כשהסופרת דבורה עומר החלה את צלילתה האיטית אל תוך הדמנציה, הייתה לה בקשה אחרונה של צלילות הדעת. "לפני שהיא איבדה את היכולת לשלוט בגורלה היא החלה לעשות סדר בכל הכתבים והניירות שלה", אומר בנה, רון עומר. "היה לה מאוד חשוב שהדברים האלה יגיעו לספרייה הלאומית, היא חשבה שזה ראוי שיהיה להם בית. אחרי מותה אח שלי ואני פשטנו כמו ארבה על הארונות שלה, שלפנו מגירות והוצאנו מסמכים. הבית נראה כמו אחרי פוגרום, עם ערימות נייר בגובה אדם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רון ואחיו טבעו ביומנים שהותירה אמם, במכתבים, בטיוטות הקרועות, בשרבוטים על פתקים, על קופסאות נעליים ודפי מכתבים של מלונות, והחלו בהליך מיון כמעט בלתי אפשרי. "חשבנו מה אנחנו שומרים לעצמנו, מה אנחנו משאירים למפני התכולה של שוק הפשפשים, ומה אנחנו מעבירים לספרייה הלאומית", הוא נזכר. "היינו חדורי משימה. הכנו ארבעה-חמישה ארגזים גדולים והרמנו טלפון לספרייה. ציפינו שיגיע איזה שליח, אבל מי שהופיע בדלת היה מתן ברזילי, מנהל מחלקת הארכיונים של הספרייה, ועוד עם הרכב הפרטי שלו. הוא סחב בעצמו את הארגזים הכבדים לאוטו, בחרדת קודש".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במבנה שלהם בירושלים נברו אנשי הספרייה בעיזבונה של עומר, זוכת פרס ישראל ואחת מסופרות הנוער והילדים הפופולריות והאהובות במדינה, כמוצאי שלל רב. הם סרקו באדיקות את כתבי היד של יצירותיה, את קטעי העיתונות שצררה על אודות עצמה, אפילו את מאות המכתבים שקיבלה לאורך השנים מילדים ותייקה בקפדנות בקלסרים.
באחת הטיוטות לאוטוביוגרפיה "פגיעה ישירה", המגולל בין היתר את העלילה הטרגית של אובדן אמה בגיל 11, מצאו אנשי הספרייה הערת שוליים בכתב ידה הבהול, הנרעד של עומר. "כל זה נכתב בשעת סערת נפש גדולה. יכול להיות שיש פער בין המציאות לספר", נכתב שם, במה שסיפק הצצה יוצאת דופן אל נפשה השסועה של הכותבת. "אני חשבתי שאני יודע אילו אוצרות יש שם, בדפים, אבל הם מצאו הרבה יותר", מתפעל הבן רון. "בזכות המחקר שהם עשו בתוך גיבוב הניירת שהעברנו להם, הם הצליחו למצוא דברים שאפילו אנחנו לא ידענו על אמא".
הם מכירים כולם את הסצנה הזו. הכניסה אל הבית הריק, הדומם, חריקת המגירות שאיש לא העז לפתוח מעולם, ריחו העתיק של הנייר שנטמן בהן, מי יודע מתי ומדוע. הם חוו כולם את אותה חרדה שבהחלטה - את הפתק הזה, לארגז או לפח? "אני הייתי מסיים ימים כאלה מפורק לגמרי", אומר אלישע ילין-מור, בנו של נתן ילין-מור, ממייסדי מחתרת הלח"י ולימים חבר כנסת ופעיל שלום, שגם כתביו צרורים היום בספרייה הלאומית.
הם גם יודעים כולם היטב את תחושת ההקלה שבהעברת העיזבון של הוריהם הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח, אל הידיים הבטוחות של אנשי הספרייה הלאומית, הגוף הלאומי המופקד על שמירת האוצרות המודפסים של מדינת ישראל ושל תרבות העם היהודי לדורותיו. "אבי נהג לומר לנו שאחרי מותו הוא יוריש לנו את הצרות של עם ישראל ואת הבלגן במגירות", אומרת חמוטל גורי, בתו של המשורר חיים גורי. "הבטיח - וקיים. הוא תרם את הארכיון שלו לספרייה הלאומית עוד בחייו, בגלל המשמעויות של המוסד הזה. זה מקום שמחזיק היסטוריה, שיש בו ייצוג של קבוצות שונות וקהילות שונות, היכל של תרבות ושל מורשת".
