"פרסטרויקה בחיפה" היא התערוכה ההיסטורית הראשונה בישראל שמוקדשת כל כולה לעלייה מברית המועצות לשעבר. זוהי אחת העליות המעצבות של ישראל, אבל רק בשנים האחרונות היא זוכה סוף-סוף להכרה מורכבת, חיובית ואנושית יותר, שמקלפת מעליה את הסטריאוטיפים המוכרים. "אין פה הצגה של אוכלוסיה מקופחת או מסכנה. האנשים פה, כמו ששם התערוכה מרמז – בנו את החיים שלהם מחדש, ועשו מהלך אמיץ", מספרת אוצרת התערוכה יפעת אשכנזי, ממוזיאון העיר חיפה, שבו מוצגת התערוכה בחינם בסופי השבוע הקרובים.
"אנשים שואלים אותי למה ומאיפה בא לי הרעיון", מספרת אשכנזי, ילידת הארץ שגדלה בקיבוץ בעמק הירדן. "חיפה היא העיר השנייה בגודלה שקלטה הכי הרבה מגל העלייה הזה. בתור ילדה, כשהייתי מגיעה מהקיבוץ לחיפה לבקר את הסבים שלי הייתי שומעת רוסית. עבורי זו היתה עובדה בילדות: בחיפה מדברים רוסית". לאחר מכן שימשה אשכנזי כמורה חיילת בצבא, במסלול של קליטת עולים. "שנים אחרי, כשאני משתלבת במוזיאוני חיפה – אני רואה שמחצית מהעובדים עלו מבריה"מ לשעבר, רבים מהם בגל של שנות ה-90. השפה הרוסית כל הזמן במסדרונות פה". לכן החליטה אשכנזי לתת את הבמה דווקא לעובדים במוזיאון שיספרו את הסיפור שלהם. "הם חלק מה-DNA של המוזיאון: הם האנשים שאחראים לכל התערוכות פה במוזיאונים, מכל המחלקות והתפקידים. כשחשבתי על התערוכה, הרגשתי שהעובדים הם האמצעי הכי נכון לספר דרכו על העלייה הזו. שהם יספרו את הסיפור של עצמם, במילים שלהם".
ב"פרסטרויקה בחיפה" מכל פינה ניבטים אליך, בכנות משגעת ונדירה, סיפורים. חלקם מיוצגים על ידי חפצים ותמונות עם ערך היסטורי וסנטימנלי שאשכנזי אספה מהמשתתפים או מאנשים שהיוו חלק מגלי העלייה. אחרים, כמו ארון ספרים טיפוסי מהסוג שהוצב בסלון הבית הסובייטי כהוכחה לתרבות בבית – הוכנו במיוחד על ידי צוות המוזיאון. את התערוכה מלווה אתר מובייל שכולל הדרכה ומידע נוסף, וכן שזורים בה סרטוני אנימציה, ומשחקים פיזיים ודיגיטליים, יצירתיים, מצחיקים ומעוררי הזדהות, המיועדים לילדים ולמבוגרים. למשל, משחק במסגרתו צריך לנחש את התרגום המבלבל של פתגם מרוסית, או מבוך שבו עליך לחבר בין כל אחת מ-15 המדינות שהרכיבו את ברית המועצות. בשתי הקומות, נפרסים סיפורי עלייה של אנשים שעלו בבגרותם, לצד סיפורים של דור 1.5 – שעלו כילדים או כתינוקות לישראל, ושרבים מהם נאלצו לתפקד כמתווכים בין ההורים לחברה הישראלית ומוסדותיה.
איך בחרת אילו סיפורים יכנסו לתערוכה ואילו לא?
"כל הסיפורים מוצגים. פניתי לכל העובדים, וקיבלתי החלטה שכל מי שיבחר לספר לי סיפור – יופיע בתערוכה. כל מי שענה – פה. מבחינתי זה סטייטמנט מסוים".
