כמעט שנה וחצי שהדר מרקס חיה בעיקר במכונית. סחבה מזוודה עם בגדים למושב האחורי, הזמינה לשם וולט כשהבטן קירקרה. מהרגע שהיא ובעלה אלעד הפרידו כוחות אחרי 13 שנות נישואים, הם החליטו שהם עושים נסטינג. מי שעם הילדים באותו יום, ישן בבית. מי שלא, במקום אחר. למרקס היו כמה אופציות. אחת מהן הייתה ג'יפ הסובארו פורסטר בן השבע. "היה לי שם טרולי עם בגדים ועשרות מברשות שיניים. כאילו הייתי הומלסית. הייתי חונה ליד בניין, מסתכלת באיזה כתובת הוא ומזמינה. השליח של וולט היה בא בטוסטוס והייתי פותחת את הדלת ואומרת, 'תביא לפה, אני קומת קרקע'".
מצחיק ועצוב.
"הייתי אוכלת, מחליפה לבגדי ריצה ויוצאת לאימון מהאוטו. אחר כך הייתי חוזרת ומחליפה ללוק אחר שמתאים להופעה. שרדתי. אלה היו חיים מקבילים. ברדיו היה נהדר ואני לא משקרת. כיף־כיף, אני לא מזייפת. והיה את זה שאני לא יודעת איפה אני אשן בלילה. ישנתי אז הרבה אצל אדי, חבר שלי, ואשתו. והיו גם פעמים שנשארתי באוטו. היה המון בלגן, אבל הרכבת נוסעת והיא מגניבה והיא טובה ואני רוקדת ואני שמחה. גם לא הבנתי שזה להיות מסכנה. בפנים, אני לא מתעכבת על מה שקורה, לא יודעת איך להסביר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איך היה לישון אצל חברים?
"אדי ואשתו הכניסו אותי לסוג של מנשא, לא נתנו לי ליפול. בהתחלה גרנו בדירה נורא קטנה. אחרי זה הם התחתנו. ועברנו לבית חדש. אדי אמר לי, יש לך חדר משלך. זה חדר שיועד לתינוק שיהיה להם, אבל הביאו לי מיטה. והייתה לי מקלחת, פיג'מה, בגדים, הדאודורנט שלי. היה לי שם סניף לחלק מהימים בשבוע".
למה בעצם לא לשכור דירה משלך לימים שאת לא עם הילדים?
"כשמתגרשים יש מין תחושה שעוד שבועיים זה נגמר. יש פגישה עם המגשר וזהו, ובטח נחתום אחר כך. אבל זה לוקח זמן, טכנית. אז אמרתי שבינתיים לא אשכור בית כי אין טעם, וגרתי אצלם. אבל לא רציתי להפריע. בואנה, הם זוג צעיר, שמאמין באהבה. הייתי מגיעה רק ב־11 בלילה. כאילו אני לא אשב להם בדני קושמרו שלהם. ומיינד יו, אני ערה מחמש בגלל הרדיו. אז אולי אלך לבארבי? נותנים בבארבי משהו. חיפשתי הופעות. ויש לי מלא חברים, אז הלו"ז היה נורא כיפי. באיזשהו שלב חשבתי שאני פרסומת טובה יותר מדי לגירושים, כי באמת הייתי בסדר".
איך זה מסתדר עם החיים המקבילים? לחיות באוטו, לישון אצל חברים ואז לבוא הביתה בימים שאת עם הילדים?
"כשהגעתי הביתה הייתי 100 אחוז אמא. יש שניצלים ויש כביסה והכול מתוקתק. כשהם לא איתי, אז אני 100 אחוז בחיים, בקריירה. כל יום היה עולם".
מה הרגשת כשעברת לבית משלך, אחרי שנה וחצי של נסטינג?
