הזיכרונות הנעימים שהשאירה אחריה אוליביה ניוטון ג'ון, שהלכה לעולמה השבוע, קשורים בין היתר ללהיט הקולנועי "גריז", שהכה את האולמות בסוף שנות ה-70. סנדי, תלמידת התיכון שניוטון ג'ון גילמה כשהיא כבר סגרה 30 שנות בלונד בעולם האמיתי, פיזזה עם דני, ג'ון טרבולטה הצעיר, במה שנהגה כסרט קיץ קליל והפך להצלחה קופתית בלתי צפויה. עם תקציב שעמד על שישה מיליון דולר, "גריז" הכניס כ-60 מיליון דולר רק בחודש הראשון ובהמשך הפך לסרט הרווחי ביותר באותה השנה, עם הכנסות של כמעט 400 מיליון דולר ברחבי העולם.
כשהקופות מצלצלות בכזאת עוצמה, אף מפיק הוליוודי לא יהסס לפני שיבחר להמר על סרט המשך, וכך היה. ניוטון ג'ון אומנם לא לקחה חלק ב"גריז 2", שיצא ארבע שנים לאחר הסרט הראשון, ב-1982, אבל זאת הזדמנות נאותה להיזכר בסרט שעשה את המסלול ההפוך מ"גריז": יצא אל תוך מכבש של ציפיות והבטחות ודעך מסחרית וביקורתית, רק כדי לחזור ולקבל את הכבוד המגיע לו מהדלת האחורית. זה הסיפור של "גריז 2", האח הקטן והפחות נוצץ של "גריז", שבדיוק חוגג 40 שנה לעלייתו לאקרנים.
כש"גריז" המקורי יצא לבתי הקולנוע, כוחו של הסיקוול כבר היה מרכיב משמעותי בתעשייה ההוליוודית. "גריז" עצמו הוכה על ידי "מלתעות 2" של סטיבן שפילברג, למרות שכאמור המריא בהמשך. למעשה הוא הצליח כל כך שהמפיקים, אולפני פרמאונט, לקחו את הסיכון והוציאו סרט נוסף שלמרות שהוגדר כסרט המשך, נעדרו מרשימת הקרדיטים שלו שני הכוכבים הגדולים של סרט המקור: ניוטון ג'ון וטרבולטה. "גריז 2", עם עלילה שבהרבה מובנים הקבילה לעלילת "גריז" ולא המשיכה אותה, העניקה לעולם שני כוכבים חדשים: מקסוול קולפילד, שלכד את עיניהם של המלהקים בהופעות שלו בברודוויי, ושחקנית צעירה ומבטיחה שזה היה עבורה התפקיד הראשי הראשון, מישל פייפר. העלילה התרחשה בתיכון ריידל, שנתיים לאחר שדני וסנדי המריאו אל האופק בשיער מנופח ועתיר ג'ל, כלומר ב-1961.
הרעיון של סרט המשך בכיכובם של טרבולטה וניוטון ג'ון דווקא עמד על הפרק עוד לפני יציאתו של "גריז". פטרישיה בירץ', הכוריאוגרפית של הסרט הראשון (ושל המחזמר עליו הוא מבוסס) שהפכה לבמאית של ההמשכון, הציעה להחזיר את טרבולטה וניוטון ג'ון עם הדמויות המקוריות שלהם, הפעם כזוג נשוי שמנהל תחנת דלק. בריאיון שנתנה ל-Metro דידי קון (שגילמה את פרנצ'י בסרט המקורי ואחת מקומץ השחקנים שחזרו לסרט ההמשך), צוות השחקנים הסכים להמשיך לסרט שיצולם מיד לאחר הסרט הראשון. אלא שהאולפנים, שלא תיארו לעצמם עד כמה הוא יצליח, הטילו וטו. "זה סרט קיץ קטן ומתוק, הוא לא מצדיק המשך", הם טענו. כשהמציאות הוכיחה אחרת ופרמאונט התעשתו, שני הכוכבים שלה כבר עברו לפרויקטים אחרים.
במקומם ליהקה בירץ' את פייפר בתפקיד פינק ליידי החדשה, סטפני, וקולפילד, שגילם את מייקל, בן דודה הבריטי של סנדי, שהגיע לתיכון והתאהב בה. פה טמון גם ההבדל המשמעותי בין שני הסרטים, ההיפוך המגדרי שהעניק לו גם נופך פמיניסטי משהו. מייקל היה החנון עם הקרדיגן בשעה שסטפני של פייפר הייתה הנערה הקולית והפופולרית, שהתרועעה בעיקר עם מנהיגי כנופיות אופנועים, ה-T-Birds. סיפור האהבה שלהם מסתיים, לאחר מספר תלאות שאוגדו יחד לעלילה מעט צולעת, במהפך שממיר את מייקל "הילד הטוב" בנער אופנועים מסוכן.