סיפור העלייה של יעקב רייספלד
(איור: שרון שפיץ, אנימציה: תמר אקהויז, סאונד: עומר ספנסר)
בכניסה למוזיאון עובר המבקר דרך שער של טרמינל לשדה התעופה, ומשם מתחילים להופיע הסיפורים של עובדי המוזיאון. הסיפור מלווה ב"פרטים היבשים": שם, מניין ולאן עלו ובאיזה גיל, ומה תפקידם במוזיאוני חיפה. כולם זוכים לספר את חווית העלייה מזווית עיניהם והתוצאה היא תערוכה כנה ואנושית, שמשלבת מידה זהה של צחוק ושל בכי.
"בהתחלה חשבתי להציג סיפור יותר ורוד. של הצלחה במובן של 'עשיתי החלטה נכונה'", מספרת אשכנזי, "אבל ברגע שהתקדמו הראיונות נחשף גם מגוון רחב של רגשות. כמעט בכל הסיפורים מתקבלת התחושה הזו, של המורכבות, ושל דברים שלפעמים אפילו סותרים אחד את השני".
החלוקה לחללים פנימיים בתערוכה נעשית באמצעות מכולות עץ גדולות, שמשחזרות בדיוק מופתי היסטוריה שפחות מוכרת לציבור הרחב. מסתבר שלפני העלייה ארצה, לכל משפחה ניתנה מכולה אחת ולתוכה הם יצקו את כל חייהם. מה שלא נכנס – נשאר בברית המועצות. כאשר המשפחה עברה לבית קבע המכולה נשלחה אליה. אבל לעולים לא היו כלים לפתוח אותה, ודאי שלא לפנותה, וכך הם נאלצו לפרוץ אותה בכוח. לכן, בתחילת שנות ה-90 ניתן היה לראות המון שברי מכולות בצדי הדרך בערים. בתערוכה, המכולות משמשות כקפסולות חיים – חדר, מהות, גשר לזיכרון של איך נראה או הרגיש הבית. "הסתכלנו על תמונות של המכולות ההיסטוריות, והחלטנו שנבנה אותן, ובכל אחת ניתן התמקדות אחרת. מכאן זה כבר בנה את עצמו. זה היה מדהים וזה פרי העבודה המשותפת של עיצוב ואוצרות, ואני מאוד גאה בזה".
לצד הבחירה בעובדי המוזיאונים להצגת העלייה, החליטה אשכנזי לעבוד בצמוד למעצב ולד בראילובסקי, שעובד במוזיאוני חיפה משנת 98'. "עבדתי עם ולד מהקונספט הכי ראשוני ועד התליה הכי אחרונה", היא מספרת. בראילובסקי הוא גם אחד מהמשתתפים שסיפורו האישי מיוצג דרך יצירות אמנות שיצר והוא גם נתן את ההקשר הנדרש לתערוכה שכזאת. "יש המון רגישויות ודקויות. למשל, אם תשאלי אנשים באיזה צבע הם היו צובעים תערוכה כזו, סביר להניח שהיו אומרים לך אדום. אבל בשביל העולים זו האסוציאציה הכי גרועה כי הם ברחו מהאדום הקומוניסטי הזה", היא מסבירה.
נטלי שניידרמן, מנהלת תחום המענקים של קרן ג'נסיס, התומכת בתערוכה, אומרת כי "מדובר בפרויקט ייחודי שעוסק מזווית שונה ומרתקת בעלייה מברית המוצעות והאופן שבו השפיעה על החיים בישראל וספציפית בחיפה". לדבריה, התערוכה משתלב עם משימתה של הקרן, "השואפת להעמיק את השילוב של ישראלים דוברי רוסית בחברה, גם באמצעות של הגברת המודעות לפועלם ותרומתם".
