הזבובונים בישרו את פלישת חיות הקיץ הנאלחות לדירה. אין דרך להעלים אותן - אבל יש דרך להתעלם מהן
הזבובונים הופיעו כמו שזבובונים מופיעים: קודם אחד, אחר כך שניים, אחר כך שלושה, ואז 794, כולם מרוכזים על חתיכת כיור קטנה כאילו הייתה הארץ המובטחת הפרטית שלהם, מולדתם ההיסטורית שאליה נכספו לשוב מאז ומעולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הסתערתי עליהם בחמת זעם, ורק אחר כך – כשנמלטו לכל עבר – התחלתי להתרגז באמת. כלומר, מה זה החיה הזאת? לא זבוב, לא יתוש, מרחוק הם נראים כמו נקודה שחורה, כמעט לכלוך - אבל מקרוב הם נראים כמו נקודה שחורה, כמעט לכלוך.
זו לא חיה; זה פיקסל שחור שמתחיל ונגמר בו-זמנית, עף די במתינות, דואה שעות מעל חתיכת סמרטוט ניגוב לח על השיש, ובמקרה שמזהה קליפת אבטיח או שניצל, נצמד אליהם באדיקות וממלמל "מיי פרשס".
הזבובון – שבאינטרנט רץ תחת הניק "זבוב פירות" – עושה רושם של משהו שיהיה די קל למחוץ, אבל אל תטעו: זה קל כמו להוריד את נתניהו מהרעיון שהוא יהיה שוב ראש ממשלה; אין מצב. לזבובונים יש הרי מיליון מקומות טובים יותר להיות בהם כרגע, להעביר בהם פנסיה נעימה, אולי להרצות פה ושם, לייעץ; אבל לא. הם לא זזים מהמטלית הלחה המסריחה.
"חייבים לעשות משהו עם הזבובונים האלה", טירחנתי לאישה מדי בוקר, "זה משגע אותי", והיא הסכימה איתי ואז הלכה לעבודה והשאירה אותי בבית – מה אכפת לה, זה רק אני שעובד מהבית, כלומר מהמטבח, מקום שבו הקולגות העיקריים שלי הם חזה עוף מופשר, קינדר בואנו בתנוחות מגרות וזבובונים.
עכשיו, כל עוד מדובר היה בשלושה זבובונים קבועים עוד יכולתי להשלים עם זה. בשלב מסוים אפילו התחלתי קצת להיקשר רגשית וגם נתתי להם שמות – אבישי, בן וחיים – והם התרוממו לעברי בשמחה בכל פעם שניגשתי לכיוונם. אבל יום אחד הגעתי למטבח, כרגיל, לקחת לי קפה בספל שעליו בן וחיים אהבו לחנות, ושם הם היו: אולי 100 זבובונים. אולי 500. לא יודע. נחיל מפחיד של זבובונים.
ברגע שהתקרבתי כולם התרוממו לענן שחור גדול, יצרו צורה של דגל ישראל, אחר כך עברו לכתוב באוויר "הערב – מאסטר שף!", ובסוף הסתדרו בצורת האות L כשאבישי טופח לי על השכם ואומר: "זה בשבילך, אח שלנו. כי אתה לוזר".
זה שבר אותי; ריססתי לעברם באמוק מהתרסיס נגד יתושים, וכשזה לא עזר (כי הם זבובונים) רצתי לפייסבוק והתחלתי להיכנס למודעות של פרויקטי בנייה חדשים בתל-אביב – דירת ארבעה חדרים בצפון הישן החל מ-5.3 מיליון בלבד! יאללה, עוברים דירה – ובסוף פשוט עקבתי אחרי נחיל הזבובונים, כל הדרך עד למה שהתברר כספינת-האם שלהם.
שם זה היה: תפוח אדמה שעמד בקצה הפחות אופנתי של המטבח והרקיב עד לרמת ה – סליחה, אני יודע – מיץ תוסס – שמאות זבובונים עלו וירדו ממנו כאילו גילו את גיזת הזהב של שבט האינקה.
