ניל יאנג הוא אחד מגדולי כותבי השירים בתולדות הרוק, אבל הוא רחוק מלהיות אדם נוח לבריות. כשהוא מתעקש על משהו - ונדמה שהאיש התעקש על כמעט כל דבר לאורך הקריירה המאוד-מאוד ארוכה שלו - די קשה לשכנע אותו לזוז מעמדתו. זה נכון בנוגע לוויכוח הסוער שלו מול ספוטיפיי, שבגללו הוא הורה למנהליו להסיר את הדיסקוגרפיה שלו משירות הזרמת המוזיקה הפופולרי. וזה תקף לא פחות לכמעט כל צעד עסקי-אמנותי שבו הוא נקט במהלך השנים. דוגמאות לא חסרות, אבל הנה אחת - כשיאנג רצה פעם להשתחרר מהחוזה שעליו היה חתום מול חברת התקליטים שלו, הוא הגיש להם אלבומים שההגדרה "בלתי שמיעים" עושה עימם חסד. למקרה שתהיתם, בלייבל שלו הבינו היטב את כוונת המשורר, המוזיקאי הקנדי היה חופשי להמשיך בדרכו והשניים נפרדו.
העקשנות הזאת של יאנג אפיינה אותו במידה מסוימת גם בתקופה שבה עבד על האלבום Harvest, רב-המכר המופתי שלו מ-1972, שיצא מחדש בראשית החודש במהדורת יובל חגיגית ומורחבת שכוללת כמה וכמה קטעי בונוס. את פסטיבל הקציר המוזיקלי המוצלח הזה מלווה גם סרט חדש ומסקרן העוקב אחר הקלטות האלבום המיתולוגי במהלך 1971, שיוקרן השבוע בסינמטק תל אביב. קטע מהסרט שכבר שוחרר לרשת, מיטיב לתאר זווית מעט פחות מוכרת של יאנג הצעיר - ולמעשה גם של המבוגר שהוא היום.
עוד במדור מוזיקה:
בסרטון רואים את יאנג ואת צוות הצילום שמלווה אותו כשהם נכנסים לחנות תקליטים קטנה. המוזיקאי סוקר בעיון את הסחורה המוצגת על המדפים, ולאחר מכן ניגש אל המוכר עם אחד מהאלבומים שליקט. המוזיקאי שואל את הזבן הנבוך מהיכן לדעתו הגיע התקליט שהוא אוחז בידו. המוכר מנסה למלמל משהו ויאנג עונה לו בזעם כבוש שמדובר בבוטלג - באלבום לא חוקי שעליו מוקלטים בין היתר השירים שלו, ומוסיף שהוא דורש לדבר עם הבעלים, ומיד. המוכר מנסה להסביר למוזיקאי המצליח שהוא בסך הכול עובד זוטר פה ושהוא אפילו לא מאזין לתקליטים בבית כי אין לו מספיק כסף כדי לקנות אותם, יאנג לא משתכנע. הוא משאיר למוכר ההמום פתק עם מספר הטלפון שלו ויוצא מהחנות עם תקליט המריבה בידו - כי בעיניו הגונב מגנב פטור.
למרות שמדובר באקט די קיצוני, יאנג תמיד היה קנאי מאוד למוזיקה שלו - הן לזכויות היוצרים שלו עליה והן לאופן שבו היא אמורה להישמע. כשאנשים החלו להאזין למוזיקה באמצעות קבצי MP3 הוא התחלחל מכך שהמוזיקה תהפוך למפוקסלת והחליט להמציא נגן מוזיקה מאוד יקר שאמור היה לספק מענה הולם לעניין. למרות היומרות הטכנולוגיות של יאנג, הנגן המדובר לא בדיוק זכה להצלחה. אגב, חלק מהוויכוח המר והארוך שלו עם ספוטיפיי נוגע לדבריו גם לאיכות הסאונד הירודה שהיא מציעה לשירים ולאלבומים שקיימים אצלה. עשרות האלבומים שלו טרם חזרו לשרתים של חברת הזרמת המוזיקה, ולפני כשבועיים הוא אף הצהיר במהלך ריאיון לתוכנית הרדיו של הווארד שטרן שאין שום סיכוי שהמוזיקה שלו תשוב לשם, ולא משנה כמה כסף המהלך הזה עלה, עולה ויעלה לו. יאנג ממשיך להוציא את אלבומיו על גבי דיסקים ותקליטים, מציע אותם בשאר שירותי הסטרימינג וגם באתר שלו - בתמורה לדמי מנוי גבוהים, ובאיכות סאונד מעולה.
