נולדתי לפני כמעט 82 שנה בתל־אביב. הוריי נפרדו אחרי הלידה שלי, אין לי שום זיכרון שלהם יחד. אבא שלי היה רכושני לגביי וכנראה גם רצה להתנקם באמי, אז הוא החליט שהיא לא תזכה להכיר אותי. הוא הזהיר אותי כל חיי מהרגע שבו אישה תבקר אותי ותציג את עצמה כאמא שלי. זה קרה בכיתה א', ומאז שמרנו על קשר אבל מעולם לא פתרנו את העניין עד הסוף. אבא שלי עד יום מותו לא דיבר איתי על זה. הוא גם היה בטוח שאין לי שום קשר עם אמי הביולוגית. הייתי ילד מאוד מופנם, אבל היום אני יודע כמה הילד הזה היה חזק. מגיל קטן הבנתי שאני צריך לשמור סוד, וחייתי כל חיי עם סודות. האישה שאבי התחתן איתה הפכה לאמי, וקראתי לה אמא כל חיי. אמי לא זכתה שאקרא לה אמא. רק בהלוויה שלה, לפני שש שנים, התרסקתי וקראתי לה אמא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אהבתי מאוד לצייר כילד, אבל רק בגיל 12, אחרי תפקיד קטן ב''כטוב בעיניכם'' בתיאטרון, הבנתי שאני נהנה מזה שגם רואים אותי. קיבלתי יותר ביטחון. שלחו אותי מבית הספר לאודישנים בקאמרי, ופתאום חיבקו אותי. הבנתי שאת זה אני רוצה. בגיל 29 הבנתי שאני לא אהיה שחקן. שאין לי את הנתונים לעוף איתם. אם הייתה לי נשימה יותר ארוכה, אולי בגיל 40 הייתי עובר איזה שינוי. זה מקצוע עם כל כך הרבה שיברונות לב, ויכול להיות שלא רציתי את זה. לא רציתי שיגידו לי מה לעשות. ברחתי מהתיאטרון והלכתי להיות ברמן. לא תיכננתי לחזור מהדלת השנייה כבמאי. הדברים פשוט התגלגלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הכרתי את חוה אלברשטיין בערב שירי רחל, והתיידדנו מהר מאוד. ישבתי על הבמה והערצתי אותה. בילינו הרבה יחד באותה תקופה. היא הקריאה לי שירים שהיא רוצה להקליט, ואני הצעתי לה רעיונות להופעה. היא התייעצה איתי איזה במאי כדאי לקחת לערב שלה, עד שיום אחד אמרה לי, אולי אתה תביים. מעולם לא ביימתי וגם לא הייתי קרוב לעולם הבידור, אבל החלטתי שאני הולך על זה. חשבתי שאני אעשה את זה באופן חד-פעמי ואטוס אחר כך להיות ברמן בספרד. המופע של חוה היה הצלחה מסחררת. ערב עם 24 שירים שהפכו לשני תקליטים מצליחים מאוד. עד היום אני זוכר לה וליעקב אגמון את ההזדמנות שהם נתנו לי. חוה ואני מאוד קשורים, אבל כמו בכל מערכת יחסים הייתה גם תקופה שפחות היינו בקשר. בגלל בעיות אישיות. בעיקר שלי.
בתקופה שהייתי ברמן החלטתי שאני לא רוצה לשחק יותר, אבל אהוד מנור בא לבר עם במאי בריטי והציע שאעשה אודישן ל''שיער''. כברמן הייתי רוקד וקופץ - למרות שאני לא באמת יודע לרקוד, רק קצת לזוז - ואהוד חשב שזה יכול לעבוד. ב''שיער'' פגשתי לראשונה את צביקה פיק. בשנייה שהתחילו החזרות הבנתי שמדובר בכוכב. הוא עמד עם המטר תשעים שלו, השיער הארוך, הביטחון, צבע הקול המתכתי, הכריזמה שאי-אפשר להתעלם ממנה. אני לא מכיר גבר שהופיע על כל כך הרבה שערים כמו צביקה פיק. התחושה הייתה שהוא חשוף, אבל זה בכאילו. כי אף אחד לא ידע כלום על החיים הפרטיים שלו. הוא היה אדם מאוד פרטי. כל הרעש היה חלק מהשואו.