העפתי את המפגע הזה קומפלט לפח הזבל השכונתי וחזרתי הביתה מתנשף. אבישי, בן וחיים קידמו את פניי ואמרו לי: טוב עשית, אח שלנו, עכשיו זה שוב רק אתה ואנחנו – ישראל הראשונה והשנייה באחווה מתוקה כמו בזמנים הטובים.
אבל בימים הבאים כמעט שום דבר לא השתפר. עשרות זבובונים עדיין שלטו בשטחי A ו-C במטבח, ואני נשברתי וטילפנתי למדביר, שאמר לי להעיף מיד כל פרי וירק שאולי עומדים בטעות על השיש, ולשפוך אקונומיקה לכיור. שפכתי דליים, ואז חיפשתי באינטרנט, שהמליץ להניח כוסות מלאות חומץ תפוחים באזורים אסטרטגיים במטבח, ובאמת כעבור שלושה ימים השכנים תפסו אותי בחדר המדרגות ואמרו שזה ממש לא עניינם, אבל אם רק אפשר שניפטר כבר מהגופה בדירה כי הריח הורג אותם.
בשלב זה הבנתי שהפסדתי. הזבובונים ניצחו. כן, אני יכול להילחם בהם, להתעלם מהם, להחזיר להם שטחים חד-צדדית, אבל הם לא הולכים לשום מקום. פתרון שתי הדירות הוא היחיד שיש, אבל בשלב זה - אין פרטנר.
כעבור שבוע קרה משהו בלתי צפוי: כמות הזבובונים פחתה בהדרגה. נדמה לי שעונת הנדודים שלהם הגיעה ורובם פשוט פרסו כנף והמשיכו לאזורים אחרים בחיפוש אחר מרבצים טריים של מטליות לחות – ועדיין נשארתי עם כמה זבובונים סמליים במטבח, לדעתי מדובר בצאצאיהם הישירים של שלושת המייסדים המיתולוגיים, ממש קל לראות את הדימיון החיצוני.
כבר התחלתי להירגע ממאניית הזבובונים, אבל בטבע, כידוע, אין ואקום, וממש בערב שבו אמרתי לעצמי שאולי הזבובונים מאחורינו, הגיחו בדירה שני הג'וקים הקייציים הראשונים – חיה שהיא, באחריות, ההשקעה היחידה כיום שמסוגלת להבטיח לכם גידול שנתי אקספוננציאלי בכמות ובגודל – ואני הזמנתי את המדביר בדחיפות. האיש הגיע, שוטט בדירה כמו כריסטוף וולץ בסצנת הפתיחה של "ממזרים חסרי כבוד", יודע לבטח שמשפחה שלמה של ג'וקים מתחבאת במרתף אבל לוקח את הזמן ורק אז מרסס.
בשני הלילות הבאים נחתי על משכבי בשלום, ובלילה השלישי זה קרה; ג'וק מעופף ענקי נכנס פנימה ונחת בסלון כאילו לא שמע שהיה פה מדביר. הוא היה בשיא תפארתו, ואני רדפתי אחריו בנחישות של לוכד עריקים, אבל בשלב מסוים הג'וק הצליח להיעלם בחריץ שבין מכונת הכביסה להמשך היקום, ומעולם לא מצאתי אותו שוב.
אני יודע שהוא שם. מדי פעם נדמה לי שאני שומע את כנפי הג'וק המחרידות שלו מרפרפות באיזה חרך. אבל איכשהו, אני משלים עם הידיעה שהוא חי איפשהו בבית. איך אומרים, רחוק מהעין רחוק מהנעל. אותו דבר בדיוק אני עושה גם עם אהרון, העש שאני יודע שחי בארון הקמחים במטבח, אבל אין לי איך לתפוס אותו. העיקר שרוב הזמן אני לא רואה אותו.