במהלך הקריירה שלו יאנג כתב מאות שירים, אבל אם צריך למצוא את האחד שייטיב להגדיר אותו – אפשר לבחור ב-Old Man, השיר שפותח את צד ב' של האלבום הנהדר הזה שלשמו התכנסו כאן. בשיר היפיפה הזה, שבו מלווים אותו ג'יימס טיילור בבנג'ו והזמרת לינדה רונסטאדט בקולות רקע, הוא עוסק בזקנה. מה לאדם צעיר - יאנג היה רק בן 26 בעת כתיבת השיר - ולטקסט נוגה שמדבר על הסוף? ההסבר שלו לדיסוננס הזה הוא די מפתיע; בראשית שנות ה-70 הוא היה לדבריו "היפי עשיר" שבדיוק רכש את ברוקן ארואו, החווה הגדולה שלו בצפון קליפורניה, שבה גם נכתבו והוקלטו כמה מהשירים שמופיעים ב-Harvest. בחווה ההיא יאנג נתקל באדם מבוגר ששמח לקחת אותו לסיור בג'יפ שלו. בדרך הוא שאל את המוזיקאי ארוך השיער כיצד לאדם בגילו יש כל כך הרבה כסף. יאנג, שבדיוק שילם על החווה ההיא 350 אלף דולר, ענה לשכנו החדש שמדובר במזל. לאחר השיחה ההיא יאנג התיישב לכתוב את אחד מהשירים הכי יפים וכנים בקריירה שלו. על הדרך הוא גם הבין שהוא לא ממש מאושר במקום שבו היה נמצא באותה העת.
הדיון על מהו הפרק הטוב ביותר בגוף העבודות המאוד ארוך של יאנג לא יסתיים כנראה לעולם. אבל על כך ש-Harvest הוא האלבום הכי מצליח שלו אין ויכוח. ב-1972, השנה שבה הוא יצא, הוא היה התקליט הכי נמכר בארצות הברית, והשיר Heart of Gold הפך ללהיט רדיו ענק. יאנג לא שיחזר את ההישג הזה מאז, לא רק בגלל השינויים שחלו בעולם המוזיקה, אלא בעיקר כי הוא כמעט סלד מההצלחה העצומה שליוותה את Harvest. מאותה הסיבה היו שנים רבות שבמהלכן הוא מיעט לבצע את הלהיט הענק הזה על הבמה. מי שמקשיב לאלבומים שיאנג הוציא במהלך המחצית הראשונה של הסבנטיז (ולמעשה עד היום), מבין שהאיש פשוט עשה את כל מה שהוא יכול על מנת שלא להפוך לחביב הקהל פעם נוספת. אפילו ב-1992 כשהוא הוציא את אלבום ההמשך הרך והאקוסטי של המאסטרפיס הזה - Harvest Moon.
אבל לפני ש-Harvest יצא והפך במהרה לשלאגר מכירות, יאנג דווקא מאוד רצה להצליח. בראשית הסבנטיז הוא כבר היה עם רגל ורבע במקום ההוא. אחרי שעזב את להקת באפלו ספרינגפילד (את הגיטריסט השני שלה, סטיבן סטילס, הוא יפגוש בהמשך, כשיצטרף לסופרגרופ קרוסבי, סטילס ונאש), הוא הוציא אלבום ראשון שלא ממש עשה רושם. אבל רגע לפני שהסיקטיז הסתיימו יאנג העמיד את אחת מעבודותיו המרשימות ביותר בקטלוג: אלבום המופת Everybody Knows This is Nowhere עם קרייזי הורס, שתהפוך ללהקת הליווי הקבועה שלו. ב-1970 הוא כבר היה כוכב. לצד העבודה עם קרוסבי, סטילס ונאש על האלבום Déjà vu, שיאנג תרם לו גם שיר שבו נכנס בכל הכוח במדיניות של הנשיא ניקסון, הוא הוציא את אלבומו השלישי – After The Gold Rush. באלבום הזה, שנחשב בעיני רבים (וגם בעיני ובאוזני כותב שורות אלו) לטוב ביותר שלו, יאנג הציע שילוב מזוקק בין רוק, פולק, קאנטרי ובלוגראס.