"כשהגיע היום הזה שהילדים ישנים אצלו ולי יש בית, קבעתי עם אדי והכנתי נקניקיות וכרוב כבוש ומלא חרדל. ישבנו על הבר במטבח, היה קפוא. הוא אמר לי, טוב, אני יוצא לעשן. אמרתי לו, תעשן פה. זה הבית שלי. הדלקנו סיגריה במטבח. בכיתי נורא והוא צעק עליי להפסיק לבכות. ואז הבנתי שהכול עכשיו יתחיל להסתדר".
עכשיו היא בבית, בגבעת שפירא. האוטו בחניה. על הבר יש תמונה משפחתית. כבר שנים שהיא שדרנית גלגלצ ולא פחות מסמל התחנה הצבאית. קמה כל בוקר בחמש, להספיק להגיע ליפו. במקביל, קריינית פרסומות וכעת גם משתתפת בעונה החדשה והסופר מסקרנת של "מחוברים", שמשודרת בימים שני־רביעי ב־HOT3 ,HOT VOD ו־Next TV.
ברגעים מכמירי לב שצילמה רואים כיצד היא חוגגת את פסח לבדה, תוהה אם לבקש צלחת אוכל מהשכן. ברגע אחר היא מספרת על ויכוח בינה לבין אלעד, לפני הגירושים, ועל משפט אחד שאמר שהידהד גם הרבה אחרי שהסתיים. הוא הציע שתעזוב את הרדיו כדי שיחסכו במשכורת של חנה, המטפלת שמגיעה בבוקר לשמור על הילדים. "בכיתי. המון. בסוף, אני נתתי שהוא יגיד את זה עליי".
זה לא הופך את זה ללגיטימי.
"זה משפט שהפך לי את הבטן מכמה כיוונים. מצד אחד, כמה אתה לא רואה אותי, ועוד כשזה מגיע מהאיש שאמור להיות הכי קרוב אלייך. מצד שני, כמה חשוב ונעים לגלות שברגע האמת האור נדלק ופתאום ראיתי את הכול. ראיתי אותי. זה היה המשפט הכי קשה ב'מחוברים', מבחינתי. זה הרגע הכי קשה שלי שם".
כי מה, כי הוא מדבר על ביטול המהות שלך?
"גם, וגם כי הוא נורא חושפני. וראיתי את זה בחדר העריכה והיה לי קשה איתו, אבל אמרתי לעצמי, אם מישהו יראה את זה, אולי הוא לא ידבר ככה יותר. או שתראה מישהי ותגיד, אף אחד לא ידבר אליי ככה".
כמה זמן לקח מהרגע שהחלטת להיפרד ועד שעשית את זה?
"מהרגע שהבנתי עד הרגע שאמרתי - חודשיים".
וואו, זה מהיר.
"כן, כי ברגע שאת מבינה, את לא רוצה להיות במקום הזה".
והוא הופתע?
"כן. גם אני הופתעתי".
כן, אבל את יזמת. הייתה עוד סיבה לפרידה, פרט למשפט ההוא?
"אני חושבת שהמשפט שדיברנו עליו, יש בו הכול. אין עוד סיבות. כי בסוף, יש מישהו שלא רואה אותך, את צריכה עוד סיבה?"
באיזה הקשר של שיחה המשפט נאמר?
"בשיחה רגילה של 'כספנו לאן' ואיך מצטמצמים שזוגות בישראל עושים כל ערב. עכשיו חנה, זו הוצאה מאוד משמעותית אצלנו בבית. אם לא תהיה חנה, נחסוך. הוא איש נהדר, אלעד, וטוב לב וחרוץ. ובאמת יש לי רק דברים טובים להגיד עליו. אבל הוא גם בן אדם מאוד־מאוד תכלס. מה צריך לעשות כדי שחנה לא תגיע? אולי לא תעבדי ברדיו".
איך הגבת?
"זה היה סדין אדום. הרדיו הוא חלק ענק ממי שאני, הוא לא כל מי שאני, אבל הוא חלק ענק, ואם אתה אומר משפט כזה, אתה בעצם לא מבין כמה שזה חשוב לי. איך אתה אומר לי לעזוב את הרדיו? אתה כאילו אומר לי תעזבי אותך".