גם עיזבונה של סופרת הילדים תמר בורשטיין-לזר, שנודעה בין היתר בזכות סדרת ספרי "קופיקו", הופקד ללא התלבטות בספרייה הלאומית. "אמא נולדה במושב העובדים הראשון בארץ, עין גנים, החלה לכתוב ב-1951 ולמעשה כתבה בשפה שונה, אחרת, בגלל היותה צברית", מספרת בתה נגה ברק. "הייתה עליה הרבה מאוד ביקורת כסופרת שכותבת בעברית יומיומית, ולכן ההכרה הייתה מאוד חשובה לה. הכנסת העיזבון שלה לספרייה הלאומית הייתה סוג של הכרה של הממסד. כשהיא בגרה היא אמרה לי, 'את תדאגי לזה שהעיזבון שלי יהיה בספרייה הלאומית, כדי שיוכלו לחקור אותו'. זה היה החלום שלה".
סופר אחר שהתעקש, עוד בחייו, להעביר את כתביו לספרייה הלאומית הוא א.ב. יהושע, מעמודי התווך של הספרות העברית העכשווית. "אבי הכין את מותו הרבה זמן מראש, ולא היה לו היסוס", אומר בנו, גידי יהושע. "זה קרה מתוך תפיסה שהספרייה הלאומית היא המקום הטבעי. בכל מדינה יש את ה'נשיונל ביבליוטק', המקום הממלכתי, שבו נמצאים האוצרות הכתובים. היו מוסדות אחרים שהציעו לרכוש את עיזבונו של אבא בכסף, אבל לא שקלנו את זה. לא מספסרים בדברים כאלה. המדינה נתנה לאבא שלי את מעמדו כסופר, והוא החזיר לה את כתביו. הספרייה הלאומית הייתה ברירת המחדל בשל היותה מקום ממלכתי, א-פוליטי".
"מה יקרה למשל, אם מחר ועדת התוכן של הספרייה הלאומית תחליט שלרגל חמש שנים למותה של אמא שלי היא מעוניינת לערוך אירוע לזכרה, ואז יגידו הפוליטיקאים, 'מה פתאום, תמר הייתה סופרת פמיניסטית ואנטי-דתית'? זה פשוט מסוכן"
אלא שהיום, סימן שאלה גדול מרחף מעל עתידה של הספרייה הלאומית, בדיוק בגלל הניסיון לגזול את מעמדה כמקום א-פוליטי. ברוח התקופה ואג'נדת המשילות של הממשלה הנוכחית מנסה שר החינוך, יואב קיש מהליכוד, להפוך את המוסד לכזה שנשלט כמעט לחלוטין בידי הרשות המבצעת. סימן השאלה הזה הוא שדחק את חמשת יורשיהם של אנשי הרוח, שכתביהם נמצאים בספרייה הלאומית, להרים קול זעקה. "תעיפו את הידיים המטונפות שלכם מפוליטיקה, מדברים שקשורים לרוח ותרבות", כפי שמנסח זאת רון, בנה של דבורה עומר. "מה הקשר בין פוליטיקה ופוליטיקאים לדבר הזה שנקרא הספרייה הלאומית? למה פוליטיקאים צריכים להתערב בזה? מה הם מבינים בזה?".
השאלה הזאת נותרת במידה רבה ללא תשובה, ולא רק בגלל התעקשותו של השר קיש שלא להסביר את ההיגיון שמאחורי הצעת החוק שלו (קיש סירב להתראיין עד כה בנושא, ובחר שלא להשתתף גם בכתבה זו). באין הסבר המניח את הדעת, ומתוך עיון בלשון הצעת החוק האגרסיבית של קיש, טוענים היורשים שהתייצבו לראיון זה כי היא מונעת מרגשי נקמה טהורים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואף נועדה לאפשר לשר החינוך להפוך את הספרייה הלאומית מגוף מקצועי למטמנת ג'ובים למקורבים, והכל על חשבון ההיסטוריה המפוארת של הספרות והתרבות היהודית.