וזו, אם תרצו, השיטה היחידה שאני מכיר לשרוד קיץ ישראלי; למצוא לבעלי החיים הנאלחים האלה מקומות בבית שבהם אני אוכל פשוט לא לראות אותם. נכון, לא קל לישון בנחת כשאתם חושדים שג'וק בגודל מלא אורב איפשהו בדירה, ושאהרון העש מרים לעצמו כרגע ארוחת לילה, ושהזבובונים מקימים קמפינג ליד אגמון הכיור. אבל כל זמן שהעין לא נתקלת בהם, אפשר להמשיך לחיות כאילו הם לא באמת שם.
מה שאומר שכל מה שאני צריך לעשות עכשיו זה למצוא לזבובונים מקום בלתי נראה משלהם בדירה. כמו לג'וק. כמו לאהרון. לשכנע אותם לעבור, נניח, למגירת השום והבצל שאני לא פותח אף פעם, או לשקית הלבנה הגדולה עם כל הכבלים והחוטים שאני אוגר מאז שנת 98', כי יום אחד אצטרך אחד מהם. העיקר שיעופו לי מהעיניים למקום בבית שאליו אני לא מגיע.
כי מה שלא רואים לא קיים (וגם מה שרואים לא תמיד קיים, במקרה שראיתם את זה בערוץ 14), והדחקה היא, בשלב זה, כל מה שנשאר לנו. זה, וזבובונים.
הרב מהיוטיוב שליגלג על הטקסטים של הזמרת נונו, פיספס את הנקודה הכי חשובה
באירוע פתיחת החופש הגדול, לפני הרבה מאוד שנים (הייתי בכיתה ט' אני חושב), הייתה הופעה גדולה מאוד שאירגנה עיריית ירושלים בגן סאקר לקהל הדתי, עם מיטב כוכבי הזמר החסידי. מוזיקה חסידית, זה מה ששמעתי אז. אני עדיין אוהב מאוד להאזין לשירים חסידיים, ולצערם של ילדיי אני גם מאזין לפעמים לקטעי חזנות כשאני באוטו (אני נזכר שלאבא שלי הייתה קלטת שאחותי הכינה לו, שבה הופיע השיר "תניא" 11 פעמים. היו כמה שבועות שהוא פשוט שמע את השיר הזה שוב ושוב). בכל מקרה, הגעתי לגן סאקר, ואחרי שראש העיר טדי קולק ז"ל דיבר, המנחה הזמין את הזמר החסידי דדי גראוכר לפתוח את הערב. גראוכר רץ מאחורי הקלעים לעבר המיקרופון, אבל כשהגיע אליו החליק ונפל מהבמה. זה היה רגע מדהים. עד שהוא הצליח לטפס שוב למעלה הייתה דממה בקהל, ציפור לא צייצה ועוף לא פרח, כפי שתיאר עגנון את יום כיפור בעיירה. לאחר שניות ארוכות גראוכר עלה לבמה שוב והתחיל את ההופעה. הקהל קפץ ונהנה, ואני מניח שמכל עשרות האלפים שהיו שם בגן סאקר ב-1992, אני היחיד שזוכר את הנפילה, ממש כל פרט ממנה, ובעיקר את הרגע הזה שבו ריצה מלאת ביטחון למיקרופון הפכה להתרסקות על הקרקע. זה היה רגע כל כך מצחיק בעיניי.
ייסרתי את עצמי על כך. הייתי אז תלמיד ישיבה, לא רציתי להתכבד בקלון חבריי, והפריע לי שזה הצחיק אותי. ואז אחד הרבנים בישיבה אמר לי שזו תכונה אנושית ידועה, והראה לי שבקבלה מסבירים שהסיבה שבגללה אנחנו צוחקים כשאיש מחליק על בננה, היא שעל האיש הזה יש מה שנקרא "דינים", מישהו מקפיד עליו ולכן הוא נופל, וכשאנחנו צוחקים אנחנו באופן לא מודע ממתיקים לו את הדין. אני לא טוען שהבנתי את ההסבר, מה לי ולתורת הנסתר, אבל יש בו משהו שמרגיש לי נכון.
