לא מעט גלגולים עבר הקניין הרוחני הקרוי "משפחת אדמס" ב-84 שנות קיומו: החל מהקריקטורות של צ'ארלס אדמס בסוף שנות ה-30, סדרת הטלוויזיה של אמצע שנות ה-60, סדרת אנימציה טלוויזיונית וסרט טלוויזיה בשנות ה-70, שני סרטי קולנוע ומשחקי מחשב בתחילת שנות ה-90, סרט הישר לווידאו וסדרת טלוויזיה בסוף שנות ה-90, ומיוזיקל בתחילת העשור השני למאה ה-21. חלק מהגלגולים היה סביר בתור מה שהוא, חלק היה ירוד. אבל נדמה ששום כישלון לא עומד להפסיק את התנועה המתמשכת מעשור לעשור, ממאה למאה – ואם רק יהיה ניתן – ממילניום למילניום.
משפחת אדמס 2- טריילר
הגלגול האחרון החל באופן יחסית מבטיח: סרט האנימציה "משפחת אדמס" (2019) שהצליח, פחות או יותר, במה שסרט מסוגו יכול להציג. הוא סיפק בידור צבעוני לצופים הצעירים, ובה בעת כלל מספיק רמיזות ששיעשעו גם את הוריהם. לא היה מדובר, חלילה, באיזושהי הברקה שאסור היה להחמיץ. אלא בווריאציה נוספת, השואלת אלמנטים מהקודמות, של משפחת הפריקים הגותית "המטורללת" שאינה מפחידה כלל. הומור מקאברי לטף, ושטנץ של הפוך על הפוך שבו "האנשים הנורמליים" הם גסים וצרי מוחין, ומולם בני המשפחה המוזרה הם מופת של עידון. הגעתו הצפויה של סרט המשך לא עוררה חשש מפני קטסטרופה.
"משפחת אדמס 2" (2 The Addams Family) הוא ההפך ממה שסרט מוצלח "לכל המשפחה" אמור להיות. מצד אחד יש בו לא מעט אלמנטים עלילתיים שספק אם יובנו על ידי הצופים הצעירים, וזאת במסגרת רופפת למדי, שבה קשה לזהות את השרשרת הסיבתית המובילה מסצנה לסצנה. תסריט מרושל שנכתב על ידי דן הרננדז ובנג'י סמיט (שותפים לכתיבת "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו"), בן קווין ("מכוניות 2") וסוזנה פוגל ("חורשות את הלילה"). כשם שבסרט הקודם היה נושא "רציני" של מדידת משפחת אדמס מול הקונפורמיזם של שכניהם, כאן הנושאים "הרציניים" אמורים להיות עיסוק בהתבגרות בתוך משפחה, החשש או התקווה שאינך שייך אליה, והיכולת לחזור ולהיות חלק ממנה. הסיכוי שלמשהו מנושאים אלו תהיה נוכחות בעלת ערך אובד בתוך בליל סטיות והסחות דעת באמצעות בדיחות מוגבלות למדי.
בצד של המבוגרים/הורים, גם אם הם חובבי אנימציה, לא מופרך להניח שחלק מהם יחוו דרגה מסוימת של כאב ראש במהלך הצפייה. בשונה מסרטים של פיקסאר (כמו "רטטוי" או "נשמה") שנדמה כי הם מכוונים בעיקר לצופים המבוגרים (ועושים זאת היטב) "משפחת אדמס 2" הוא דוגמה לסוג סרטי המשפחה הדלוחים שלא יציעו למבוגרים דבר מלבד שעמומון רועש.
