השבוע נסעתי להופיע בבארי.
בדרך עצרנו, חיימקה ואני, בסניף "ארומה".
היינו רעבים והיה לנו זמן לשרוף עד תחילת המופע, אז סנדוויץ' חביתה ואייס ארומה (דיאט, ברור!) נשמעו לנו כמו רעיון לא רע.
בחוץ החניה הייתה מפוצצת במכוניות ובאנשים.
בפנים הסניף היה שוקק לא פחות.
נעמדנו בתור.
הסתכלתי על חיימקה.
חיימקה הסתכל עליי.
היה לי ברור ששנינו חושבים את אותו הדבר.
התקרבתי אליו ולחשתי לו: "קצת מלחיץ פה, לא?".
"בסדר. בקטנה", חיימקה ענה ושיחק בעצבנות עם השלט של הרכב.
אנשים נכנסו ויצאו.
נעמדו מאחורינו בתור.
בחנתי כל אחד מהם בשבע עיניים.
היה מין מתח כזה באוויר.
מתח שישראלים מכירים יותר מדי טוב.
מתח שמאפיין ימים של אחרי פיגוע.
התחלתי לתכנן ולחשב, כמעט מתוך אינסטינקט, מה הדרך הכי קצרה למקרה שנצטרך לברוח או לקבל החלטות מהירות.
כל מי שגדל פה בשנות התשעים, בתקופת האוטובוסים המתפוצצים, זוכר את החוויה הלא נעימה הזאת - לעלות לאוטובוס, לסרוק אותו במבט, לעבור נוסע-נוסע, לחפש חשודים.
נזכרתי במה שאמא שלי, כמו המון אימהות אחרות, אמרה לי כשהייתי ילד:
"אם מישהו נכנס עם מעיל כבד באמצע הקיץ... שים עליו עין".
המציאות פה לימדה אותנו שיש לנו סיבות טובות לפחד.
הגענו לקופה, הזמנו אוכל ושתיה, וכשהקופאי הנחמד שאל: "לשבת או לקחת?", התלבטנו, עד שחיימקה אמר: "אהה... לקחת".
חיכינו דרוכים שההזמנה שלנו תהיה מוכנה, וכשקראו בשם שלנו - חטפנו אותה מהדלפק, טסנו החוצה, ואכלנו את הסנדוויץ'-חביתה שלנו ברכב.
בין ביס לביס התחלתי לחשוב כמה זה קיצוני ולא נתפס - להיכנס לבית קפה במדינה שלך ופשוט לפחד ממה שעלול לקרות. לחשב מה הדרך הכי מהירה לברוח. לסקור מלמעלה למטה כל בנאדם שנכנס כדי להבין אם הוא חשוד. לאכול את הסנדוויץ' שלך ברכב רק כדי לא לקחת סיכון מיותר.
הגענו לבארי מוקדם מהצפוי, אז החלטנו לסייר בקיבוץ.
מה אני אגיד לכם, זה דבר אחד לצפות בסיקורים במהדורות, לקרוא את הכתבות, לשמוע עדויות, ודבר אחר לגמרי להסתובב שם בין שרידי הבתים.
להריח את הריח השרוף.
להתכווץ מהניגוד האבסורדי בין הפסטורליות הירוקה והמלטפת של הקיבוץ, לבין האפר והפיח שנותרו מהגיהינום שהתרחש שם.
רק מהסיור הקצר הזה נשארתי בלי אוויר. אני אפילו לא יכול לדמיין מה עבר על מי שהיה שם בזמן אמת.
מה שהכי הפך לי את הבטן, תוך כדי סיור בבתים, היו דווקא שרידי החיים.
עדויות דוממות וחרוכות לדינמיקות משפחתיות קטנות שממש לא מזמן התרחשו פה.
הנה פה בסלון חיפשו את השלט שנבלע בין חריצי הספה.
ופה האבא הקריא סיפור לפני השינה לילד ועשה קולות מפחידים של מפלצת בלי לדעת בכלל שהמפלצות הכי מסוכנות תיכף ייכנסו בדלת.
והנה מדיח כלים עדיין מלא –
כוס שוקו סגולה מפלסטיק עם קש בילט-אין של הילדה.
כוס יין שהאמא שתתה אחרי יום ארוך.
כוס קטנה של שחור-חזק-בוץ שהאבא שתה בשבת בבוקר.
וצלחות.
וסכו"ם.
והכלים עדיין עומדים שם כמו אנדרטאות, בתוך מדיח שאף אחד לא הספיק לפנות.
פתאום עלתה בי מחשבה מבהילה -
אני אמנם פחדתי לשבת ולאכול את הסנדוויץ' שלי בסניף "ארומה", איפשהו בדרום הארץ, רחוק מחלקת האלוהים הפרטית שלי, אבל האנשים האלה... הם נרצחו בבית שלהם. במיטה שלהם. באזור הבטוח שלהם. לא במקום ציבורי, לא בבית קפה, לא בתחנת אוטובוס.