היה טבעי שאביים את האירווזיון בארץ באותה שנה. המפיק היה אהר'לה גולדפינגר, שעבדתי איתו שנים. עד היום אני נרגש שהצלחתי להשתלט על החלק האמנותי ולשלב בו את דנה אינטנרשיונל עם Free. אז לא היה מקובל שהזוכה של השנה שעברה הוא חלק מהתוכנית האמנותית באירווזיון, אלא רק מעניק את הפרס, אבל התעקשתי ועד היום אני חושב שזה אחד הדברים הכי יפים שהיא עשתה. לא ראיתי באירוויזיון שיא. התרגשתי, אבל בסוף זה עוד מופע בידור מהסוג שעשיתי לא מעט, רק גדול ובינלאומי. ברור שתמיד יש את החלום שדבר כזה יביא הזדמנות מבחוץ, שיבוא איזה מפיק מברודוויי ויגיד, בוא אלינו, אבל אף אחד לא הגיע. זה לא תיסכל אותי. אני לא חי בתחושה שברודוויי פיספסה אותי. העולם מלא באפשרויות, אבל את רובן צריך ליזום, ואני לא יזם באופיי. לא מרפקן גדול. מעולם לא הלכתי למנהלי תיאטראות ודרשתי לביים מחזה מסוים. כל מה שקרה בקריירה שלי בא אליי. הייתי בר-מזל.
אף פעם לא הייתי בארון מבחינת סביבתי האישית והמקצועית. במשך שנים גם לא היה ברור לי מה אני בדיוק. חשבתי שאתחתן עם אישה. הבלבול היה שם עד שהשלמתי עם עצמי והבנתי מי אני. תקשורתית היה עליי לחץ לדבר על זה, אבל חשבתי שאין בזה צורך. באותן שנים חשבתי שזה יתייג אותי כ''במאי ההומו'' ולא רציתי להיות מוגדר ככה. ההתייחסות הייתה אז מאוד שונה ומאוד לא נחמדה. השנים שלי כהומו צעיר היו קשות. על הבמה לא היו שחקנים הומואים. היו אחד-שניים מוצהרים, אבל השאר לא. כשאתה גדל במציאות כזו אתה מבין שזו הדרך להתנהג. האם הייתי ממליץ לשחקן צעיר לצאת מהארון? כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה, אבל על הבמה תצטרך לשכנע אותי שאתה יכול לשחק גם סטרייט, כלומר להיות שחקן טוב. אם אני אראה אותך על הבמה, ולא את הדמות שאתה מגלם, אז זה לא טוב. בסוף התפקיד חשוב מהשחקן שמגלם אותו.
"השנים שלי כהומו צעיר היו קשות. על הבמה לא היו שחקנים הומואים. היו אחד-שניים מוצהרים, אבל השאר לא. כשאתה גדל במציאות כזו אתה מבין שזו הדרך להתנהג"
ההשלמה שלי עם הזהות המינית שלי נמשכה הרבה שנים. בצעירותי הייתי מאוד טרוד במחשבות האלה, מה יהיה אם חס וחלילה אני לא אתחתן. איזה מין חיים יהיו לי? האם אני אהיה לבד? ברור לי שהחרדות שלי והפחד מנטישה הביאו אותי למצב שלא הרשיתי לעצמי מעולם להתאהב. האם אני מרגיש שהחמצתי משהו? אין לי מושג. גם אני שואל את עצמי. כמובן שהיו לי מערכות יחסים, היה לי מזל, וגם לא היה חסר לי כלום. בשורה התחתונה אני חי לבד שנים. זה כבר השלב שאי-אפשר להכניס מישהו. אבל אני אף פעם לא מרגיש לבד. אני נורא עסוק, אין לי אוויר, וכשאני לבד זה אושר. בזמן הקורונה הייתה לי תקופה מהממת. הייתי בבית, היה לי שקט. אני לא מבין את האנשים שיכולים להיות רק בזוג. אם היה מסתובב לי מישהו בבית כל היום הייתי מתמוטט.
אף פעם לא הרגשתי ילד של מישהו. היה אבא. הייתה אמא. אבל גם ביחסים עם האמא שגידלה אותי - ואהבתי אותה מאוד - הרגשתי יותר שאני מטפל בה מאשר להפך. עם אבא שלי מערכת היחסים הייתה קרה ועניינית. שום מגע. לא זכיתי בימי חיי לחיבוק אחד קטן ממנו. בשלב מאוד מוקדם ידעתי שלא אביא ילדים לעולם. אף פעם לא ראיתי את עצמי כאבא. הייתי כל כך מסובך עם עצמי, שזה לא אחראי לגדל מישהו אחר. הייתי צריך לטפל בעצמי קודם. אני אוהב ילדים. של אחרים. עדיף לשעה. מקסימום שעתיים.
לא ראיתי את האודישן של מארינה מקסימיליאן שנים, אבל אני זוכר שהתרגשתי נורא ברגע הזה. קרה לי משהו. התאהבתי. הרגשתי שיש פה משהו שאסור לפספס. לנינט יש כריזמה מטורפת, שלדעתי מאפילה על הכישרון שלה ועל מה שיש לה באמת להציע. כששחקן נראה פחות טוב יותר קל לזהות את הכישרון שלו. אצל נינט הכריזמה כל כך גדולה שאתה שוכח שהיא גם זמרת אדירה. אני מעריץ אותה על הבחירות שעשתה. לעזוב הכול ולחפש את דרכה, להגיד לא. היא בדיוק ההפך ממני. אני הייתי קצת סמרטוט. עשיתי תמיד מה שהציעו. בשורה התחתונה אני מודה לאלוהים על התכונה הזו: בזכותה שרדתי.