את הבשורה על הפרידה פירסמה מרקס בפוסט ברשתות החברתיות. "13 שנים שהם חיים שלמים", כתבה. "בחברות ובאהבה ענקית הקמנו בית. הבאנו לעולם את יאיר, עמוס, עמליה. ביחד גידלנו, עטפנו וחיבקנו וכך נמשיך לנצח". הרבה תגובות היא קיבלה. השתתפות בצער, תימהון. סקאלה רחבה של רגשות. אף אחד לא יודע שהפוסט עלה כתוצאה מהודעה מפתיעה בנייד. "קיבלתי ווטסאפ מעיתונאי: 'הדרי, אנחנו יודעים שאת מתגרשת כבר שלושה חודשים. אבל כפרה, אנחנו יוצאים עם זה'. אני לא מבינה למה אני אייטם, אבל כאילו, זה כנראה מעניין מישהו. ואז אמרתי לו, תן לי חצי שעה וניסחתי הודעה. שמתי בפייסבוק ובאינסטגרם. שלחתי קודם לאלעד. הוא אמר לי, תעשי מה שאת חושבת. ואמרתי, טוב יהיה קרקס, לפחות שהקרקס ינוהל במילותיי. בתוך חמש דקות כתבו על זה בכל מקום, אבל כתבו כמו שאני הייתי רוצה שיכתבו, במילים שלי".
איך היה להתמודד עם החשיפה הזאת?
"זאת התחושה הטובה בעולם. לצעוק מראש ההר. הנה, אין סוד. אני זוכרת שהלכתי ברוטשילד, קניתי עוגת לימון ואמריקנו קר, חגגתי עם עצמי".
אז בואי נדבר על השלב הבא. ספרי לי קצת על עולם הדייטים מאז הגירושים.
"אני לא בטינדר. חשבתי שאתגרש, אפתח טינדר, אעשה מהטינדר וולט, אשב בבית ואזמין. מרוקאי, אסיאתי, ביצה חומה. אבל אני לא בשום אפליקציה, כי אני לא אחראית. פעם התחיל איתי מישהו באינסטגרם. סיפר שקוראים לו נמרוד גלילי. כתב שהוא מנתח כלי דם, עובד ברמב"ם, וגם בעלים של חוות גלישה בצוקי ים וחוות סוסים במכמורת, ואני מאמינה להכול. שלושה ימים אנחנו בקשר רצוף. אני מנותקת מהעולם, מחברים, מתעסקת רק איתו. חוץ מהזמן שאני ישנה, אנחנו מתכתבים בלי הפסקה".
נשמע מדהים.
"שלושה ימים אני כבר בטעימות במוח שלי. אנחנו מתחתנים. זהו, מצאתי את אהבת חיי. אני זוכרת שבאותה תקופה קבעתי לנסוע עם חברה לאמסטרדם. אמרתי, אני מבטלת איתה, אני רוצה לנסוע איתו".
"אני לא בטינדר. חשבתי שאתגרש, אפתח טינדר, אעשה מהטינדר וולט, אשב בבית ואזמין. מרוקאי, אסיאתי, ביצה חומה. אבל אני לא בשום אפליקציה, כי אני לא אחראית. וחוץ מזה, יש עכשיו התחלה משמחת מאוד בתחום"
נפגשתם?
"אמרתי לו שאני רוצה להיפגש. הוא סיפר שהוא החליק במיון, שבר את הרגל ומאושפז באורתופדית ברמב"ם. תביני, הייתי מאוהבת. אז דיברתי עם מיטל, חברה שלי, והיא אומרת, בואי נשלח לו שוקולד. קניתי מקס ברנר ב־120 שקל ואמרתי למיטל, תתקשרי לאורתופדית א' ותשאלי איזה חדר. נעשה לו הפתעה. היא שולחת לי הודעה, אין שם נמרוד גלילי. אני אומרת לה, תבדקי באורתופדית ב'. היא אומרת לי, אין. ואז היא שואלת, תגידי, עשית עליו גוגל? אין ד"ר נמרוד גלילי, לא ברמב"ם ולא בכלל. אני אומרת, מה זאת אומרת? היא אומרת, עבדו עלייך. כתבתי לו שהיה נורא כיף ובאסה שאתה לא אמיתי. פעם ראשונה שעושים לי חיים אתגר. אחרי זה הוא המשיך לעשות לי לייקים, לא חסמתי אותו אפילו".
