכן שהיית מגיש כיום את הפודקאסט "החיים הישראלים האלה". אבל אולי היו לך קצת פחות מאזינים.
גלאס צוחק: "בדיוק! אלה כמובן שיקולים מעולים שחייבים לקחת בחשבון, אבל אני מודה שבזמנו לא התייחסתי לזה באופן מחושב".
הוא גדל בקהילה קונסרבטיבית. בימי בית הספר היסודי וחטיבת הביניים היה מוקף בכל כך הרבה יהודים, עד שלא העלה בדעתו שיהודים הם מיעוט בארצות הברית. הוא לא הצטיין בלימודי העברית, ואת הכיפה הניח על ראשו רק בחגים ובבית הכנסת. בגיל 13 עלה לתורה, כמו כל ילד יהודי טוב. "זה מעניין, כי היה איזה ספר שכולנו קראנו בזמנו על האתרים הארכאולוגיים ברחבי ישראל שקשורים לסיפורים מהתנ"ך. לאחרונה חיפשתי אותו, כי אני מגיע לארץ עם החברה שלי" – גלאס משתמש במילה הטינאייג'רית המתוקה girlfriend – "ובנה בן התשע. היא נוצרייה והוא גדל פחות או יותר ללא דת, אז החלטנו לעבור איתו על היסודות, וקנינו לו גרסה של התנ"ך לילדים. אנחנו קוראים יחד סיפורים על אברהם, יצחק, יוסף ופרעה ובשלב הבא נעבור גם לסרטים, כדי שהוא יהיה מוכן למה שהוא עומד לראות".
אתה נוהג לספר על כך שבשנים הראשונות של התוכנית, היית מכור לעבודה ואפילו שתלטן. תהיתי עד כמה קשה לך עכשיו להשאיר הכול מאחור ולטוס ליבשת אחרת. אתה לא מחפש סיפורים כל הזמן?
"אני לא חושב על סיפורים כל הזמן, זה יהיה משוגע מצדי. אם יש לי הזדמנות להפסיק לעבוד אני עושה את זה", גלאס אומר, ואז - ברגע אופייני וכובש - הוא חושב שנית על מה שאמר, ומבקש לדייק. הכנות מעל הכול. "האמת היא שכשאני מסתובב בחוץ אני לחלוטין חושב על סיפורים. כן. אני לא עובד עליהם אם אני בחופשה, אבל אני שם לב כל הזמן לדברים ולאנשים, וחושב 'אולי אנחנו יכולים לעשות משהו כזה. אגב', השנה אנחנו מנסים להעביר הרבה יותר אחריות לאנשים אחרים בצוות, שיערכו ויריצו את התוכנית בעצמם, אז יצא לי לטייל בזמן הקורונה יותר מאי פעם בחיי. זה מעניין, אבל ההתרחקות מהעבודה עושה לי גם קצת חרדות, בגלל הדדליינים".
למה כל כך חשוב לך שהצוות יהיה תלוי בך פחות?
"אני רוצה יותר זמן לעצמי ולעבודה על הסיפורים שלי. ומאז שבת הזוג שלי והבן שלה בחיי אני רוצה לבלות איתם יותר, בצורה שאף פעם לא ממש ניסיתי בעבר. אני משתדל לצאת מהעבודה מוקדם ולהגיע הביתה בשש בערב, זה מעין ניסוי כזה. חוץ מזה, אני עובד עם אנשים מאוד מוכשרים, שאין שום סיבה שלא יוכלו לטפל בתוכנית בעצמם".
רציתי לשאול אותך על סוגת הדוקו-פשע, שנעשתה פופולרית מאוד בשנים האחרונות. לפעמים היא נגועה בכמה בעיות אתיות, כמו ניצול של אסונות אישיים לצרכי רייטינג או חדירה לפרטיות של אנשים. ובכל זאת, אצלכם הכול תמיד נשמע הוגן ואנושי. זה משהו שחשוב לך להקפיד עליו?
"כן, אבל אנחנו פשוט מתייחסים לסיפורים האלה באותו אופן שאנחנו מתייחסים לכל שאר הסיפורים שאנחנו עושים. חשוב לנו שכל הדמויות בסיפורים שלנו יהיו תלת ממדיות ככל הניתן. זה בין היתר עניין של כבוד אנושי בסיסי, לנהוג באחרים כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו. נניח מישהו יעשה סיפור עיתונאי עליי, איך הייתי רוצה שהוא יטפל בזה? בנוסף, אני חושב שזה מייצר סיפורים טובים יותר, כי ככל שהדמויות מורכבות יותר, קל יותר למאזינים להזדהות ולהתחבר. זה מספק יותר וטהור מהבחינה היצירתית".