בבית שלהם – עם המדיח שלהם, ושלט הטלוויזיה שלהם, והנדנדה במרפסת, והציור של הילד שתלוי על המקרר.
איפה לעזאזל אנחנו אמורים להרגיש בטוחים אם לא בבית שלנו?
למחרת נסענו לבקר חיילים פצועים בתל השומר.
ושוב אותו סיפור –
זה דבר אחד להתפעל מסיפורי הגבורה שקוראים באתרים.
להצטמרר מהעדויות.
לסחוב מאה טון על הגב כשאתה שומע שיש שניים קל. שניים בינוני. אחד קשה.
וזה דבר אחר לגמרי להסתובב במסדרונות של בית החולים, לפגוש את הגיבורים האלה, להסתכל להם בעיניים, לשבת ליד חייל קטוע רגל ולהקריא לו שירים מהספר.
ומעל הצלקות, והכוויות, והטראומה – מרחפת הרוח. רוח שטות של ילדים. שירים. דאחקות. עישונים. כמו קייטנת פצועים הזויה. הגוף שלהם פצוע, אבל הרוח מסרבת להישבר.
וכמה זה נורא, שהנפש מיישרת קו עם המציאות, והעיניים מתרגלות.
פתאום זה כבר לא כזה מוזר שעובר מולך חייל קטוע יד.
שמתגלגל לידך חייל על כיסא גלגלים.
שבא לדבר איתך אחד מלופף תחבושות בכל הגוף.
פתאום הם חלק אינטגרלי מהנוף.
איזה דבר נורא להתרגל אליו.
ביציאה חשבתי לעצמי –
הילדים האלה מסכנים את עצמם, מקריבים את חייהם, נפצעים, נהרגים – כדי שאני אוכל להזמין לי סנדוויץ' חביתה ולשבת לאכול אותו בשקט בסניף של "ארומה".
כדי שמשפחה בניר עוז תוכל לחזור הביתה וללכת לישון בשקט.
כדי שאנחנו נרגיש בטוחים וחופשיים ומוגנים במדינה שלנו.
כמה הקיום שלנו פה לא מובן מאליו.
לאיזה מאבק אנחנו נדרשים בכל זירות החיים.
עד כמה המציאות פה לא מרחמת או עושה הנחות.
אין רגע דל.
אין פריבילגיה לאנחת רווחה.
אין אפשרות להרפות.
הכול על הקצה. הכול מתנפל. הכול צפוף.
הכול יכול להתלקח שוב ברגע.
חזרתי הביתה מתל השומר והתראיינתי לרגל ספר ילדים חדש שיצא לי השבוע.
קשקשנו על ספרות ילדים ישראלית.
על גיבורת הספר.
על האיורים.
ואז, כשאלת סיכום, המראיינת שאלה בקול נחרץ:
"תגיד, אתה הולך להיות אבא בקרוב... אתה שלם עם ההחלטה להביא ילדה למציאות כזאת? למדינה כזאת?".
בום.
הכול התנקז פתאום לשאלה אחת גורלית.
כל התמונות שנחרטו בי רצו מולי כמו בסרט נע.
בבת אחת, הכול התחבר לי.
כאילו מן חוט שקוף ומפותל עבר וקשר בין כל האירועים שחוויתי ביומיים האחרונים –
חיימקה ואני יושבים מחוץ לסניף ברכב ובולסים סנדוויץ'-חביתה.
המדיח בבית של משפחה שאני לא מכיר בבארי.
החייל קטוע הרגל שביקש שאקריא לו שיר ספציפי מ"שמש בצנצנת".
איך מגדלים ילדה במקום הזה - המורכב, הקשוח, הכמעט בלתי-אפשרי?
המקום הזה, שאני קשור אליו בחבל הטבור?
כנראה שאין תשובה חכמה. פשוט מגדלים.
עם כל הטירוף שהמציאות הזאת מביאה איתה,
עם כל המחשבות שעוברות לי בראש - "למה אני צריך את זה? יש כל כך הרבה מקומות אחרים בעולם שאפשר לחיות בהם בשקט".
ולמרות שלפעמים אני על סף ייאוש,
ולמרות שיש פיתויים בחוץ,
ולמרות שאני שואל את עצמי - איך אסביר לילדה שלי את מה שקרה לנו -
בסוף, אני עוד כאן.
ואין בזה שום דבר הירואי או מלא פאתוס.
זו פשוט עובדה מוגמרת.
זה הבית שלי.
אני יכול לחיות את חיי בכל מקום אחר, אבל אני לא רוצה.
אני רוצה כאן.
התמהמהתי לפני שנתתי לה תשובה, ובסוף עניתי:
"כן. אני שלם עם ההחלטה להביא ילדה למציאות כזאת ולמדינה כזאת".
"למה?", היא הקשתה.
"כי אני פשוט לא רואה את עצמי מגדל את הילדה שלי בשום מקום אחר בעולם".