"אבל מעבר לזה, הדבר שהכי מטריד אותי זו ההשפעה של הצעת החוק על הנרטיב הלאומי", אומרת ברק, בתה של תמר בורשטיין-לזר. "מה יקרה למשל, אם מחר ועדת התוכן של הספרייה הלאומית תחליט שלרגל חמש שנים למותה של אמא שלי היא מעוניינת לערוך אירוע לזכרה, ואז יגידו הפוליטיקאים, 'מה פתאום, תמר הייתה סופרת פמיניסטית ואנטי-דתית'? זה פשוט מסוכן, סילוף של נכסי התרבות".
ילין-מור: "אבא שלי לא היה סופר פר-סה, אבל הוא היה איש ציבור שבשנים המוקדמות היה ממנהיגי הלח"י ואחר כך הפך לאחת הדמויות היותר־עקביות במחנה השמאל. אם יש סיכון שכתביו של מישהו יועלמו בגלל פוליטיזציה - אבי הוא אחד הראשונים בתור".
יהושע: "תהליך שינוי הנרטיב לא קורה ביום אחד. בעוד חמש שנים יגידו שיש בספרייה כתבים מסוימים שיש בהם מידה של מיניות, וישימו אותם בצד. בעוד עשר שנים כבר לגמרי יוציאו החוצה ספרות מהסוג הזה. בעוד 20 שנה יגידו, 'למה בכלל יש פה כתבים חילוניים? זה מקום רק לכתבי קודש', וכן הלאה. זה מדרון חלקלק".
עומר: "הטאליבן, אחרי שכבשו שטחים באפגניסטן, הדבר הראשון שהם עשו זה לפוצץ פסלים בני מאות שנים עם ערך היסטורי מטורף. זה מזכיר לי את מה שקורה היום עם הספרייה הלאומית".
יותר מחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון רשומים בספרייה הלאומית. מ"כתרי דמשק" וכתבי הרמב"ם ועד לאחד העם וביאליק, מקפקא ועד לדויד גרוסמן, מרחל ועד לרב קוק והרב קניבסקי, מהרצל ועד ז'בוטינסקי, מארכיון גוש עציון ועד אוסף הפשקווילים הגדול בעולם של הציבור החרדי - הספרייה מתפקדת כמראה של התרבות והספרות היהודיות והישראליות לאורך הדורות.
הצעת החוק החדשה, שכותרתה "הגברת השקיפות והפיקוח הציבורי בספרייה הלאומית", מציעה לאפשר לשר החינוך למנות את רוב חברי דירקטוריון הספרייה, וקובעת כי מינוי הדירקטורים החדשים לא יהיה כפוף לאישור הוועדה למינויים בחברות ממשלתיות.
בתגובה להצעת החוק כתבה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, כי היא "מעוררת שאלות שונות וכבדות משקל", וכי "כותרתה של ההחלטה מעידה אמנם על השאיפה להגביר את השקיפות והפיקוח הציבורי, אך לא ברור כיצד ההסדר המוצע מגשים תכלית זו". גם היועץ המשפטי של משרד האוצר טען כי "השינויים המוצעים יוצרים חשש להגדלה משמעותית של תלותה של החברה בממשלה".
ברק: "היום המועצה הציבורית שממנה את הדירקטוריון היא לא פוליטית ומאוד מגוונת ועצמאית. המחשבה שהדבר הזה יהפוך לפוליטי, בכפיפות למשרד החינוך, למינוי דירקטורים שלא בטוח שכל כיוון המחשבה שלהם זו המורשת והתרבות - מאוד מטרידה".