אחרי שזכית בפרס פוליצר אמרת ש"פרסים חשובים רק אם ההורים שלך מכירים אותם". ובכל זאת, זה שינה משהו בצורת העבודה שלך? אולי אתה לובש חליפה ועניבה לפני שאתה נכנס למשרד? אולי קיבלת טלפון מזוכה פוליצר אחר, קנדריק לאמאר?
"זו שאלה מעולה. אולי אם הייתי בן אדם אחר זה היה משפיע עליי יותר, אבל בכנות, זה לא שינה כלום בשום צורה. אנשים לא מקשיבים לתוכנית שלנו רק כי היא זכתה בפרס, וזה גם לא משנה את הדרך שבה אני רואה את העבודה שלי. הרי גם לפני כן היה קשה ומאתגר לעשות סיפורים טובים, ולקחתי את זה מאוד ברצינות. אגב, פעם גם זכינו באמי על פרויקט טלוויזיוני שעשינו, וגם זה היה נחמד, כי ההורים שלי שמעו על זה. אפילו כשהייתי ב'משפחת סימפסון' זה לא ריגש אותם, וזה די ביג דיל!".
זה באמת ביג דיל.
"כן, הם עשו פרק שבמהלכו ליסה מקשיבה לפרק בתוכנית שלנו, והייתי צריך להקליט כמה שורות. אבל אני חושב שבשביל להגיע להורים שלי באמת אצטרך להופיע ב'חוק וסדר' או CSI, אחת מהתוכניות של דיק וולף".
(הופעת האורח ב"משפחת סימפסון")
עכשיו השתכנעתי שאתה באמת יהודי. זה מזכיר לי את הבדיחה על האישה שהבן שלה נבחר לנשיאות ארצות הברית, ובטקס ההשבעה היא מצביעה עליו ואומרת לאישה שיושבת לידה: "את רואה את הבחור הזה? אח שלו רופא".
גלאס צוחק. "אם כבר מדברים על זה, ההורים שלי התנגדו נחרצות לזה שאעשה את התוכנית וממש עודדו אותי להיות רופא. זה נמשך ככה שנים, ואפילו כשכבר הייתי בשנות ה-30 לחיי הם אמרו 'עוד יש לך סיכוי, אתה יכול לעשות את זה'. ואז הגיע היום שבו אמא שלי אמרה לי 'ניצחת, אתה לא חייב להיות דוקטור'. זה היה אחרי שהופעתי בטלוויזיה בפעם הראשונה, אצל דייויד לטרמן".
אגב, באותה תוכנית נמנע אסון יחסי ציבור בסדר גודל לאומי, כשגלאס תכנן לספר בדיחה רגישה וצונזר ברגע האחרון. "עשיתי לפני כן מחקר קצר, מה עושים בשביל להצליח בתוכנית ריאיונות כזו. צפיתי בהמון תוכניות וכתבתי לי הוראות, רציתי להיות אורח טוב. ביום שלפני השידור התקשר אליי אחד המפיקים, ושאל על מה ארצה לדבר. אמרתי משהו על פעילים למען הזכויות של עופות, שפעם מחו נגד התוכנית שלנו בגלל משהו שאמרנו על תרנגולים. אז אמרתי למפיק: 'אני לא מבין, אם אתה פעיל למען זכויות בעלי חיים, למה אתה מגיע דווקא אלינו? הרי יש שואה שמתחוללת!' הוא אמר לי: 'אל תגיד את המילה שואה'. אמרתי לו: 'לא, זה בסדר, אני יכול להגיד את זה, אני הרי יהודי'. והוא אמר: 'אל. זה לא יעבור".
אתה יודע, כיום המצב הפוך, אני אומר לו. אנשים מפורסמים מהטלוויזיה, בסדר הגודל של לטרמן ואפילו יותר, מתיישבים באולפן ומקליטים פודקאסט. אז בעצם – לראשונה בשיחה, גלאס קוטע אותי. הוא מתקרב למצלמת הזום ומנופף בידיים. אולי אלה רק כישורי המשחק שלו, אבל נדמה שהוא באמת ובתמים מתרגז. "זה מטורף לגמרי! למה? למה ברק אובמה צריך פודקאסט? זה לא הגיוני! למה ברק אובמה וברוס ספרינגסטין, אנשים עשירים ומצליחים בצורה של תיאמן, חייבים לנסות לעשות עכשיו גם את העבודה שלי? למה דייויד רמניק, העורך של 'הניו יורקר', אחד מהעיתונאים המבריקים של הדור, חייב פתאום לארח פודקאסט? למה הוא חייב להיות טוב בעבודה שלי, בנוסף לעבודה שלו? כאילו, למה? למה שזה יקרה?"