יש בדיחה יהודית ישנה שאני מאוד אוהב: אדם נכנס לחנות חיות ומבקש לקנות ציפור. המוכר מציע לו לקנות תוכי, ומתפאר בכך שהתוכי דובר עשר שפות. הוא ניגש אל התוכי ושואל אותו שאלות בכל השפות שהוא מכיר. התוכי עונה לעניין, בכל פעם בשפה אחרת. "ויידיש, אתה מדבר?" שואל האיש לבסוף.
"עם אף כזה", משיב התוכי, "מה נראה לך?"
ולמה אני אוהב את הבדיחה הזו? כי אין בה איזה עומק סאטירי או משהו. היא מה שהיא. והיא בכל זאת משמחת את הלב.
בשבוע שעבר שלחו לי סרטון של איזה סוג של רב, דרשן או וואטאבר, שמקריא לתלמידיו שיר של הזמרת נונו ומסתלבט עליו. הלו איפה אתה, הוא מקריא בטון כזה מלא באירוניה, אתה פה, פה לא? פה לא? פה? ואז הוא שואל: מה הנושא חברים, מה הנשוא, מה בעצם קורה כאן. מי ששלח לי את הסרטון חשב שזה ישעשע אותי, אבל האמת היא שזה לא שיעשע אותי בכלל. אני זוכר את הרבנים האלה בישיבה, שהיו מזלזלים בזמרים שהנוער העריץ, אני זוכר את היוהרה הזו והדיבור המקטין, כאילו הכל שם ריק וחסר משמעות. אבל וואלה, כאז כן היום, אני גורס אחרת, כי ברור לי לגמרי שהרב הזה שמקריא שיר של נונו וכאילו מגחך על הטקסטים שלה, פיספס לגמרי את מה שהוא קרוב לגאונות, את כל הדמות הזו של נונו, שיש בה כל כך הרבה חן ומתיקות. ובעיקר הוא פיספס את העובדה הפשוטה והחותכת שהשירים שלה, שהם קלי דעת בכוונה תחילה, משמחים לבב אנוש. ואין לי ספק שהרב יודע, כמוני, כי כשפגש רבי ברוקא את אליהו הנביא בשוק ושאל אותו מי כאן מי יזכה בחיי העולם הבא, אליהו הנביא הצביע אל שני בדחנים ששימחו אנשים.
אבא שלי היה רב חשוב, אני מנחש שהוא היה בקיא יותר בתורה ובהלכה מהרבנצ'יק הצעיר הזה ביוטיוב, והוא מאוד אהב את "פרעה בפיג’מה באמצע הלילה". נהגנו לשיר את השיר הזה מלא, בפסח ובפורים. זה סתם שיר מצחיק כזה ודבילי שעושה שמח, שיר על פרעה שמחפש את משה באמצע הלילה וכולם מבלבלים אותו, במה שדי מזכיר את איפה אתה פה, לא פה, פולופו וכו’, של נונו.
כשהיינו בכיתה ט', בשנה של ההופעה ההיא בגן סאקר, התפוצץ איזה צינור בחצר הישיבה והפכנו את זה לאטרקציה. יום שלם של מלחמות מים וחגיגות העברנו בזכותו, וברדיו באותה תקופה השמיעו כל הזמן את "ריקוד המכונה" של משינה, אז כתבנו שיר שאלה היו מילותיו (נסו לשיר את זה במנגינה של השיר): פעם הלכתי ברחוב, פתאום ראיתי צינור. הלכתי פתחתי ת'צינור, אחר כך סגרתי ת'צינור. צינור, צינור, צינור, צינור, צינור, צינור וכו'.