אנחנו נפגשים בתל אביב ב"יום השיבוש" הגדול של מתנגדי הרפורמה המשפטית. כמה מאות מטרים מאיתנו, במחלף השלום, מתרחשת התנגשות אלימה בין מפגינים לכוחות המשטרה. "הספקתי לחסום כביש ולבוא", אומר ילין-מור, שלובש חולצה שחורה שעליה הכיתוב "דמוקרטיה". אבל למרות שכל המשתתפים בפגישה מזוהים כצאצאים לאנשי שמאל, הם מתעקשים שהמחאה שלהם אינה מונעת מסיבות פוליטיות. "מבחינתי, גם אם הייתה ממשלה אחרת שמחליטה לקחת נכס תרבות לאומי ולהפוך אותו לפוליטי, זה היה בעייתי באותה מידה", אומרת ברק.
יהושע: "יושבים פה אנשים מדורות שונים, מכיוונים שונים, בנים ובנות לסופרים שונים. מה שמשותף לכולנו זו התפיסה הממלכתית לגבי הספרייה הלאומית והתרבות בכלל. יש מקומות שבתוכם נכון להתווכח, ויש מקומות שהם מעבר לפוליטיקה, שהפוליטיקה לא אמורה להיכנס אליהם. מה שעושה הממשלה זה כמו איזה מין חילול. תוציאו את הידיים שלכם מתוך המקומות הא-פוליטיים האלה, שהם מקומות של היסטוריה. לא לכל מקום צריך לדחוף את הידיים פנימה".
את ניסיון "הכיבוש" של הספרייה הם רואים כהמשך ישיר לרפורמה המשפטית. "זו אותה רוח", מסביר יהושע. "אותה גישה של בואו ננתץ את חוקי המשחק הדמוקרטיים שכולם שיחקו על פיהם. היום כבר אין דבר קדוש, ומותר להרוס הכול על פי מה שמתאים לממשלה. זו גם אותה גסות הרוח שבה מנסים להעביר את הרפורמה המשפטית".
גורי: "מאוד יכול להיות שכמו הרבה מוסדות גדולים, עם תקציבי ענק, גם בספרייה יש מקום להתנהלות יותר שקופה. אם זה עניין פרוצדורלי, אז בסדר. אבל יש פה משהו ציני, שכאילו הם באים לנקות את האורוות. יש גרעין של ביקורת שהיא טובה ונכונה, אבל התחושה היא שלא באים לתקן, אלא להרוס. זה כמו לעקור שן על ידי זה שאתה מפיל בניין על הראש של בן אדם".
נתניהו הוא איש ספר, את זה אי אפשר לקחת ממנו. יש לו גם מודעות עמוקה להיסטוריה ומורשת. הוא לא מבין את מה שאתם אומרים?
עומר: "אני חושב שנתניהו הוא איש שעושה דברים רעים מאוד למדינת ישראל. יחד עם זאת, אני לא יכול לשכוח שביום מותה של אמי, למחרת בבוקר, בנימין נתניהו פתח את ישיבת הממשלה בהבעת צער על מותה של הסופרת דבורה עומר. זה ריגש אותנו כמשפחה מאוד. אז איך אדם כזה נותן ידו למעשים כאלה? והתשובה היחידה שאני יכול לתת לעצמי, זה שהוא באמת איבד שליטה על מה שקורה סביבו".
יהושע: "או שכנראה אפשר לאהוב ספרים ולהיות איש ספר, ובמקביל לחסל חשבון עם מישהו".
יהושע יותר מרומז בדבריו לזווית הפרסונלית בהצעת החוק של קיש. לפני כשנתיים, כחלק מתוכנית ההתחדשות של הספרייה הלאומית וההיערכות למעבר למשכנה החדש, החליט דירקטוריון הספרייה על רפורמה ניהולית שבמסגרתה מכלול נושאי התוכן של המוסד ירוכז תחת אחריות אחת. על רקע זה, ובעקבות המלצת ועדת איתור מיוחדת, אושר מינויו של שי ניצן, לשעבר פרקליט המדינה, לתפקיד הרקטור שינהל את כלל היבטי התוכן בספרייה. מינוי ניצן, שבתפקידו כפרקליט המדינה היה מהדוחפים העיקריים להגשת כתבי האישום נגד נתניהו, היה סדין אדום לתומכיו של ראש הממשלה. הצעת החוק של קיש, שקובעת כי חברי הדירקטוריון הקיים לא רק יוחלפו אלא יפוטרו בתוך 30 יום מרגע העברת החוק, מפורשת בידי רבים כרדיפה אישית. "יש כאן איזו בהילות שנועדה להעיף את שי ניצן", אומר ילין-מור.
