הפאזה הקולנועית של הרב אורי זוהר, אשר נפטר היום (ה') והוא בן 86, נמשכה זמן קצר במונחי חייו הארוכים - 17 שנים חלפו מאז תפקידו הראשון בקולנוע ("עמוד האש" ב-1959) ועד תפקידו האחרון, בסרט שגם ביים ("הצילו את המציל" ב-1977). במהלך התקופה הזו, הספיק זוהר לביים עשרה סרטים, במסגרתם נגע במספר ז'אנרים - קולנוע תיעודי ("עץ או פלסטיין", 1962), ארט-האוס "אירופאי" ("שלושה ימים וילד", 1967), אוונגרד/מערכונים ("חור בלבנה", 1965) וקומדיה/בורקס ("השכונה שלנו", 1968).
אולם לאימפקט הגדול של זוהר על הקולנוע והתרבות הישראליים אחראיים דווקא הסרטים שעשה בחלק השני והאחרון של הקריירה, וספציפית שניים משלושת סרטי "הטרילוגיה התל אביבית" שלו: "מציצים" (1972) ו"עיניים גדולות" (1974), שבהם ניתח, בהתאמה, את הדור הפוחז וההדוניסטי של ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, ואת עצמו. אבל לא רק שני הסרטים הללו הם שהותירו את חותמם - כבר בסרטו העלילתי הראשון, אם אכן ניתן לכנותו "עלילתי", פרץ זוהר את הגבולות של הקולנוע הישראלי בתקופתו והרחיק למחוזות ייחודיים ונועזים שהשפיעו עמוקות על התרבות המקומית.
מותו של אורי זוהר, סיקור מיוחד:
"חור בלבנה" (1965)
גם היום, קצת יותר מ-57 שנים אחרי שעלה על האקרנים "חור בלבנה" - סרט הביכורים של אורי זוהר וחבריו לחוגי הבוהמה התל אביביים של התקופה - תעוזתו האוונגרדית, האנרכיסטית, עודנה בולטת. למעשה, זהו לא ממש סרט, אלא אסופת מערכונים, רעיונות וקטעים שמקשרים ביניהם - וזאת למרות שעל פניו, זוהר יצא לצילומים כשהוא חמוש בתסריט שכתב עמוס קינן. הרעיון הכללי היה להציע מבט ביקורתי על הנרטיב הציוני וללעוג לקלישאות של הקולנוע הישראלי - כבר אז, בנקודה כה מוקדמת שלו - אולם ההיגיון, או שמא חוסר-ההיגיון הפנימי של "חור בלבנה", מכחיד במהירות יחסית את כוונותיו הרפלקסיביות, ומותיר את הבמה להשתעשעות הפרועה, האבסורדית ולעיתים קרובות גם וולגרית למדי, של זוהר והקולגות מקפה "כסית".
הסרט היווה סוג של אנטיתזה מתריסה לקולנוע הישראלי של התקופה, על יצירותיו שביטאו את הלך הרוח הלאומי-הירואי, וגם זו שאחריה - הוא נעדר סיפור ליניארי, ושועט קדימה ברצף מטורלל שמשקף את נפשו הסוערת של יוצרו. באופן טבעי, בטח שיחסית לתקופה ולמקום בהם נעשה, "חור בלבנה" נכשל בקופות המקומיות עם מכירות של כ-40 אלף כרטיסים. אולם קשה לכמת או לפרט כראוי את השפעתו על הקולנוע והבידור הישראליים מאז. מעמדו כאחד מהפרויקטים הקולנועיים החריגים והייחודיים שנעשה בישראל מאז ומעולם, עודנו איתן.
"שלושה ימים וילד" (1967)
בפרויקט שסימן עבורו תפנית של ממש, שינה אורי זוהר גם את פני הקולנוע הישראלי. הסרט, שהתבסס על סיפור של א.ב. יהושע, ושאת תסריטו כתב זוהר יחד עם דן בן אמוץ ואמציה חיוני, עקב זוהר אחר אלי (עודד קוטלר), יוצא קיבוץ חסר מנוחה, מתוסכל ואנטיפת, אשר מסתובב ברחבי ירושלים יחד עם בנה של אהובתו מימיו בקיבוץ, שעליו הופקד למשך שלושה ימים. אלי הוא אנטי-גיבור הנמצא בעיצומו של משבר קיומי - ובכך, מהווה בבואה לדמויות הגבריות הפגומות שילוו את יצירותיו של זוהר בהמשך. זוהר, שביים את הסרט אולם לא משתתף בו, מתמקד באלי ובמסעו נעדר-התוחלת באופן שהיווה ריאקציה לדמותו של הגיבור הישראלי כפי שהוצגה בסרט אחר שיצא באותה השנה, "הוא הלך בשדות" בכיכובו של אסי דיין. שם, הועלה על נס דמותו של הצבר המיתולוגי, הלוחם וההירואי. זוהר הציע מבט ציני יותר על הגבר הישראלי של התקופה - אינדיווידואליסט, אנוכי, מפוכח - ועשה זאת באמצעים סגנוניים ושפה קולנועית שטרם נראתה בקולנוע הישראלי עד אז.
