בבואי לכתוב את הריאיון הזה נתקפתי בשכחה אינטרנטית. זה קורה כשאת זוכרת משהו שקרה בעבר בבירור, אבל האינטרנט - שהיה אז לגמרי בחיתוליו, מה לעשות, זוכר פחות. וכשהוא זוכר פחות, את מתחילה לפקפק בעצם האירוע. במקרה שלי זה היה חתיכת אירוע: הפעם הראשונה שבה ראיתי הופעה של הרכב בינלאומי בישראל. אני הייתי בת 12 ואלה היו להקת פייב. או Five. או 5ive. באמת שחיפשתי בכל תצורה אפשרית. זכרתי את המיקום - היכל הספורט יד אליהו, כפי שנקרא אז טרום עידן הספונסרים. זכרתי את החימום - הגרסה הישראלית הכי מצליחה ללהקת בנים - היי פייב. את השנה המדויקת זכרתי רק בערך, אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא זכר לאירוע המכונן. אף לא חתיכת בלוג או דיון באיזה פורום נשכח. כשכלו כל הקיצים החלטתי לחפש בארכיון "ידיעות אחרונות", ואז נשפכו אייטמים בזה אחר זה לעמוד התוצאות. פייב אכן הגיעו להופעה ראשונה בישראל ב-18 באוקטובר, 1999. זה לא היה חלום.
מתברר ש-23 שנה הצליחו להשכיח גם מחברי הלהקה עצמם את האירוע. בשיחה איתם לקראת הופעתם המתוכננת בישראל בפסטיבל שנות ה-90 (שיתקיים ב-5 בינואר באקספו תל אביב ויארח גם את אקווה, טו אנלימיטד, סוניק וד"ר אלבן), צפו זיכרונות מעורפלים גם מכיוונם של שלושת חברי ההרכב הנותרים - ריצ'י נוויל, סקוט רובינסון ושון קונלון. "עכשיו כשאת אומרת את זה אני נזכר פתאום שבהופעה הראשונה הבמה הייתה קטנה ממה שהיינו רגילים אז", מספר ריצ'י בריאיון ל-ynet, "ובאיזשהו שלב נפלתי על אחת הרקדניות. קפצתי מיד על הרגליים וחזרתי להופיע. רגע, זו הייתה ההופעה עם ווסטלייף?".
לא. זה היה ב-2001. אבל הייתם פה גם ב-1999.
ריצ'י: "כן, אז אני גם זוכר שכשהופענו עם ווסטלייף יצאנו בערב לשתות ולאכול משהו, ולסקוט אז הייתה אז פוביה מאוכל".
סקוט: "פחדתי אז מכל סוג של מזון. מהמרקם, מהטעם, הכול. רק בגיל 38 התחלתי טיפול בהיפנוזה כדי להתגבר על הפוביה הזאת ולנסות לטעום מאכלים שונים. ריצ', אני שמח שהזכרת לי את זה כי אתה עדיין חייב לי כסף מאז, וגם החבר'ה מווסטלייף. מה שקרה זה שהם אילצו אותי לאכול דיונון. זה היה נורא".
טוב, לא צריך פוביית מזון כדי לא לרצות לאכול דיונון.
ריצ'י: "לא סתם דיונון, דיונון ממולא במשהו. אני לא זוכר במה. אבל זה היה אוכל לא סביר בשביל מי שרגיל לאכול רק פיצה והמבורגר".
5 צפייה בגלריה
"עברו שני עשורים מאז שביקרנו בפעם האחרונה ותמיד רצינו לחזור". פייב
(צילום: GettyImagesIL / Stuart Wilson)
אכן תמונות קשות. אז אתם שמחים לחזור?
סקוט: "זה מדהים שאנחנו חוזרים לישראל כי עברו שני עשורים מאז שביקרנו בפעם האחרונה ותמיד רצינו לחזור. יש לנו 'סופר פאן' בישראל, מעריצה שמסתובבת איתנו בכל העולם, עוזרת לנו עם לוגיסטיקה, ממש מדהימה. היא הראשונה שהתקשרנו לספר לה, עוד לפני שהוציאו את ההודעה. היא הייתה בטוחה שאנחנו עובדים עליה, אבל אמרנו 'אנחנו בחיים לא נעשה לך את זה'. אז כן אנחנו מאוד מתרגשים לחזור".
"בכנות, זו הפעם הראשונה שיש סולידריות מלאה בין חברי ההרכב"
פייב הגיעו אז להופעה בישראל כשהם בשיא ההצלחה - מאורע נדיר כשלעצמו. הם נוסדו כניסיון מובהק לייצר גרסה גברית לספייס גירלז בתצורה של להקת בנים, ואפילו המודעות בעיתון שקראו לנערים להגיע לאודישנים להרכב מוזיקלי חדש פנו בשאלה: "האם אתה חולם להיות ספייס בוי?". סיימון קאוול, שהחתים וניהל גם את פייב, סיפר לאחרונה איך הציע למפיק של Baby One More Time מכונית מרצדס כדי שיסכים להעביר את השיר שהובטח לזמרת אנונימית בשם בריטני ספירס - להרכב הבנים המצליח שלו.
ידעתם על הסיפור הזה בזמן אמת?