"הגעתי לפה בלי כלום. היה עליי איזה ג'ינס, חולצה, וזהו"
"בצבעוניות של התערוכה רציתי להעביר מסר של הגעת גוף יחסית זר לארץ ישראל", מספר ולד בראילובסקי. "הקירות צבועים בכחול לבן, דגל ישראל, כי זו המעטפת שסביבנו. לסביבה הזאת הכנסתי קצת חום של מזוודות העור הישנות ושל מכולות העץ. מחשבה של דיסוננס בין ארץ ישראל הטובה והישנה לבין משהו חדש שהגיע, אבל חדש זר", הוא מספר. "יפעת הסבירה לי איך היא רוצה שזה ירגיש. לא רק ייראה. היה חיבור הדדי עוד בשיחה הראשונה. דיברנו על העלייה, על האנשים. כשהתחלתי לצייר, לשרטט ולשלוח לה סקיצות, הרגשנו שאנחנו בדיוק באותו ראש. סיפרתי לה המון דברים, וחוץ ממני כמובן היו מלא אחרים שסיפרו לה על סיפור העלייה האישי שלהם. חיפשנו תמונות וחפצים, וסיפרתי לה על מכולות העץ ואיך הגענו עם איתן לפה, לארץ. היא נדלקה על הרעיון, והיה תענוג צרוף לעבוד איתה".
בשיטוט בתערוכה קל למצוא את עצמך צולל עמוק בסקרנות מבלי לפסוח על אף סיפור ואלמנט. בראילובסקי חושף בפנינו את סיפורו האישי, אחד מעשרות שמעטרים את הקירות. הוא יליד העיר חרקוב, מהגדולות שבערי אוקראינה, אמן ומעצב בהכשרתו. מגיל 11 למד בבית ספר לאמנות, ולאחר מכן במכללה לאמנויות ובאקדמיה. לימודיו נקטעו כאשר גוייס לצבא של ברית המועצות. כשהשתחרר מהצבא נפתח חלון ההזדמנויות לעלייה והוא ומשפחתו החליטו לעלות ארצה. "המזוודה היחידה שלקחתי הלכה לאיבוד בהונגריה, אז הגעתי לפה בלי כלום. היה עליי איזה ג'ינס, חולצה, וזהו", הוא מספר.
איך זה להגיע לארץ זרה בלי כלום, כשלא דוברים את השפה?
"אתה מרגיש כאילו הלכת לאיבוד", בראילובסקי נזכר. "אבל אתה פוגש אנשים. כשאני עליתי הגיעו רק כמה עשרות או מאות של אנשים, וכשהם התפזרו בארץ, כמעט ולא ראו אותם, אז הישראלים קיבלו אותנו בחום. עוד לא שנאו אותנו", הוא צוחק במרירות. "שכנים ואנשים ברחוב הציעו עזרה. היו מביאים דברים וברחובות שמעת כל הזמן 'בהצלחה', 'תודה רבה', 'טוב שבאתם', ו'אל תדאגו, הכול יהיה בסדר'". ואז, לקראת סוף שנת 1990, היחס השתנה. "אחרי כמה חודשים, כשהגיעו כמעט מיליון איש עד סוף השנה, בישראל כבר שנאו רוסים. הדיבור ברחוב הפך ל'חבל שבאתם', ו'כמה אפשר'. הכול התהפך.
"הייתי בן 22, אז הסתכלתי על זה כמו הרפתקה. אנשים יותר מבוגרים קיבלו את זה הרבה יותר קשה כי הם היו רגילים לסטטוס מסוים שהיה להם בברית המועצות. היו בעלי מקצוע – מהנדסים כמו ההורים שלי נגיד, או מורים ורופאים – ואמרו להם: מבחינתנו אתם לא, אתם צריכים לעבור מבחן. והמבחן, עד כמה שאני זוכר – היה בעברית. מהצד השני, ילדים שעלו, חוו את מנת השנאה שלהם בגנים ובבתי הספר – ויש לי תיאוריה מבוססת, שרבים מהילדים האלה, למרות שאין להם מבטא ושיש להם חיים וחברים ישראלים – מתחתנים בסוף בעיקר אחד עם השני, עם מי שמבין את החוויה שלהם. אני הייתי בין לבין: בדיוק השתחררתי. כשחזרתי מהצבא בברית המועצות היא כבר התחילה להתפרק, אז חזרתי למדינה קצת אחרת. מקום העבודה שהיה לי לא חיכה לי, והתחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות. לכן זה היה מין המשך של הפירוק ושל הבלבול וחוסר היציבות, רק בשפה אחרת".