הצינור תוקן, אבל השיר שרד עד סוף הלימודים. הוא שימח אותנו. הוא משמח אותי גם היום. האם הייתה לו משמעות לשיר? אומר זאת כך: הוא כל כך שימח לנו את הלב, אז האם יכול להיות שלא הייתה משמעות?
דודה שלי הייתה אומרת לי תמיד לקבוע בלו"ז זמנים שבהם אעשה דברים שמשמחים אותי, כי הדברים שיעציבו אותי יגיעו מעצמם. רבי נחמן מברסלב דיבר על כך שרוב המחלות וקלקולי הבריאות מגיעים לנו כי אנחנו לא מקפידים לשמוח. רבי נחמן אומר בליקוטי מוהר"ן, "שישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא". אבל הרב ההוא מהיוטיוב, הוא מזלזל בזה. במילי דשטותא. לא מפני שהוא חכם, אלא כי אינו חכם מספיק להבין איזו מעלה זו לדעת לייצר לפעמים דברים שאין בהם היגיון מסודר, ומסיבה זו הם משמחים לבב אנוש. בזוהר מסבירים על רב המנונא, שהיה מקדים דברי שטות לדברי חוכמה, כדי לדעת את שורש החוכמה. אם זה מצחיק, אז יש בזה חוכמה.
אז בשונה מהרב ההוא מיוטיוב, אני רוצה לומר לנונו תודה על שירים שמצחיקים ומשמחים. לא מעניין אותי אם יש בהם מסר או שזה נונסנס מוחלט, זה לא חשוב בעיניי, כי לשמח בני אדם, לא משנה איך, זה כשלעצמו חתיכת מסר.
שבת שלום.
כת הלא-מתעניינים / לפתע הבחנתי שחלק מחבריי הטובים, שהיו הכי בעניינים, איבדו עניין במתרחש מסביב. במילים אחרות, צימצמו את מרחב הסקרנות שלהם, "המסביב" הפסיק לעניין אותם והם שקעו בהתעסקות בחייהם הקטנים. חלק החליפו חברים, מקצוע, אישה, גבר, בית והלכו לנדוד אל תוך עצמם; חלק טסו לכרתים ואיבדו את מזוודותיהם לעולמים; חלקם המאכזב לא ממש התעניינו כמו פעם באלבום שעשיתי, ובטח לא ידעו מי הזמרת שנתנה בשיר את מספר הטלפון שלה.
נדמה היה ש"ההבטחות החדשות" ברוב תחומי החיים חדלו לעניין אותם. "לא, אני לא יודעת מי זה ניק קיריוס, (טניסאי אוסטרלי שהפסיד בגמר לג'וקוביץ'), למה נרצח אבה היפני, ולהבדיל, איפה הופיעו לאחרונה קולדפליי (ורשה)", אמרה בעצבים מישהי שרדפה את החיים כמו במרוץ ארנבות, ועכשיו אפילו לא התעניינה מה פשר המושג "מועבט", למרות שהייתה מועבטית בנעוריה, כלומר לקחה חלק בחפלות ארוכות שכללו מוזיקה, אלכוהול ואוכל.
"כת הלא-מתעניינים" כיניתי אותם והם קיבלו את זה בהומור יבש, אבל סיגלו לעצמם מנהג חדש והחלו מברכים בערבי שישי אחרי הקידוש את המוציא לחם מהארץ, תוך שהם משליכים את החלה הקרועה של ויז'ניץ לכל יושבי השולחן.
סופה של הסקרנות / אף אחד לא נולד על צריח של בית, ואף אחד, גם אם נדמה לו, לא "הכל יכול, הכל יודע והכל צודק". קצת צניעות לא תזיק פה. הנה, לא מזמן נשמט מלך אמריקה המבקר בארץ, הנשיא ג'ו ביידן, מהאופניים שלו, וכל המאבטחים הרימו אותו בדאווין של בן 20.