וואו. איזו תחושה מגעילה.
"סיפרתי את זה בהופעה בחיפה, וענו לי שיש כבר קבוצה בפייסבוק של בנות שהוא עשה להן את זה. עכשיו למה התבאסתי על עצמי פה? כי מה יש לך, תנשמי. מה את מתאהבת תוך שלושה ימים? עזבי שלושה ימים, תוך דקה. מה את מאבדת ככה את הראש? וגם כמה את כמהה לאהבה שכל דכפין עכשיו יכול להיכנס לך ללב?"
ומה קורה עכשיו אחרי שיברון הלב, מה עם זוגיות חדשה?
"יש התחלה משמחת מאוד".
ומי אחראי להתחלה המשמחת הזאת?
"כשהילדים שלי יידעו, גם את תדעי".
זו שנה מלאה קצוות בשביל מרקס. בעוד הבית עבר פירוק והרכבה מחדש, בתחום הקריירה היא המריאה. חוץ מהרדיו והמסך, ולחתן זוגות מאוהבים, היא גם מופיעה על במות עם "הקול בחוץ" מופע שהוא סולד־אאוט ברוב המוחץ של האולמות. מספיק לבוא לאחת ההופעות שלה כדי להבין את גלי ההערצה המטורפים. מאזינים שמגיעים מכל פינה, מכרמיאל, מההתנחלויות ומהרצליה, כדי לראות אותה בחיים האמיתיים (ההופעות הקרובות ב־24.2 בזאפה בתל־אביב, ב־28.2 בזאפה באר־שבע, וב־21.3 בזאפה הרצליה). על הבמה היא מספרת בהומור על הכול. למשל, איך קיבלה הצעה לבוא ולשדר בתחנת רדיו מסוימת, אבל לקומפלימנט הזה נוספה אי־נוחות. כזו שמגרדת את כל הגוף עד שהאסימון נופל. "זה היה לפני שש שנים. הייתי בשיחה נורא־נורא כיפית עם איש תקשורת מאוד חשוב שהציע לי לעבור ולעשות תוכנית אצלו. רדיו. ואז הוא אמר, אבל את רק ברדיו, כן? ואני עונה לו, כן. מבינה שהוא מתכוון לכך שאף אחד לא ירצה לראות אותך, אותך ירצו רק לשמוע".
באותו רגע זה לא הציק או כאב לך?
"אני כל כך האמנתי לזה בעצמי. גם אני לא רציתי לראות אותי, רק לשמוע. ואז נכנסתי לאוטו והיה לי את הרגע".
הבנת?
"אני מעבדת את השיחה באוטו, ואומרת, רגע, מה היה שם? למה את מתאימה רק לרדיו? טוב לך עם זה? לא. אני לא רוצה ששום דבר יגביל אותי. אז מה אני צריכה לעשות עם זה? ואז התחלתי לשמור על מה שאני אוכלת".
בסצנה ב"מחוברים" מראה מרקס תמונה מפעם. היא לצד רותם סלע. חוגגת יום הולדת 26 עם חברים מהתעשייה. "הרגשתי ברדיו הכי אהובה", היא אומרת למצלמה. "ברדיו לא משנה איך את נראית וכמה את שוקלת. גם כשהייתי 130 קילו". עשר שנים אחר כך, היום, ומרקס נראית אחרת לגמרי. על האוטו שבו חיה פעם, יש עכשיו מדבקה של סיום חצי מרתון. "כשהייתי בהיריון עליתי במשקל. יש לי חברה שהצליחה נורא באיזה משהו. שאלתי אותה איך את מצליחה, זה לא קשה? והיא אמרה לי, אני מאוד רוצה. הבנתי שכשאתה באמת רוצה משהו, זה אפשרי. אמרתי לעצמי, שימי את עצמך בסדר העדיפויות, את בכלל לא ברשימה. היו מלא אנשים שניסיתי. תזונאים ומאמנים. וואי, שילמתי לכל תל־אביב. באמת. רציתי מישהי שתקבל אותי לפני הרדיו. בסוף מצאתי את אפי, שאני מכירה מהערבה. היינו מתאמנות בחמש וחצי בבוקר כדי לסיים בשש וחצי, להספיק מקלחת ולהגיע ליפו בשבע".