מעבר לשבחי הביקורת העולמית - הסרט היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, ועודד קוטלר זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידו - "שלושה ימים וילד" גם הותיר חותם עז על היצירה הקולנועית הישראלית. "זוהר הוא באמת האבא של סרטי האיכות הישראליים", כתב בבלוג שלו "סינמסקופ" מבקר הקולנוע יאיר רווה. "מ'מיכאל שלי' דרך 'כנפיים שבורות' ועד 'הגננת', 'שלושה ימים וילד' הוא המודל ליצירתו של קולנוע ארט האוס ישראלי, ספרותי, המציג מונולוג פנימי של גיבור מיוסר". מבט זריז במצבת הקולנוע הישראלי השנתית בשנים שחלפו מאז שיצא "שלושה ימים וילד", יבהיר לכם עד כמה הסנטימנט מדויק.
"מציצים" (1972)
כשיצא "מציצים", שנה וקצת לפני שמלחמת יום הכיפורים תשנה את הכול, עדיין שאפה המדינה את אדי האופוריה של מלחמת ששת הימים. אלא שעבור זוהר, שתמיד הקדים את זמנו, הייתה זו עת לחשבון נפש. בסרט "מציצים", על אף ששווק כקומדיה זרוקה על טיפוסים מצחיקים וזרוקים, ביקש זוהר לתקוע טריז בחגיגות הללו, בלאומיות הגאה ששטפה את החברה הישראלית. גיבוריו השתייכו לשוליים, טיפוסים סטלנים וחסרי דאגות שחיים את חייהם על חול הים, נעים מהקיוסק לגלים וחוזר חלילה, צדים בחורות או מסתפקים בלהציץ להן במלתחות. קיום זיכרי אידיאלי, לכאורה, במונחי התקופה. אבל זוהר, שהתפרסם כהדוניסט מובהק, הביט בעיניים חסרות רחמים על ההדוניזם הפרוע, חסר האחריות, של הגיבורים הללו. בסירובם להתבגר, כך דן אותם זוהר, דנו עצמם לחיי בטלה מדכדכים, מונוטוניים, ריקים מתוכן.
קשה שלא למתוח קו בין המבט הביקורתי והשופט של הסרט כלפי גיבוריו לבין זה שללא ספק התרחש בנפשו של זוהר עצמו, שנים לפני שיחזור בתשובה ויפנה את עורפו להבל והריק של החיים החילוניים, לשיטתו. האגרסיביות שלהם, האנוכיות, האדישות כלפי הנורמות החברתיות, וכמובן, יחסם המבזה לנשים - זוהר, שכתב את התסריט יחד עם אריק איינשטיין ואף כיכב לצדו, לא חוסך שבטו מגיבוריו, על אף שבמובן הישיר והראשוני יותר, הסרט חוגג אותם ואת הלייפסטייל שלהם. אבל את כוונותיו מסגירה העובדה שאין פה באמת גיבור מעורר-הזדהות, אין מישהו שאתה מייחל להצלחתו ורוצה בטובתו, אלא רק ערב-רב של טיפוסים נאלחים יותר או פחות, אשר חיים את חייהם חסרי הדאגות בהתרסה בהמית שמסתירה את הריקנות העזה המושלת בהם.