החיים הם לפעמים צ'ק עם ובלי כיסוי ורבים מאיתנו טוענים שכלום לא נורא חשוב מלבד הבריאות (איחולי החלמה לאולסי פרי אהוב נפשי). אבל ראבק, אני מדבר על משהו חשוב לא פחות. על מה? על אלה שפעם ידעו בעל פה את שירי וודסטוק, עם ג'ו קוקר האגדי. שידעו מי זה יורי גגארין (האדם הראשון בחלל) ומי זו הכלבה לייקה (לא, לא לייק – לייקה היא זו שטסה לחלל); אלה שהסניפו בנשימה עצורה כל חדש של גרוסמן, שלו וסמי מיכאל, ושעכשיו נפלה עליהם מה שאני מכנה "עייפות המאמץ הגדול להתמצא במרחב". אגב, הם יודעים תמיד מי מת. זה כן. אומייגאד.
מיי וויי / אני מפתח פה תיאוריה. לא מוכחת אמנם, אבל להרגשתי חלק מהאנשים סביבי החלו לזוז הצידה כי כבר לא היו מסוגלים להכיל את כמות האינפורמציה, השיריזציה, השמותיזציה, הבחירותיזציה והטוויטריזציה שיש באוויר. ברור גם שהקורונה שינתה את הכללים, החלישה אותם והולידה גיבורים, סדרות ותופעות חדשות שלֵך תזכור אותם. "מישהו מכם יודע מי הזמרים החדשים בשוק? (אושר כהן ואודיה)", שאלתי והם הינהנו בשלילה בראשם כמו כאלה שנתקעו בתוכנית החידונים "המרדף". רק את פול אנקה בן ה-80, מחבר השיר מיי ווי שבא להופיע בארץ, זכרו מנעוריהם במסיבות אסקימו לימון עם יודל'ה.
אז בדרך לסעודיה הם התקדמו לאט. חלק זימזמו שירי אלביס בגלל הסרט החדש עליו, וזהו. "לא בא לנו ללמוד שמות חדשים, כולל של ראשי הממשלה המתחלפים", אמרה מישהי והוסיפה בשאלת חן, "תגידו, אביר קארה הוא אביר?" ובאופן מוזר אפילו לא חיכתה לתשובה ואמרה: "לא, אל תמכור לי עכשיו סימבוליזם ראומטיזם (כאבי פרקים) וסיגריזם כי בעיקר הבנתי שבסוף מתיזם (מוות)".
צדק / השמש קפחה על ראשינו. הפקקים היו נדירים ביופיים אם מסתכלים על זה ככה. הכל התרחש פה בהיסטריה. ביידן הגיע רכוב על אייר פורס וואן, ואילו אני נסעתי להופעת 5,000 במודיעין. העולם קרס. בוריס (ג'ונסון) עזב את המלוכה בלונדון נוכח שקריו. ותוך כדי הפנמת האינפורמציה הזו על תיאוריית קריסת העולם הבנתי שרבים מחבריי כבר תקועים כמו עצים דוממים בשדרה.
יודעים מה? אחותי נאוה רצה כל חייה למצוא צדק בעולם. אבל היא כבר לא איתנו, וגם ממשיכי דרכה במרדף אחרי הצדק חטפו לפתע חולשה ורגליים קרות נוכח הצדק הנבזז ברחובות. "יש עדיין מלחמה באוקראינה?" שאלו באדישות מלנכולית. "יש בכלל אהבה בעולם השונא הזה?". "באמת בחירות? אצלנו? שוב? מה יהיה?"
דירה שכורה בהרצל / אז נהייתי יצור ביניים. מצד אחד לא איבדתי את סקרנותי והקשבתי להדהוד החיים החדשים; מצד שני עשיתי כל יום עשר דקות מיינדפולנס כדי להקהות את הבלגן האנושי שהשתרר לי בראש. אחר כך נפגשתי עם הנכד שלי וחברתו (האהובים).
"היי, מה קורה בנעורים?" התעניינתי כבוגר הנעורים, מחזור 67’.