לו"ז צפוף.
"הייתי קמה ברבע לחמש או בארבע וחצי כדי להגיע לאימון בחמש וחצי בתל־אביב. ככה התאמנו שלוש פעמים בשבוע, ובימים שהיה לי זמן אחרי השידור. ויום אחד היא אמרה לי, את יכולה להתחיל לרוץ. פתאום הקילואים התחילו לרדת. ופתאום בתוך הדבר הזה נסעתי להופעה של הספייס גירלז. נכנסתי לזארה באוקספורד, והייתה חצאית אקסטרה לארג' שעלתה עליי. התחלתי לבכות בתא מרוב אושר. התקשרתי לחברה מהתא ואמרתי, 'את לא מבינה? נכנסתי למשהו שמוכרים בזארה!'"
מה לבשת עד אז?
"בדיוק עברנו דירה ומעצבת פנים שאלה כמה מקום בארון אני צריכה וביקשה שאצלם את הבגדים שלי. היו לי שתי גלביות שחורות, בלנסטון והווייאנאס ועוד גלבייה חגיגית לחתונות, שחורה מבריקה. והיא אמרה לי, זה ממש מעט. זו גם נורה שנדלקה. עד אז הייתי בהדחקה של העולמות".
אבל איך מדחיקים כשאת אדם מוכר? מה עם פפראצי.
"לא ידעו מי אני. את לא מצטלמת, אז איך יזהו אותך? וברדיו פרחתי. היו לי גם מלא טריקים. הייתי מצטלמת לסלפי עם האמנים באולפן עם חצי פנים, והשיער עליי ממש, שלא יראו אותי. ואודם אדום כי אז לא מתרכזים בכלום, רק באדום".
"התחלתי לרוץ והקילואים התחילו לרדת. נסעתי אז להופעה של הספייס גירלז. נכנסתי לזארה באוקספורד, והייתה חצאית אקסטרה לארג' שעלתה עליי. ממש בכיתי מרוב אושר. התקשרתי לחברה בארץ מתא המדידה ואמרתי, 'את לא מבינה? נכנסתי למשהו שמוכרים בזארה!'"
בשלב הבא מרקס התחילה לרוץ ברצינות. אפילו נסעה לברצלונה לתחרות חצי מרתון. אבל המתנה הכי גדולה שקיבלה הייתה שסוף־סוף היה נעים לה בעור של עצמה ולא רק בתאים קטנים של זארה. "ופתאום הסכמתי להצטלם. אני קצת משתמשת באינסטגרם בשבילי. להזכיר לעצמי שעבדתי מאוד קשה בשביל להגיע להיראות ככה. אני גם מתלבשת יפה לרדיו".
למה?
"פעם הייתי בדרך לשידור, על הטוסטוס עם נעלי קיפי, טרנינג ומעיל פוך ענק עד האף. עצר אותי שוטר בחמש וחצי בבוקר. קור כלבים, חורף. אמרתי לו, כפרה עליך, תעשה את זה מהר, אני מאחרת לעבודה. הוא אומר לי, איזו עבודה? תראי מה את לובשת. אמרתי לו, אני ברדיו, לא רואים. הוא שיחרר אותי והקדשתי לו את השיר הראשון. ואז הבנתי שאנחנו נשמעים כמו שאנחנו מרגישים ולבושים. כשאתה בפיג'מה, שומעים שאתה בפיג'מה. וכשאת מתוקתקת, עם ג'ינס ונעלי עקב, את נשמעת אחרת. ואני כל כך מכבדת את השידור שלנו ואת הרדיו ואת המאזינים אז אני מתלבשת יפה כדי להישמע עם קצת יותר ביטחון וכיף ושמחה".