בתערוכה מוצגים שלושה דיוקנאות שצייר בראילובסקי, במסורת ציור אקדמית אירופאית מחמירה: הוא, אשתו ורפליקה לדיוקן-עצמי מפורסם של רמברנדט. כולם שייכים למסורת אחרת, לא מכאן. לצדם מוצגים ציוריו הרגשיים והעזים של עובד מוזיאון אחר – אנדריי סבר. "הקיר הזה מאד קרוב ללבי, ואני מאד גאה בו", מספרת יפעת אשכנזי. "הוא מרגש אותי כי גם אנדריי וגם ולד בעצם מציגים כאן בפעם הראשונה כאמנים, במוזיאון ישראלי".
רבים מן האנשים שהתגלגלו לעבודה במוזיאון, עסקו בתחומי התרבות בארצות מוצאם. חלקם, כמו בראילובסקי וסבר, עלו לארץ כאמנים אבל בלי שפה ותרבות מקומית, הם נאלצו לעבוד בעבודות אחרות. בריאלובסקי מספר כיצד עבד בשיפוצים ובהובלות, עד שהחל לעבוד עם קבלן שזכה במכרז לשילוט אירועים וטקסים עבור העירייה. לאחר שצייר שלט כניסה לתערוכה במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, הוצע לבראילובסקי להצטרף לשורות המוזיאון. כמותו, רבים מאנשי העלייה שנקלטו כעובדי המוזיאונים, גם אם כקופאים או אנשי אחזקה, עשו זאת מתוך רצון להמשיך את הקשר שלהם לאמנות ולמקצוע שלהם. "אנדריי סבר הוא אב הבית שלנו פה במוזיאון העיר. הוא צייר מדהים, שעוסק בציור גם היום", מספרת אשכנזי בהתרגשות. "הוא מצייר הרבה עצים. לעץ יש מסורת ארוכה בתולדות האמנות והוא אפילו משמש כמבחן פסיכולוגי מאוד פשוט. כשהולכים לצו ראשון בצבא מבקשים לצייר עץ על הדף ומתחילים לנתח את זה: המיקום שלו, אם יש דגש על הענפים, על הגזע, על השורשים. אנדריי גדל בסיביר והוא מצייר עצים שהם מאוד לא ישראליים. כשהוא מגיע לארץ הוא פוגש פה עץ מאד מקומי: עץ זית. אבל אפילו כשהוא מתחיל לצייר אותם, אין להם רקע. הם נטולי הקשר והם עומדים בפני עצמם, לא מחוברים למקום. ובעיני זה אומר הרבה עליו. אחרי כל השנים, עדיין יש בו משהו מאד לא מפה".
איך העובדים הרגישו ביום הפתיחה?
אשכנזי: "היו כאלה שבאו בגאווה ענקית עם כל המשפחה, הראו לכולם והסבירו בקול, והיו כאלה שבאו לבד, או שעוד לא באו, שאולי קצת מוזר להם להיות פתאום על הקיר. הם נרגשים שסוף-סוף הסיפור הזה מסופר, שזה הפך לתערוכה. שזה מספיק חשוב וזה נאמר באופן גלוי וחזק. הסיפור שלכם – חשוב! וחשוב במוזיאון, במקום העבודה שלכם. לקבל את ההוקרה הזו והתודה הזו.
לפתיחה הגיעו גם הרבה עובדים שלא מתוך העלייה, וגם להם זה היה תהליך מעניין. הרבה מהם אומרים: 'לא ידעתי'. יותר אינטימי לחשוף עם האנשים שעובדים איתך את הפרטים האלה מאשר מול אנשים שאתה לא מכיר. ובין רבים מהעובדים זה המשיך להרבה שיחות אחרי, עם האנשים האלה, שמכירים שנים - ופתאום מכירים אותם אחרת".