העלילה מתמקדת בילדה הקודרת והגאונה של המשפחה, ונסדי (קלואי גרייס מורץ). ליריד המדע בבית ספרה היא מביאה פרויקט מבריק, שמצליח לערבב בין היכולות המוטוריות והשכליות של תמנון המחמד שלה והדוד פסטר (ניק קרול), בדרך המקפיצה לזמן קצר את יכולותיו של הדוד נטול הבינה. היא מושכת את תשומת ליבו של המדען ד"ר סיירוס (ביל היידר) השופט בתחרות, אבל מסרבת להסגיר לו את סוד ההמצאה מכיוון שהוא "לא חלק מהמשפחה".
מתחים כאלו ואחרים במשפחה - בין ונסדי המתעללת באחיה פאגסלי (ג'אבן וולטון), המועקה שחש האבא גומז (אוסקר אייזק) בגלל שהוא חש שונסדי מתרחקת ממנו, מולידים אצל גומז את הרעיון לצאת לחופשה משפחתית ברחבי ארה"ב. מהלך עלילתי לא נדיר במיוחד בקומדיות משפחתיות, שמאפשר להעביר את הדמויות בין סביבות שונות ובין מצבים מגוונים, מבלי להתאמץ יותר מדי בשמירה על מבנה עלילתי מלוכד.
עם היציאה למסע, רגע לפני העלייה לרכב הקראוון המופרז של המשפחה, מגיע עורך דין בשם מר מוסטלה (וואלס שון) ומודיע לגומז ומורטישיה (שרליז ת'רון) שיש חשד שונסדיי אינה בתם האמיתית. מנקודה זו העלילה תשלב באופן מגושם בין שני מרכיבים: הראשון הוא התנועה בין אתרים שונים ברחבי ארה"ב (בלי כל קשר לסמיכותם הגיאוגרפית) – מפלי הניאגרה, סליפי הולו (במדינת ניו יורק), סן אנטוניו, הגרנד קניון, קליפורניה. לא משהו שבאמצעותו ניתן ללמוד על הגיאוגרפיה של היבשת.
במקביל גומז ומורטישיה נלחצים יותר ויותר מכך שעו"ד מוסטלה והבריון המגודל המלווה אותו עוקבים אחרי המשפחה. ונסדי עתידה לגלות את הספק בדבר זהותם האמיתית של הוריה, ומשם העלילה תתקדם לעבר סופה הצפוי. עד שהסרט יסתיים היוצרים ימצאו הזדמנות לגנוב רגעים מסרטים כמו "קארי" (בריאן דה פלמה, 1976) או "ההרפתקה הגדולה של פי ווי הרמן" (טים ברטון, 1985). זה כאילו מתוחכם ומיועד להורים, אבל בעיקר מעיד על דלות הכתיבה.
מלבד בני המשפחה, נמצא מקום, גם אם לא לגמרי מוצדק, לדמויות במעגל השני של משפחת אדמס: סבתא אדמס (בת מידלר) שנותרת לשמור על בית המשפחה רק כדי לעשות מסיבה פרועה, המשרת בסגנון פרנקנשטיין המכונה לרץ' (קונרד ורנון), והמוזר מכולם גוש הפרווה המכונה הדודן "זה" בקולו המעוות של סנופ דוג (לקראת סוף הסרט קולו הרגיל של סנופ יקבל הזדמנות להישמע).
רשימה מכובדת של שחקנים מדבבת את הדמויות, ונראה שיש פער מאוד מצער בין כמות הכישרון מאחורי הקלעים והתוצאה המגובבת על המסך. הבמאים קונרד ורנון וגרג טירמן הם אלו שעבדו גם על הסרט הקודם, ולפני זה היו אחראים ל"מסיבת נקניקיות" הפרוע והמוצלח. בהחלט מצער שבמקום סרט המשך שיבנה ויעצים את מה שעבד בסרט הקודם, חלה הדרדרות מהותית בחלק השני. "משפחת אדמס 2" הוא לא "קריפי" "קוקי", "ספוקי" או "אוקי" (כשמות התואר שניתנים למשפחה בשיר הנושא המפורסם של הסדרה) אלא בעיקר "דפוקי".