עומר: "מי שמסתובב בספרייה הלאומית, מקבל תחושה של טוהר. זה מקום מקודש, לא באופן דתי, אלא באופן תרבותי ורוחני. יש תחושה שכולם הולכים שם על קצות האצבעות כי הם עושים כבוד לתרבות ולאנשי הרוח שהפקידו את הכתבים שלהם שם. ועכשיו, באקט כל כך שקוף של נקמות אישית כנגד איש כזה או אחר - זה מה שיש לממשלה לעשות כאחד הצעדים הראשונים שלה? זה הדבר החשוב ביותר - נקמנות אישית בפרקליט המדינה שהוביל לכתב האישום נגד ביבי? אז עכשיו בגללו ניכנס בספרייה הלאומית? זה הזוי".
גורי: "יש פה שביתה של סייעות, מערכת חינוך וילדים מפורקים משנתיים של קורונה, וזה מה שדחוף עכשיו? זה באמת מהמקפצה".
"בסופו של דבר לא יהיו פה שמחה רוטמן ולא שי ניצן. הספרייה קיימת 130 שנה, בעוד 130 שנה יהיו פה אנשים אחרים. אני אומר לפוליטיקאים, 'תרימו את הראש ואת התחת שלכם מהכאן ועכשיו, ותבינו שיש דברים שהם מעבר לזה'"
דהירתו של קיש אל מה שניתן לכנות "הלאמת הספרייה הלאומית", לא הקפיצה רק את היועצים המשפטיים. עשרות סופרים, בהם דויד גרוסמן, חיים באר וצרויה שלו, חתמו על עצומה שבה הם "מתנגדים בכל תוקף לכל התערבות פוליטית בבחירת ההנהלה של הספרייה הלאומית - ודורשים את המשך תפקודה העצמאי והמקצועי". לעצומה זו הצטרפו בהמשך כ-1,600 חוקרים, מדענים ואנשי אקדמיה. הסופר חיים באר טען כי "הביטוי הראשון של האלימות של השינוי החקיקתי זה להשתלט על הספרים. קודם כל יוציאו מהספרייה ספרים של ערבים ושמאלנים. יעשו טיהור אתני לספרים", ונשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' אשר כהן, הזהיר שאם החופש האקדמי של הספרייה הלאומית יבוטל, האוניברסיטה תמשוך ממנה את כל האוספים שלה. "אם הספרייה הלאומית תישלט על ידי פוליטיקאים היא נידונה לכליה", אמר.
נוסף על כל אלה הצהירו גם כמה מתורמיה הגדולים של הספרייה כי ימשכו את תרומתם לאור הפוליטיזציה שלה: סר רונלד כהן, איש עסקים יהודי-בריטי ומייסד קרן ההשקעות אייפקס פרטנרס, כבר הודיע על משיכת תרומה על סך שמונה מיליון דולר לספרייה. אבל החשש הגדול של אנשי הספרייה הוא לא מייבוש תקציבי, אלא מכך שהספרייה תתייבש ממקור העוצמה העיקרי שלה - אנשי הרוח ויורשיהם. אלה מוכנים במקרים רבים לוותר על הצעות כספיות מפתות מגופים אחרים, ולהפקיד את עיזבונם בידי הספרייה בחינם, מתוך אמונה כי היא המקום הטוב ביותר לטפל בחומרים הללו, ולהנגישם לחוקרים ולציבור הרחב. "היה כאן תהליך אנושי של המשפחה מול הצוות של הספרייה, שבו אתה מפקיד אצלם משהו שהוא יקר מפז, לא חומרית אלא רוחנית", אומרת גורי. "עכשיו יש פה פגיעה נורא קשה באמון שנבנה בין הצדדים".