ב"מחוברים" רואים שהדבר הראשון אולי שאת עושה על הבוקר זה לעלות על המשקל. זה עדיין משהו שמעסיק אותך ככה?
"פעם המשקל העסיק אותי ברמות של להישקל שלוש פעמים ביום. הייתי על זה מאוד־מאוד, על הגרם, ובאיזשהו שלב שיחררתי. יש תמונה שלי מלפני חצי שנה, שאני 12 ק"ג יותר וגם נראית טוב. לא משנה כמה אני שוקלת. משנה איך אני מרגישה בפנים. ישבתי פעם בים עם חבר ששאל אותי, 'מתי את חוזרת להתאמן?' שאלתי, 'כאילו, מה זה נראה כל כך רע?' הוא אומר לי, 'הדרי, מעניין אותי כקליפת השום איך את נראית. אני פשוט יודע שכשאת מתאמנת את מאושרת'".
וחזרת להתאמן?
"לקחתי את המשפט שלו ברצינות. זה היה יום שישי, ישבתי באוטו והזמנתי וולט. הוא שלח לי הודעה, איך את מרגישה? כתבתי לו, בא לי לקפוץ ממטוס. הוא ענה, מעולה, אז יום שלישי אני בא לאסוף אותך. עשינו צניחה חופשית הוא ואני. צרחתי שם והתפרקתי, היה נהדר".
את ההתפרקות של השנה וחצי שמרה לחיים הפרטיים. בבוקר על המיקרופון אי־אפשר היה לדעת שערב לפני היא ישבה בחניון של הספורטק וצרחה מרוב עצבים וקושי. המיקרופון הזה מגיע להרבה מאוד אנשים במסגרת 'מדינה בדרך' עם בני כבודי. תוכנית שעל פי סקר TGI היא המואזנת ביותר בישראל, עם 8.84 אחוזי חשיפה ו־410 אלף מאזינים מדי יום. היא מארחת אמנים בלייב, עושה שמח ונעים לכל מי שנמצא אי שם בדרך לאן שהוא או סתם מתעצל להתחיל את היום. היא וכבודי אפילו קיבלו הכרה רשמית עם חיקוי ב'ארץ נהדרת' אבל את עיקר הבאזז היא מרגישה אצלה בחשבון האינסטגרם. כמעט 87 אלף עוקבים ומאות הודעות כל שבוע שלכולן היא מנסה לענות. "אני לא מדברת למיקרופון, אני מדברת אל אנשים. ללב שלהם. והם באמת חברים שלי. כותבים לי דברים כמו 'הבעל שלי עובר היום השתלה'. אני זוכה להיות חלק בשגרה של אנשים. זו זכות מטורפת".
יצא לי לקרוא ביקורות שטוענות שיש משהו לא אותנטי בכל הווייב המרים הזה בתוכנית. מה חשבת על זה?
"פעם באתי אל מורי ורבי אלדד קובלנץ למשרד, בוכה, שכתבו עליי טוקבק לא טוב. הוא אמר לי, בואי אליי הביתה, יש לי קלסרים. וגם אמר, הדרי, אם כולם יאהבו אותך, תדעי שאת בבעיה. אז תדאגי. לגבי האותנטיות שלי, אפשר לקרוא לי בהמון שמות, אבל 'לא אותנטית'? אם כבר, אולי אני אובר־אותנטית".
גדלת בכלל בפארן בערבה. הרחק מתל־אביב. כמה קשה היה להשתלב בגלצ?
"קודם כל, זה מיליה לא כיפי להיכנס אליו. אני זוכרת שמישהי אמרה לי שהחולצה שלה מהיינס, ולא ידעתי מה זה. היא שאלה, מה, את לא יודעת מה זה היינס? גם לא ידעתי מה זה לחם ארז. הייתי מאוד שונה שם. אני זוכרת שיום אחד באתי עם האוטו. ואיזה מישהו שאל, מה, יש לך אוטו? את מהדרום. אבל זה לא עניין אותי, כל כך נהניתי. כל דקה שיכולתי לדבר אל המיקרופון, דיברתי. נהניתי נורא לנסוע אל החיילים. גם בגלל שאני מהערבה וכל החברים שלי היו קרביים, מהצבא האמיתי".