ברבות השנים, ובאופן אירוני משהו, "מציצים" הפך לסרט פולחן דווקא בגלל אותו מבט ראשוני, כמעט רומנטי, אשר חגג את החירות של החיים בחוף, בלי אחריות ובלי דאגות - כמו גם בגלל מראה-המקום האותנטי והמרתק של תל אביב בשנות ה-70 אשר הציע לצופיו, כשהוא נתמך בצילום הנהדר של אדם גרינברג. אולם מעמדו המיתי של הסרט בדברי ימי הקולנוע והתרבות הישראליים צמח והתמלא ויישאר גם לדורות הבאים דווקא מכיוון שמתחת לכל אלו, מתחת לחופש המשכר וההומור הוולגרי, זוהר פרש תמונה בעליל לא-רומנטית של הדור הישראלי שאותו תיאר. למעשה, קשה לתאר תמונה רומנטית פחות.
"עיניים גדולות" (1974)
שלוש שנים לפני שיחזור בתשובה באופן סופי, לקח אורי זוהר איזמל וניתח את עצמו באופן כן וכואב יותר מכפי שהיה מסוגל לעשות כל אדם אחר. על פני השטח, "עיניים גדולות" עוסק במאמן הכדורסל בני פורמן, בגילומו של זוהר עצמו, אשר בוגד באשתו על ימין ועל שמאל, ולא מסוגל להמשיך וללהטט בין חייו המקצועיים לאלו האישיים, בין מחויבותו כבעל ואב לבין דחפיו המובילים אותו אל עבר פי פחת. אבל בני פורמן הוא סוג של פסבדונים ליוצרו, אשר נאבק ביצריו וכרע תחת העומס של חייו, מקצועו ומשפחתו - משבר שיבשיל וילבלב לחזרתו בתשובה, כאמור.
ביסודו, "עיניים גדולות", שנכתב על ידי זוהר והסופר יעקב שבתאי, הוא סיפור מוסר. אבל את הלקח למד הצופה, מאחר שהגיבור לא עובר שינוי אמיתי במהלך הסרט. יסודותיו של הסיפור אומנם אוטוביוגרפיים, אולם להבדיל מזוהר, אשר ליהק לתפקיד אשתו הנבגדת בסרט את אשתו במציאות, אליה, לבני פורמן אין שמץ של מודעות עצמית. "עיניים גדולות" שווק כקומדיה, וכך התייחס אליה גם זוהר עצמו במהלך השנים - אבל האינטנסיביות של הסרט והשפה הקולנועית שלו, כמו גם חוסר היכולת של גיבורו להשתנות, להבין שהוא בסחרור ולעצור בזמן, יוצרת בסופו של דבר חוויית צפייה מלנכולית ועגומה משהו. הסרט הוא מיצירות המופת של הקולנוע הישראלי לדורותיו בגלל הדואליות המרתקת הזאת, ובגלל הבחינה העצמית החשופה, הצורבת והלא מתפשרת שעורך באמצעותו יוצרו.
"הצילו את המציל" (1977)
כשהתחיל לצלם את סרטו האחרון, כבר היה זוהר עמוק למדי בתוך תהליך החזרה בתשובה שלו. למעשה, כלל לא היה מעוניין לעשות זאת, אך נעתר למפיק הסרט איציק קול ויצא לצלם את הסרט כשהראש שלו ממש לא שם. וחוסר העניין הזה מופגן ב"הצילו את המציל", סרט שלגמרי לא נעדר את הביקורת העצמית החריפה שאפיינה את זוהר בשלהי הקריירה שלו, אך מתעקש לחתן אותה עם פארסה קומית מהזן הרחב יותר. התוצאה הפכה לאחד מהסרטים הרווחיים ביותר של זוהר כשעלתה על האקרנים, בטח בהשוואה ל"מציצים" ו"עיניים גדולות" שלא הרשימו בקופות - אבל גם לסרט שנחשב לחלש ביותר ב"טרילוגיה התל אביבית" של זוהר.
ועדיין, "הצילו את המציל" שווה צפייה, ולו בשביל ההצצה הנוספת שהוא מעניק לנפשו המיוסרת של יוצרו, בינות לקומדיה העולצת אך מעט מטופשת המושלת בו, ומאחר שמדובר בשירת הברבור שלו כיוצר קולנועי, מהחשובים שהיו פה. "מתחת לפני השטח הנשמה של הבן-אדם מבעבעת", סיכם הבמאי דובר קוסאשווילי בשיחה על הסרט שערך עם הבלוג "סריטה" לפני מספר שנים, "נכון שזו כביכול קומדיה, אבל אתה רואה מאיפה זה נוצר, מהחיים שלו". כשהגיעה העת והסרט יצא בבתי הקולנוע, זוהר כבר חי חיים אחרים. היום גם אלו הסתיימו. יהי זכרו ברוך.