"שכרנו דירה, אנחנו עוזבים את בית ההורים והולכים לגור יחד", ענו.
"וואלה. וכמה עולה לכם השכירות?" שאלתי.
"כמעט 5,000 לחודש" (מודה שהתעלפתי).
"ואיך משיגים כסף?"
"מגרדים", ענו והתגרדו. ואני עפתי לזיכרונותיי, כשדירה שכורה עלתה אלף לירות לחודש והיינו זוג אוהבים כזה שלא הזיז לו שהמים בניאגרה זלגו בשירותים והציפו אותנו. אבל בינינו, מה יכול היה להיות נורא בנעורים, רק חבל שהם מתבזבזים על צעירים, ציטטתי את ג’ורג’ ברנרד שו.
השיר של אנדרדה / ואז, מנואו וור (משום מקום), שלחה לי בתי שירי שיר של משורר ברזילאי בשם מריו דה-אנדרדה, מהשירים האלה שנודדים ברשתות מאיש לאיש. משהו הציק למריו. אולי משבר גיל, מקום, או הבנה. ובשיר הזה, שקצת דומה למה שתיארתי פה לגבי חבריי המסתגרים, מחליט מריו דה-אנדרדה לעשות בחירה מחודשת בחייו. אנא קראו בסבלנות. אני מקצר חלק ממנו בשל קוצר מקום.
נשמה ממהרת / "מניתי את שנות חיי ומצאתי כי נותרו לי פחות מאלה שחייתי עד כה. וכאותו ילד שזכה בחפיסת סוכריות, את הראשונות הוא זולל בעונג, אך אחר כך, כשהוא מבין כי נותרו לו בודדות, מוצץ אותן באריכות.
“לא נותר לי די זמן לדיונים אינסופיים העוסקים בחוקים, בכללים ובאמות מידה של המוסר, אני יודע כי לרוב לא יושג מזה דבר. לא נותר לי זמן לבני אדם לא הגיוניים, אשר ללא קשר לגילם מעולם לא החכימו.
“לא נותר לי זמן אל מול הבינוניות... מצעד האגו המנופח. אין לי סבלנות למניפולטורים ואופורטוניסטים. אני מתרעם על הקנאים המכפישים את אלה המסוגלים לתפוס את מקומם, כישרונותיהם והישגיהם. אלה אשר אינם דנים במשמעות, רק בכותרת.
“הזמן שלי קצר מכדי להתרשם מתארים. אני מבקש את המהות כי נשמתי ממהרת... לא נותרו הרבה סוכריות בחפיסה שלי...
“אני רוצה לחיות לצד בני האדם האמיתיים, היודעים לצחוק על הטעויות שלהם, שאינם מתמלאים מהצלחתם. שאינם חושבים עצמם לנבחרים טרם זמנם. הלוקחים אחריות למעשיהם. אני רוצה להקיף את עצמי באנשים היודעים לגעת בליבם של אלה אשר ידעו קושי. אני לא מתכוון לבזבז יותר את הסוכריות שנותרו לי".
ג'ו קוקר שלי / וכך, דרך סופר מריו (בתרגום הנפלא של נמרוד שיין), הבנתי שאולי טעיתי וזו לא הסקרנות שאבדה לחלק מחבריי הטובים, אלא הרצון שלא לבזבז יותר את הסוכריות היקרות והמתוקות שנותרו להם בכיס על תופעות מיותרות, אנשים מעצבנים ומודרניות מאכזבת.
זהו. עכשיו גם אני הולך. אעשה מיינדפולנס כדי להוריד את המחשבות השליליות והחרדות שלי, כשברקע אקשיב - נו, למי? לג'ו קוקר כמובן. "אני ממש זקוק למישהו לאהוב", הוא ייבב בקולו הקרוע מתוך With a Little Help from My Friends גרסת וודסטוק שלו לביטלס. איזה תענוג. איזו סוכרייה מתוקה.