סטפני של פייפר, אגב, בהחלט לא מתכוונת לשנות את עצמה עבור גבר. בניגוד לסנדי, שמקבלת את הסלסול הגרוע בעולם, מתחילה לעשן ונדחקת לטייטס בלתי נושם כדי להשיג את הבחור, סטפני מתנגדת לרעיון שלמי מחברי הכנופיה יש בעלות עליה. "אולי נמאס לי להיות החתיכה של מישהו", היא אומרת באחת השורות המצוטטות ביותר בסרט, יחד עם: "אני לא הגביע של אף אחד". "אני מחפשת חלום על מכונה אכזרית", היא שרה ב-Cool Rider, בשעה שהיא משתרעת על סולם במה שייזכר כשיר האייקוני ביותר של הסרט. אז זה אולי מוגזם להצמיד ל"גריז 2" אג'נדה פמיניסטית, והיה יותר נחמד אם סטפני הייתה רוכבת בעצמה על אופנוע במקום להשתוקק לגברים שנוהגים בהם, אבל בהשוואה ל"גריז" מדובר בשיפור.
למרות שהוא נעשה בתקציב כמעט כפול מהראשון, "גריז 2" בקושי החזיר את העלויות שלו. הביקורות לא פינקו אותו, בלשון המעטה, ומלבד מישל פייפר, שכנראה הייתה ממילא על המסלול המהיר לדברים גדולים יותר, הוא לא הניע אף קריירה. אולי אפילו הרס כמה, בעיקר את זו של קולפילד, שתלה בו הרבה תקוות ונטר לו טינה בהתאמה; "לפני ש'גריז 2' יצא, היללו אותי בתור ריצ'רד גיר או ג'ון טרבולטה הבאים", הוא אמר בריאיון לסרט דוקו על מפיק הסרטים, אלן קאר, "אבל כשהוא נפל, אף אחד לא רצה לגעת בי. לקח לי 10 שנים להתגבר על זה".
כש"גריז 2" הגיע לקולנוע ביוני 1982, אחרי מסע יחסי ציבור אינטנסיבי במיוחד, הוא אפילו לא היה הסרט הרווחי ביותר באותו השבוע. גם לא השני ברשימה. המפיקים הזחוחים שחררו אותו בשבוע שבו יכולתם לצפות גם ב"אי.טי - חבר מכוכב אחר", "מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן" ו"רוקי 3". ב"ניו יורק טיימס" נכתב ש"גריז 2 הוא סרט מסוחרר וקליל, עם עלילה זניחה אפילו יותר מזו שהייתה לקודמו", ומבקר הקולנוע, רוג'ר איברט מ"שיקגו סאן טיימס", תיאר אותו כ"'גריז' בלי הכוכבים, בלי האנרגיה, בלי הרעננות ובלי הגריז". הסרט היה מועמד לפרס הסרט הגרוע ביותר בתחרות פרסי ה-Stinker Bad. התוכניות של האולפנים לשני סרטי המשך נוספים נגנזו מיד.
פס הקול, שהיה אחד הגורמים להצלחתו של הסרט הראשון, לא שיחזר את ההצלחה בשני. השירים בסרט המקור היו עיבודים לשירי המחזמר. הם הולחנו על ידי ג'ים ג'ייקובס ו-וורן קייסי, שלא תרמו את חלקם ל"גריז 2". הפסקול של האחרון אמנם התפקע מפופ קליט ואפילו הניב להיט אחד, Cool Rider, אבל בזמן אמת זכה לביקורות צוננות גם הוא ("שירים? איזה שירים?" נכתב ב"ניו יורק טיימס"). נדמה היה ש"גריז 2" נמצא על המסלול התלול לתהום השיכחה, ולזמן מה אכן כך היה.
אלא שכדרכו של עולם, הפרספקטיבה והזמן מרככים ומשנים את התמונה. מבט סלחני יותר אל "גריז 2" והעובדה שהוא פרח בשידורי הכבלים, השכרות הוידאו (כן, זה היה דבר בשנות ה-80 וה-90) וה-DVD, הפכו אותו לסוג של סרט פולחן. ברחבי הרשת תוכלו לפגוש בדיונים סוערים על "גריז 2" בטוויטר, אתרי מעריצים, הקרנות חגיגיות, קומיקס והפקות 'ווסט אנד' נמכרות המבוססות עליו. אפילו קולפילד, שהתרעם על כך שההקריירה שלו הוקרבה עבור הסרט, הודה במפגשי שאלות ותשובות ש"יש בסרט קסם מסוים". פייפר, שהמשיכה לתפקיד לצד אל פאצ'ינו ב"פני צלקת" ולעתים קרובות התכווצה כשנשאלה על תפקידה בסרט הבכורה שלה, החלה לפרסם קטעים מ'גריז 2' בחשבון האינסטגרם שלה.
כריס קלג, שהפך בנעוריו למעריץ של הסרט הנזנח, העלה גרסה בימתית שלו בשם Cool Rider, בתיאטרון "ליריק" בלונדון בשנת 2014. "השירים כל כך טובים", מסביר קלג, "הם קליטים, הם קצת קאמפיים, קצת מגוחכים לפעמים, אבל אם ראית את 'גריז 2', אתה תדע את כל המילים. אנחנו חשבנו שנמכור כמה מאות כרטיסים לערב הזה ובזה זה ייגמר. מכרנו את 900 המושבים ב-12 יום. הוספנו הופעה של 23:00 וגם היא אזלה, אז העלינו אותה עוד שבוע שלם". רסט אין פיס, אוליביה ניוטון ג'ון, לונג ליב פינק ליידי, להתראות ב"גריז 3".