השילוב המרובע הזה מרכיב גם את רשימת חומרי הגלם שמהם נרקחו עשרת השירים שמרכיבים את Harvest. חוץ מלחנים מופתיים, יש כאן עיסוק במחאה כנגד הגזענות (Alabama שפגע בגאווה הדרומית של חברי להקת ליניארד סקינארד שהגיבו לו עם הלהיט, Sweet Home Alabama), בעצב (Out on the Weekend), באכזבה (A Man Needs a Maid) ובזקנה (Old Man ו-Heart of Gold), ובמה מכובדת לטכניקת הנגינה של יאנג בגיטרה (בשיר הארוך ביותר באלבום שחותם אותו - Words (Between the Lines of Age)).
כמתבקש מאלבום שלשיריו יש גוון קאנטרי מובהק, Harvest הוקלט בין היתר באולפן בנאשוויל, עם אורחים רבים: גם התזמורת הסימפונית של לונדון קפצה להתארח פה לצד הופעה קצרה של חברי קרוסבי, סטילס ונאש. הדבר המפתיע הוא שהאלבום המוצלח והמצליח הזה נולד כמעט במקרה. זה קרה לאחר שיאנג הוזמן להופיע בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש שצולמה בבירת הקאנטרי. במהלך הצילומים לתוכנית הוא פגש את המפיק אליוט מייזר, שעבד בעבר עם בוב דילן וג'ניס ג'ופלין, והציע לו להקליט את האלבום הבא שלו באולפנים החדשים שנפתחו בעיר. יאנג הנלהב נכנס עוד באותו הערב לאולפן עם חבורת נגנים נפלאה שתקרא במהרה ה-Stray Gators.
ויש עוד שיר אחד מיוחד באלבום הזה, שמגיע רגע לפני סופו, עם סיפור מאוד ניל יאנגי - The Needle and the Damage Done, אותו יאנג כתב לזכר הגיטריסט שלו דני וויתן. הגיטריסט, שהיה מכור באותה התקופה להרואין, נזרק מההפקה של After The Gold Rush. כשיאנג החל לעבוד על החזרות לסיבוב ההופעות הבא שלו הוא קרא לוויתן בשנית, רק כדי לגלות שהגיטריסט מחוק אפילו יותר מבעבר, ושהוא אינו מסוגל לנגן ולו תו אחד כמו שצריך. הוא נתן לו שטר של 50 דולר ושלח אותו בחזרה ללוס אנגל'ס. וויתן לא יסיים את אותו הלילה, ויאנג יאכל לעצמו את הלב והראש במשך שנים ארוכות בהתמודדות עם הטרגדיה הזאת.
הייסורים שהמוזיקאי עבר בעקבות מותו של וויתן והרצון העז שלו שלא לשחזר את ההצלחה של Harvest שלחו את יאנג לכתוב אלבומים שיהוו את האנטיתזה המוחלטת לרב-המכר שלו. אחרי שיאנג כבש את דרך המלך הוא החליט לשוטט בתעלות שבצד הדרך. טרילוגיות אלבומי התעלה שלו (Time Fades Away, On the Beach היחסית מצליח בסדרה זו שבו השתתפו גם חברי הבנד ו-Tonight's The Night שנותר אחד מחמשת אלבומיו הטובים ביותר), הצליחה לו. יאנג הפך מכוכב עם להיט ברדיו לאמן רציני ומוערך, אך גם לכזה שקצת קשה להבין מה הוא בעצם רוצה מהמאזין שלו. יאנג המשיך להיאבק בשדים שלו ולחפש את הדרך שלו. להצלחה אמיתית נוספת הוא יזכה בשנית רק בשלהי אותו העשור עם השיר Like a Hurricane שהקליט ב-1977 עם קרייזי הורס. גם ההצלחה הזאת הגיעה בהפתעה, שכן האבא של הפולק-רוק השתמש אז לראשונה בסינתיסייזר.
50 שנה חלפו מאז יציאת Harvest, אבל נדמה שאצל יאנג לא השתנה הרבה. גם בגיל 77 הוא אותו מוזיקאי שנע על הציר שבין האקוסטי לבין החשמלי. לבושו צנוע, הלכותיו פשוטות, והוא נותר פועל רוקנ'רול מיומן שקם מדי בוקר כדי לכתוב שירים ולהקליט אותם. רק השנה הוא הוציא שני אלבומים עם חברי הקרייזי הורס, לצד כמה בוטלגים ישנים שהוא ניאות לשחרר באופן רשמי. הגישה של יאנג למוזיקה ולחיים לא הפכה לקלה יותר עם השנים, אבל הלב המוזהב שלו עדיין נמצא במקום הנכון. ב-2022 אין הרבה מוזיקאים שממשיכים להציע עסקת חבילה כה משכנעת.