צר לי להיות זה שאומר לך את זה, אבל אני חושש שזה בין היתר גם באשמתך.
גלאס צוחק ומרכין ראש בהכנעה.
"להכיר אותי טוב יותר? זו תהיה אכזבה"
מכאן שיחת הזום הבין-יבשתית גולשת לדיון ספונטני על האג'נדה של This American Life, על הצורך להיאחז בסיפורים אישיים ועל הבעיה הנלווית לכך – ועל הפוליטיקה האמריקנית המפולגת עד אימה. "אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להיות קשובים והגונים באופן שווה לרפובליקנים ודמוקרטיים, ולהבין את כולם. אנחנו לוקחים את זה ממש ברצינות. המשימה שלנו היא לתעד למה אנשים חושבים את מה שהם חושבים ואיך הם חווים דברים בשני הצדדים", גלאס אומר. כשאני מתעקש האם ייתכן שהתוכנית נוטה בכל זאת לכיוון הדמוקרטי – אחרי הכול במהות שלה היא מביאה קולות רבים ככל הניתן – גלאס מסתייג, ולאחר מכן מסביר: "אני חושב שאחת הסיבות להתנגדות שלי לשאלה שלך היא העובדה שכל כך קשה להיות מתויג כיום בארצות הברית, בתור כל דבר. אלה זמנים קשים".
אני קורא באוזני גלאס ציטוט של הסופר האירי קולום מקאן, לפיה "הדמוקרטיה האמיתית היחידה שיש לכולנו, זו האפשרות לספר סיפורים. היא חוצה גבולות, מחיצות, מגדרים, הון וגזע. לכל אחד יש סיפור לספר", ותוהה האם הוא מזדהה עם המסר. נדמה שהוא חצוי. "הבעיה כרגע היא שכל כך הרבה אנשים רואים את עצמם כמי שנמצאים בקונפליקט יסודי עם אנשים אחרים. זה לא היה ככה כשהייתי ילד, אבל היום זה נפוץ. הרבה אמריקאים מרגישים שאמריקאים אחרים רוצים להרוס את המדינה ולפגוע בהם ובאורח החיים שלהם. מהציטוט עולה שתחושה שכל מה שיש לנו זה הזהות, הסיפור ותחושת העצמי שלנו. פעם חשבתי שזה מנחם, אבל נדמה לי שכיום זה עוד חלק מהבעיה בפוליטיקה שלנו. כולם מרגישים שכל מה שנשאר להם זה רק איך שהם רואים דברים, והם מוכנים להילחם בך על זה עד מוות. אני חושב שיהיה טוב יותר אם אנשים יהיו מוכנים לקבל את זה שיש להם את הסיפור שלהם, אבל שגם לאחרים יש סיפורים נכונים באותה מידה, ושצריך ליצור יחד סיפור משותף".
האם התוכנית שלו, שבה אנשים שומעים סיפורים של אנשים זרים מדי שבוע, יכולה לשנות את המצב? גלאס כבר לא בטוח. "פעם האמנתי בזה יותר, אבל עכשיו אני כבר לא חושב שזה משנה אף אחד. אני עדיין חושב שזה חשוב לתעד את המציאות בצורה מהימנה, ושיש רגעים שיכולים לחדור דרך הפילוג הפוליטי, ולגרום לאנשים לראות משהו שהם לא תמיד בדרך כלל, אבל באופן כללי, זה לא כל כך אפקטיבי". ובכל זאת, האופטימיות לא אבדה לגמרי. "בימים טובים אני אוהב להאמין שמישהו יכול לשמוע בתוכנית שלנו מישהו אחר, שהוא מאוד שונה ממנו, להזדהות איתו ולדמיין את עצמו בנעליים שלו. אתה יודע, הדבר הזה שקורה בכל סיפור טוב".
לסיום, אם אני מאזין לך כבר עשר שנים, אתה חושב שאני קצת מכיר אותך?
גלאס מתפלא על עצם השאלה. "כן, בטח! אני מרגיש שהאישיות שלי נמצאת בתוכנית. למרות שאני מדבר על עצמי רק לעתים רחוקות, אתה יכול להבין מי אני לפי הטעם שלי ולהתרשם איך אני ובמה אני מתעניין. זה אומנם שיפוט קצת מוטעה, כי בפועל זה לא הטעם שלי בלבד אלא של הצוות, אבל גם אני נמצא שם במיליון החלטות קטנות. אז אני חושב שכן, וחוץ מזה, להכיר אותי טוב יותר יהיה רק אכזבה. המאזינים מקבלים את החלק הכי טוב שלי".