מתי הבנת שאת מאוד בולטת בתחנה?
"אין רגע ספציפי. אבל קובלנץ השאיר אותי כאזרחית אחרי שהשתחררתי ונתן לי לשדר את 'סינגלס'. זו הייתה תוכנית בשמונה בערב. האמא של האוף־פריים".
התבאסת?
"מה פתאום? אמרתי תודה שנותנים לי להישאר בכלל. פעם בגלגלצ היו חוקים מאוד ברורים, מותר לדבר פעם בשלושה שירים, לתת דיווחי תנועה, להגיד 'אתם על גלגלצ', ואת מספרי הטלפון. ואז קובלנץ קורא לי לחדר ואומר, אני רוצה שתדברי כמה שיותר. אני אוהב כשאת מדברת. קובלנץ, זה שהמציא את האל תדברו".
איך אנחנו מגיעים ל"מדינה בדרך" ולזוגיות הרדיופונית עם בני כבודי?
"הייתי שלוש שנים ברדיו תל־אביב, ויצאתי לחופשת לידה, וכשהיא נגמרה, מנהל גלגלצ, נדב רביד התקשר ואמר, אולי תחזרי הביתה? ואמרתי לו כן. ואז הוא הציע שאשדר את תוכנית הבוקר. שבע עד תשע. 'מדינה בדרך'. הייתי בשוק. זה היה כבוד מטורף. ואז אמרתי, בא לי, אבל עם עוד מישהו. בא לי קצת פינג פונג. רק שאין כסף, אז את מי נביא. גם לא קל למצוא מישהו שישדר ברדיו, זו עבודה מאוד קשה להתעורר כל בוקר. חיפשנו מישהו, עלו מלא־מלא שמות, ואז אמרתי לו, מה עם בני? בני באולפן גם ככה, ופתאום הבנו שיש פה משהו. איזו כימיה שאי־אפשר לזייף. זה קסם. אין בינינו אגו בכלל. אני יכולה לרדת לו על החיים והוא יכול לרדת עליי בחזרה, ושנינו נתגלגל מצחוק".
הוא גם מופיע איתך.
"בטעות. כשהתחלתי להופיע קלטתי שאני מתרגשת ובני היה שם בקהל, שיכור. שלחתי לו מלא אלכוהול. ואז אמרתי, בוא תעלה, שיראו אותך, והוא עלה. והקהל נקרע מצחוק".
ואז עומד בתור לסלפי איתכם. זה מוזר לך?
"אני אומרת בהופעה, אתם מדברים אליי באוטו בבוקר, נכון? אז עכשיו אני גם שומעת. דבר שני, זה הבנתי במקביל ל'מחוברים', היו לי בקרים שלא רציתי לצאת מהמיטה בכלל ואז נזכרתי בהודעות של המאזינים, לאולפן. שאנחנו עושים להם את הבוקר, שאנחנו משמחים אותם. אמרתי, אנשים מחכים לך, אז תלחצי על כפתור השמחה שלך, ותיסעי אליהם".
את מרגישה שהפכת אולי קצת למנטורית של המאזינים?
"אני לא באה בכובע הזה, אבל אלה התגובות שאני מקבלת, שאנשים לוקחים איתם משהו הביתה. פעם שמעתי את רוני ארדיטי, מנהלת האמנים שהציעה לי לעשות את ההופעה, מדברת עם איזו בכירה בזאפה והם לא מבינים איך זה סולד־אאוט כל הזמן. 'הרי מה זה? זה לא סטנד־אפ, למרות שזה מצחיק וזה לא הרצאה ולא השראה כי היא לא גורו ואני לא יודעת מה זה. היא פשוט עושה הדר מרקס'".