יהושע: "ההורים שלנו היו יוצרים ישראלים שהאמינו בממלכתיות הישראלית, הם הפקידו את הכתבים שלהם בספרייה הלאומית, ללא תשלום, כי הם סמכו עליה. הם יצאו מנקודת הנחה שהספרייה הלאומית לא נמצאת בתוך הדיון הפוליטי, שהיא מרחפת מעליו. הרי בסופו של דבר לא יהיו פה שמחה רוטמן ולא שי ניצן. הזמן חולף. הספרייה קיימת 130 שנה, בעוד 130 שנה יהיו פה אנשים אחרים. אני אומר לפוליטיקאים, 'תרימו את הראש ואת התחת שלכם מהכאן ועכשיו, ותבינו שיש דברים שהם מעבר לזה'".
לא בקלות התייצבו חמשת המשתתפים בשיחה לריאיון. עבור חלקם, זו הפעם הראשונה שבה הם משתתפים בפורום של "דור שני לסופרים". אבל החרדה להנצחה ולמורשת הוריהם לא מאפשרת להם לשתוק. הם מודעים לכך שאנשים עלולים לתייג אותם כפריבילגים שמתלוננים על כך שהזיזו להם את הגבינה, אך מתכחשים לחלוטין להאשמה הזו.
"הטענה הזאת של הימין, שכל אנשי הרוח והאמנות הם שמאלנים, מופרכת ומגוחכת", אומר עומר. "אמא שלי כתבה על גיבורי הציונות, היא הייתה עלולה היום להיתפס כאשת ימין. נכון, היא הייתה אשת מפלגת העבודה כל ימי חייה והאמינה בפתרון שני המדינות, ויחד עם זאת חשבה שראוי לכתוב על מי שבזכותם יש לנו את המדינה. באותה תקופה, שני הדברים היו יכולים לדור בכפיפה אחת. היה אפשר לחגוג את הציונות וגיבוריה וגם לחשוב שראוי שיהיה פה פתרון שיאפשר חיים זה לצד זה של שני עמים. הקיטוב היום, השחור או לבן, בא לידי ביטוי בניסיון לכבוש את הספרייה הלאומית, כי אין אמצע - זה או שאתה איתנו או נגדנו".
יהושע: "אבא שלי בטח לא כתב לימין או לשמאל, והדיון הזה היה מגעיל אותו. התפיסה הזו של 'זה שלי או שזה שלך' היא פשטנית וילדותית באיזשהו מקום. הניסיון להביא את הכל לתוך שמאל וימין, הוא שגוי. הספרייה היא מקום שהוא מעל מחלוקת פוליטית, מעל כן ביבי לא ביבי".
גורי: "הפספוס הגדול פה הוא שאלה לא נכסים של הממשלה, אלא של עם ישראל. אלה נכסים רוחניים ופיזיים של עם ישראל לדורותיו, לא משאבים שאמורים להיות כפופים לממשלה כזו או אחרת. ההרגשה שעכשיו גם הספרייה הלאומית מייצגת את אותן אליטות ישנות, כמו בית המשפט העליון, שהממשלה צריכה לשלוט בהן, חוטאת לאמת. אבא שלי תמיד נהג לומר: 'אדם כותב אל השווה אליו, בגובה עיניים, אל בר שיח'. אני לא חושבת שמישהו מההורים שלנו, כיוצרים וככותבים, חשב שהוא כותב לימין או לשמאל, אלא למי שמשתוקק לקרוא".
נניח שהחוק של קיש יעבור בסופו של דבר. מה אז?
עומר: "הכי נורא זה שלמחרת, כלום לא ישתנה, העולם ייראה אותו דבר. אבל זה בדיוק המקרה של הצפרדע בתוך הסיר. כל בוקר אנחנו מתעוררים למציאות שלילה קודם לא האמנו שהיא אפשרית. האסון לא קורה בתוך רגע אלא לאחר תהליך, שייגמר בטליבאן מפוצץ פסלים היסטוריים".
אם יעבור החוק אתם תסתערו על הספרייה הלאומית? תדרשו להוציא משם את חומרים של הוריכם? מה תעשו?