ריצ'י: "לא ממש בזמן אמת אבל ידענו את זה אחר כך. אני ממש זוכר את סיימון אומר (מחקה את סיימון קאוול) 'הצעתי למקס מרצדס בשביל השיר הזה'".
סקוט: "טוב, אני תמיד חשבתי שריצ'י ייראה נפלא במדי בית ספר כאלה".
אז יש סיכוי שתקליטו קאבר לשיר?
כולם ביחד: "לא!"
החלטי משהו.
סקוט: "כל אחד מהשירים של בריטני עשה עבודה מצוינת, אבל זה שזה עבד בשבילה לא אומר שזה היה עובד גם בשבילנו".
שון: "בתקופה ההיא השירים היו עוברים בין הרכבים, מישהו היה אמור להקליט ואז זה עבר למישהו אחר. זו הייתה התקופה, ככה זה עבד".
ריצ'י: "הציעו לנו להקליט גם את Bye, Bye, Bye. השיר נכתב והוקלט כדמו, וכששמענו אותו חשבנו שהוא שיר נהדר, אבל כולנו פה אחד אמרנו שזה נשמע כמו שיר של אנסינק".
אז הקרדיט על הלהיט הוא שלכם.
סקוט: "אנחנו בשמחה ניקח את הקרדיט על זה, וגם קצת מהתמלוגים".
5 צפייה בגלריה
"זה כמו להיות במערכת יחסים לא טובה, רק שבמקום פרטנר אחד יש לך ארבעה". פייב בהופעה בישראל בשנת 2001
(צילום: אורן אגמון)
נכנסתם לאולפן להקליט אלבום אחרי שני עשורים. התעשייה השתנתה מאז ימי המרצדס.
סקוט: "תמיד אמרנו שאם נעשה מוזיקה חדשה אנחנו כולנו צריכים להרגיש שזה נכון לנו. כי לעשות את זה כמו שצריך, בעצמך, בלי שיש מאחוריך מכונה משומנת - זה מאתגר. אבל אז המגפה הגיעה ואמרנו שסוף-סוף יש לנו 'זמן' (שם האלבום שהוציאו השנה - ה"ב) לעשות את זה. אז עשינו את זה ואנחנו שמחים. גם הקהל מחבק את המוזיקה, וכשהם שרים איתנו את השירים החדשים זו הרגשה ממש טובה".
הדינמיקה בין שלושת חברי הלהקה הנותרים היא משהו שקשה להסביר. הם צוחקים, מקניטים, מסתלבטים אחד על השני, עד שכמעט ולא נעים להפריע להם. אני בכל זאת מפריחה עוד שאלה לאוויר ותוהה איך אחרי כל הפירוקים והאיחודים, העזיבות והחזרות, הם ממשיכים להופיע וליצור ביחד.
עוד במדור מוזיקה:
ריצ'י: "בכנות, זו הפעם הראשונה שיש סולידריות מלאה בין חברי ההרכב. אנחנו מכבדים זה את זה ואת החיים של כל אחד, סומכים זה על זה ועובדים טוב ביחד. אפילו אתמול בלילה בילינו ביחד - אנחנו יוצאים, נהנים וצוחקים, ויש בינינו כימיה שאפשר לראות על הבמה".
סקוט: "אני לא חושב שאפשר לזייף את זה. כשאנחנו מופיעים רואים את כל הבדיחות הפנימיות, את ההשתטות. אנחנו עושים את זה כל שבוע ובאמת יש לנו מזל שאנחנו כל כך עסוקים".
ריצ'י: "להיות בלהקה כשהיא לא מתפקדת ויש הרבה קונפליקטים - זה שואב מבחינה רגשית. זה כמו להיות במערכת יחסים לא טובה, רק שבמקום פרטנר אחד יש לך ארבעה. ועכשיו לחזור שוב ולחבק את השירים שלנו ואת מה שעשינו, ולראות איך הקהל מחבק אותנו בחזרה - זה מדהים. זו זכות גדולה להיות חלק מהרכב שמקבל כל כך הרבה אהבה".
במה עוד אתם שונים היום?
שון: "כשעשינו את זה בפעם הראשונה היינו ילדים, מילולית. לא הכרנו את תעשיית המוזיקה, היינו תמימים, לא היה לנו מושג למה לצפות, או מה לעשות או איך להתמודד. הפעם חזרנו עם כל הניסיון הזה, ואנחנו הורים עכשיו, וכמו שריצ' אמר אנחנו הרבה יותר חברים מפעם. כלומר, היינו חברים גם אז אבל היינו חברים בעיתיים".
סקוט: "אז היו מחלוקות בלהקה, ואין אותן היום. וזה ניכר".
אני חייבת לסיים עם הפילפילון שבחדר. חשבתם באיזשהו שלב לשנות את השם?
סקוט: "אני לא חושב שזו אי פעם הייתה אופציה. נכון, זה מצער שהשם של הלהקה הוא מספר, אי אפשר לחמוק מזה, אבל אנחנו לא מסתכלים על זה ככה. זה השם שלנו וזו המורשת שלנו".
ריצ'י: "גם ביססנו את עצמנו כבר כשלישייה".
שון: "אני גם חושב שזה יהיה מאוד לא מכבד כלפי ההיסטוריה והסיפור שלנו כלהקה, אם נלך ונשנה את השם. זה הסיפור שלנו. ומה שלא היה עם החברים שעזבו - הם בכל זאת חלק מהסיפור".