החודש עלתה בתיאטרון הבימה הצגה חדשה שביימתי, ''אידה''. מחזה דרמטי על אידה נודל, אסירת ציון שנאבקה בשלטון הסובייטי, שכתב שי להב, בכיכובן של גילה אלמגור וריקי בליך. זו פעם ראשונה שאני מביים מחזה דרמטי שהוא לא מחזמר. לי זה טבעי, אבל אני יודע שלאנשים סביבי פחות. כל מי ששומע על זה מתפלא: צדי, ביימת דרמה! אנשים רגילים אליי כבמאי מחזות זמר, אבל גם במחזות זמר יש דרמה, סיפור שלפעמים צריך להכאיב, לכן לא ברור לי למה הפליאה. פעם עיצבן אותי שאני נתפס רק כבמאי בידור או מחזות זמר. היום כבר לא. אני מניח ששילמתי על זה מחיר. היום אני כבר לא חושש מהביקורות. עדיין אכפת לי מה יכתבו, אבל במידה שונה. אני כבר יודע שלמחרת הכול עובר.
הפרידה של סטטיק ובן אל לא הפתיעה אותי, אבל כן הכאיבה לי. ראיתי שניים שעובדים יחד, עושים קריירה ענקית. אבל בשביל הצלחה כזו, בגיל כל כך צעיר, צריך להיות מאוד שפוי כדי לא להתבלבל. זה בלתי אפשרי. אתה כל היום על המסך. אתה לוקח את עצמך ברצינות, מאמין שיש לך כוח, למרות שאין לנו שום כוח. ההצלחה נעלמת בשנייה. היום רואים אותי, עוד שנה אף אחד לא יידע מי אני. לכן זה כאב לי. הבנתי שהם משלמים את מחיר הפרסום וההצלחה. זו הסיבה היחידה. האם הם יצליחו בנפרד? אני רוצה להאמין שכן. עברו עשר שנים מאז ש"כוכב נולד" ירדה מהמסך, אבל עכשיו הילדים מגלים אותי בזכות "הזמר במסכה". כל יום אני מצטלם עם הרבה אנשים, גם ילדים, אבל בדרך כלל האמהות מביאות אותם. אני לא כוכב ילדים. הקריירה שלי לא השתנתה. אני לא יובל המבולבל. אבל זה כן מחמם לי את הלב שניגשים ומחמיאים. אם הייתי צעיר, זה בטוח היה מבלבל אותי. גם היום זה קצת מלחיץ אותי. קשה לי שנוגעים בי, שמתקרבים מדי. זה עושה לי טוב, רק לא כל כך קרוב.
"אני לא כוכב ילדים. הקריירה שלי לא השתנתה. אני לא יובל המבולבל. אבל זה כן מחמם לי את הלב שניגשים ומחמיאים. אם הייתי צעיר, זה בטוח היה מבלבל אותי"
הייתי שנה בטיפול פסיכולוגי. זה היה לפני הרבה שנים, כשנכנסתי למשבר בהפקה של "יוסף וכתונת הפסים" שפשנל הפיק. בזמן האודישנים, פשנל, שהיה איש מקסים, נכנס והתחיל לבחור את הבנות לקורוס. לא הסכמתי עם הבחירות שלו. הוא סתם לי את הפה, ולאט-לאט הרגשתי שאני נגמר. עד היום אני לא יודע מה בדיוק קרה לי. עוזרת הבמאי המליצה לי ללכת לטיפול. היא נתנה לי טלפון של פסיכולוגית והגעתי אליה מיד. נשארתי אצלה שנה, למרות שאחרי כמה פגישות היא אמרה לי, 'אתה לא צריך, אתה פותר את הבעיות שלך לבד'. אבל הבנתי שהיה משהו בדיאלוג בין פשנל לביני שעורר רגשות אחרים, כאילו אני מול אבא שלי, והוא לא רואה אותי. בגדול, הבנתי מהר מאוד את הפרנציפ של טיפול, ובעיקר הבנתי שאני לא רוצה לחטט בעצמי יותר מדי.
כל בוקר, כשאני קם ומסתכל במראה, אני קצת בשוק. לאן זה עוד יידרדר? אבל מצד שני הבערה עדיין קיימת כמו לפני 40 ו-50 שנה. הגיל לא שינה את הלהט ואת הרעב. אני עדיין עקשן ולא מתעייף והראש לא מפסיק לעבוד. אין מי שהגיל לא מטריד אותו. אם עכשיו אתפגר באמצע הרחוב, בשבילך זה יהיה הישג - הריאיון האחרון - אבל בשבילי זה יהיה פחות נעים. אני רק לא רוצה לסבול. בסך הכול אני די מבסוט. כשאני מסתכל אחורה אני לא יודע אם היה נהדר, אבל היה מאוד מעניין.