עומר: "זו התשובה הכי עצובה שאני יכול לתת לעצמי - אני לא אעשה כלום. אני לא אעשה כלום כי אני אחיה באיזו פנטזיה שהספרייה חזקה מכל דבר. אני מרגיש רע מאוד עם הכלום הזה. אתה כל הזמן מחכה לראות את האש בוערת בתוך הספרייה, ואומר לעצמך שאז תרוץ להציל את הכתבים. אבל עד שתפרוץ האש הזאת, כבר יהיה מאוחר מדי".
ברק: "השאלה היא מה האלטרנטיבה, כי אתה רואה את הפוליטיזציה בכל חלקה. אם אני אוציא את הכתבים של אמי מהספרייה הלאומית ואעביר אותה לאוניברסיטה, מחר הממשלה תשתלט גם על דירקטוריון האוניברסיטה. אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות זה לנסות ולדבר, לשכנע".
בפרקים של "ספר המדינה" ("סמוך ונראה", הוצאת שוקן) הלין הסופר ש"י עגנון על לשון "גדולי המדינה" אשר "פעמים הם אומרים דבר שפירושו הוא היפך כוונתם". שמא כיוון הסופר, מתחת לאירוניה הדקה על לשונם המקולקלת ("בלולה") של אותם פוליטיקאים דגולים, לנטייתם לסור מהאמת - לא נדע. דורות של סופרים תרמו מאז תרומות עשירות לארון הספרים הישראלי, אשר מצטרפות לעושר הפנטסטי הטמון בספרייה הלאומית. זהו עושר שמייצג דורות רבים של חוכמה וניסיון, עם כתבי יד נדירים והיקף בלתי נתפס של אוריינות שכה מאפיינת את העם היהודי. והפוליטיקאים? הם כבר לא נזקקים ללשון מקולקלת בשביל להסתיר כוונות זדון.
הצעת חוק הספרייה הלאומית של שר החינוך נועדה על פניה לצורך ישן שעליו עמד הסופר: "שוב פעם אחת הוצרכה המדינה לממון, וממון אינו מצוי, ואפילו כדי לשלם לפקידי המדינה שנוטלים תמיד שכרם מראש". אלא שלפוליטיקאים יש כיום מספיק דרכים יצירתיות ותרבותיות לדאוג לכיסם של מקורבים, ואין הכרח לפגוע בתיבה שבה אצורים שורשי התרבות הישראלית. חוק הספרייה הלאומית הקובע את מעמדה בשני העשורים האחרונים (שעבר בכנסת ברוב יוצא דופן) נועד להגן על המטמון הזה; הצעת החוק לשנותו היא בבחינת "כידוע שמעשים רעים באים אחר מעשים טובים" ("מעצמי אל עצמי", הוצאת שוקן).
כמו רבים אחרים, יורשי הסופר - דודתי אמונה ירון ואבי חמדת עגנון - תרמו את הארכיון המפורסם של עגנון לספרייה הלאומית. הם, כמו אביהם וכל התורמים, ראו בספרייה מוסד לאומי נטול פניות פוליטיות. אין צורך לומר שאילו העלו על דעתם שהספרייה תתגלגל להיות מכשיר בידי פוליטיקאים היו מן הסתם שוקלים צעדיהם אחרת. ולשר החינוך אני מציע לקרוא בפרקים של "ספר המדינה": "המדינה היא מושג רוחני שהפך לגשמיות, וחוזר ועושה את עצמו רוחני". שר החינוך עשה לו שם בעולם הגשמי כטייס קרב שלא חשש מהרוחות. אבל בעולם הרוח הוא כבר התנהל בכוחניות ובבורות. הוא התערב ב"חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל" ופעל לצמצומו ולביטולו. ספרייה אינה אלא חיבור חזק בין הרוחני לגשמי. הפעולה הגשמית והמגושמת של השר, מפיחה רוח רעה בגווילים ששרדו שריפות קשות. בפרקי אבות למדנו: יש הקונה עולמו בשעה. השר יקנה עולמו בשעה זו, אם יחזור בו מהצעת החוק המופרכת שלו.
